זה היה ביתי: הדירה הסטודנטיאלית של ששי גז
בדירת השותפים של עורך הדין ששי גז תלו על הקיר פוסטר של צ'ה גווארה, שמעו פינק פלויד והתווכחו בסלון/ חדר השינה ויכוחים אידאולוגיים
בהתחלה ההתרגשות הייתה גדולה. דאגנו לארגן פריטי ריהוט מכל מיני קרובים ולפזר אותם ברחבי הדירה. על הקירות בסלון תלינו תמונות של צ'ה גווארה. הדירה כולה הייתה שני חדרי שינה וסלון, שמופרד על ידי וילון משאר הבית. היינו שלושה, וזו הייתה דירה שמתאימה רק לשני דיירים, אבל היינו תפרנים, אז החלטנו לשכור אותה ולהפוך גם את הסלון לחדר שינה. עם זאת, זה היה המרחב הציבורי של הדירה, וכל הפעילות החברתית התרחשה בו. לכן עשינו "תורנות סלון", ומדי חודשיים החלפנו בינינו את החדרים, ומישהו אחר עבר לישון בסלון.
ניהלנו אורח חיים סטודנטיאלי לגמרי. אורחים רבים הגיעו לבקר, והיינו מנהלים ויכוחים אידאולוגיים, וברוח שנות השבעים שמענו הרבה מוזיקה - פינק פלויד וגם מוזיקה קלאסית כמו בטהובן ומוצרט. היינו עושים הרבה שטויות ועובדים זה על זה. פעם, למשל, הם מאוד-מאוד הרגיזו אותי כי קבענו שנאכל ביחד וכשהגעתי הביתה גיליתי שהם כבר אכלו בלעדיי. בערב התנדבתי להכין להם ארוחת ערב, ואז שמתי להם בכוונה מלא מלח או פלפל, אני לא זוכר, והם רצו למות.
חלקנו בינינו את דמי השכירות, ולראשונה למדנו לשלם לא רק על שכר הדירה אלא גם על שאר ההוצאות - מים, חשמל, גז וכדומה. הייתה לנו תחושת עצמאות. כל אחד עבד למחייתו, ובתקופה ההיא לא היו טלפונים ניידים, אז היה טלפון אחד לכולנו, וכל אחד רשם את כל השיחות שביצע כדי לחלוק בתשלום בסוף החודש. גם את האוכל חלקנו בינינו.
לכל אחד מהשותפים בדירה היה תפקיד מוגדר. אני התעסקתי בוויכוחים יותר מאשר בתפקיד מסוים, אבל גם אהבתי קצת לבשל (מיום
בכל שישי הייתי הולך לבקר את הוריי ולוקח אליהם כביסה מלוכלכת. ביום ראשון הייתי חוזר לדירה עם כביסה נקייה ועם אוכל מהבית. גם השותפים האחרים היו מביאים ביום ראשון אוכל מהבית, ובתחילת השבוע המקרר היה מתמלא במטעמים ומאכלי העדות הטריפוליטניים, העיראקיים והבולגריים.
אף שהכול היה צנוע, הרגשנו בני עשירים. כל כך אהבתי את השכונה הזו, ובמשך השנים חזרתי אליה, ומאז לא עזבתי אותה.
נא להמתין לטעינת התגובות
