עלייתה ונפילתה: מלכת חיי הלילה לשעבר זועקת לעזרה
אוקסנה סימנס ידעה לבלוע את החיים במנות גדולות. דוגמנית הבית של דיזל, רקדנית, מפיקת אירועים, ואושיית לילה תל אביבית איבדה את עולמה בעקבות תאונה וכיום היא נכה בכיסא גלגלים. כעת היא מספרת על הייאוש, האכזבה מהחברים שנעלמו והזעם על איכילוב
הכול מבחינת אוקסנה, זה גם דוגמנית הבית של דיזל, מעצבת אופנת לילה, רקדנית מבוקשת והפצצה שכולם רצו להשכיב. סימנס (33, גרושה עם ילד) גם הקימה עם אליק מינץ את חבורת הרולר בליידס התל אביבית הידועה, שעד היום נוהגת לחצות בכל יום שלישי את פינת הרחוב הקרובה למקום מגוריכם. הישבן העסיסי שלה בפרסומת לאופנת JET היה תלוי במשך חודשים על שלט החוצות הכי נחשב בארץ, זה שליד גשר ההלכה.
היה לה, ועכשיו כבר לא - ולא כי נגמר לה הכישרון. כתוצאה מסיבוכים בפציעת תאונת דרכים, סימנס היא כיום נכה. רגלי רוכבת הרולרס התותחית, שהיו פעם חטובות ושריריות, נראות היום רזות ומנוונות. עצוב.
כבר יותר משנה שהיא כמעט שאינה יוצאת מהדירה בה היא כלואה מאונס, ברחוב מרכז בעלי מלאכה. כשהיא סוף סוף מנסה לצאת בכיסא הגלגלים שלה, כפי שקרה לפני כשבועיים, היא נופלת ממנו ונפצעת שוב.
"אני לא יכולה יותר, די, אני שבורה, אי אפשר ככה", היא ממררת בבכי. "עד היום לא רציתי לדבר על זה עם אף אחד. אנשים שהכירו אותי לא יודעים שאני נכה. אני מדברת אתם בפייסבוק אבל שמה תמונות שלי מפעם. לא רוצה להציק לאף אחד עם הצרות שלי, אני רגילה להתמודד עם דברים לבד, אבל הפעם כבר לא יכולתי יותר. אני חייבת עזרה".
כשהגענו לביתה באחת בלילה, אני והצלם, מצאנו חדרון קטן ומעופש שפעם שימש כמחסן התלבושות שלה. הטלוויזיה הייתה פתוחה על ערוץ האופנה, התעשייה בה גם היא לקחה פעם חלק. את סימנס עצמה מצאנו שרועה על הרצפה, ליד כיסא הגלגלים ההפוך שלה, כשבראשה פצע גדול שנגרם מהמפגש עם השפיץ של השולחן. הצרחות שלה החרידו את השכונה. עד היום היא לא הייתה מוכנה לחשוף את הסיפור שלה, היום היא כבר מבינה שאין לה מה להפסיד.
ניסינו לשכנע אותה להזמין רופא, היא סירבה בתוקף. "יש לי טראומה מהם", הסבירה. "הם יאשפזו אותי עכשיו, ישחררו אותי בבוקר, ואני אשאר עם חוב לבית החולים ולאמבולנס. ומי יאסוף אותי משם? עדיף להישאר ככה עד הבוקר".
זה לא היה אמור להיות כך כשסימנס נחתה על חיי הלילה של תל אביב ב-2002. הסצנה המקומית שכבר חוותה כמה מהדמויות הכי קיצוניות בסביבה, הפכה אותה בתוך חודשים אחדים לדבר הכי לוהט במועדונים. עם עסק משגשג לאמרגנות של רקדניות והפקת אירועים ועם חוזה כדוגמנית הבית של אופנת דיזל, טקס קבלת תואר מלכת הלילה היה רק שאלה של זמן.
"לריקודים נכנסתי אחרי שעשינו הפקת אופנה של דיזל בסגנון משמר המפרץ", היא משחזרת את הפריצה הגדולה. "היינו צריכות לצעוק, לצאת מהמים ולרקוד. אז גם גיליתי שיש לי כישרון לריקוד, והתחילו להזמין אותי להופיע במועדונים. הקמתי צוות של רקדניות, והתחלתי לעצב להן תלבושות".
וההזמנות אכן נהרו לפתחה. למצעד האהבה באותה שנה היא עיצבה שתי משאיות (אלה זכו לתשואות של עשרות אלפי המשתתפים והצופים), הטיסו אותה להפקות אופנה בחו"ל, והיא אפילו הוזמנה לשחק בסרט אנג'ל, בתפקיד הדוגמנית הפצצה כמובן.
ואז, יום אחד, היא גילתה את נפלאות הרולר בליידס ואת הפוטנציאל הסקסי הטמון במחליקיים האלה. "כשהגעתי לתל אביב לא ידעתי מה זה רולר בליידס", מספרת סימנס. "אז החלטתי לקנות רולרס ולהגיע אתם לשינקין. בהתחלה השתפשף לי כל הטוסיק, אבל בתוך שלושה חודשים כבר הייתי מחליקה לנתניה ובחזרה כמעט בכל סוף שבוע".
מהר מאוד היא הצטרפה לחבורה קטנה בת שישה אנשים שרכבו אז, עם אליק מינץ ובעידוד רדיו תל אביב 102 אפ.אם., ובתוך כמה חודשים הפכו אליק והיא למנהיגי הרוכבים. הם תכננו מסלולים, ארגנו פעילויות והעירו את הסצנה. סימנס התבלטה מיד בשטח, ויבואנית הרולרס לישראל החליטה לצ'פר אותה בציוד החדש ביותר ובבגדים הסקסיים ביותר שיש לענף להציע. בתוך כמה חודשים כבר היו בחבורה 150 מחליקים, וכיום כבר מוערך המספר ב-400 חברי "הגרעין הקשה".
"זה היה כיף שכל כך הרבה גברים וגם קצת בנות רוכבים אחרי התחת שלי. החבר שהיה לי אז אמר שזה היה טירוף, אני הייתי בטירוף על זה. היו לי שרירי רגליים חזקים כמו אבן. הייתי רוקדת עם הרולרס ומרימה הפקות. תראה את הרגליים האלה עכשיו, דקות ומנוונות".
למרבה הטרגדיה, גלגיליות הרולרס שסימנס כה אהבה, הן אלו שהביאו אותה למצבה כעת. "אני זוכרת טוב טוב את היום הזה, 16 ביוני 2008", היא נזכרת. "אני והצוות פתחנו באותו יום ליין חדש של מסיבות עם חבורת הרולר בליידס במועדון הסטייג', ואפילו השארתי הודעות לכולם לבוא מוכנים כי הולכים לשבור ידיים ורגליים. צחוק הגורל. יצאתי מהבית ברכיבה עם ידיד שלי, חצינו כביש, וכל מה שאני זוכרת זה שרכב פגע ושעפתי על הרצפה. מהמכה שברתי את היד, וכנראה גם דפקתי את הגב".
במקום להתפנות לטיפול רפואי, החליטה סימנס שהיא לא מוותרת על פתיחת הליין החדש במועדון. "אמרתי שאין מצב שאני מפסידה את מה שארגנתי. הגענו למקום, והתחלתי לרקוד שם על הרולר כמו משוגעת. האדרנלין זרם לי בכל הגוף. זה הטריף אותי. בשלב מסוים הרגשתי כאבים אדירים, אבל לא התייחסתי אליהם. רק אחרי כמה שעות, כשביקשתי מהידיד לעשות לי מסז', הוא אמר שכל הגוף שלי נפוח וחייבים להגיע מיד לבית החולים איכילוב".
בעת הבדיקות בבית החולים הודיע לה אחד הרופאים שיש חשש לדלקת קרום המוח ושהם צריכים לעשות לי בדיקה מיוחדת אשר כוללת זריקה בגב. כשהתעוררתי, אחרי 12 שעות, הרגשתי משותקת. לא הצלחתי לזוז ולא הפסקתי לבכות. ראיתי את החיים מתפרקים לי מול העיניים".
מבית החולים הועברה סימנס לשיקום של חצי שנה בבית לוינשטיין, ובסופו נאמר לה שהיא צריכה להתחיל לתרגל את גופה באופן עצמאי. מאז היא פשוט לא יצאה מהדירה שלה. "אין לי כמעט אף אחד היום, רוב החברים פשוט נעלמו במכה אחת אבל זה מאפיין את המקצוע שעסקתי בו, חיי הלילה, שאין בו הרבה חברים אמיתיים", היא אומרת בהשלמה.
"עכשיו זה נשבר, אני חיה מקצבה של 2,500 שקלים בחודש, והרוב הולך על הדירה. המקלחת מאולתרת, השירותים מאולתרים. תריח לבד, נכון שיש כאן ריח של ביוב ומוות ביחד?".
פאנל מצומצם של ארבעה אנשים עדיין שומר אתה על קשר. אחד מהם הוא אליק מינץ מהרולרס, השני הוא מטפל מטעם אגודה אומנת עבור נכים בשם הג'וינט, וישנה גם העובדת הסוציאלית, אך זו לטענת סימנס בקושי מופיעה בשטח.
"לפעמים אני נשארת בלי מים ובלי אוכל כמה ימים כי אין מי שיביא לי", מתארת סימנס בבכי. "לבית החולים אני לא נוסעת כי אז אין מי שיחזיר אותי. אתה יודע כמה זמן לא ראיתי אור שמש? כמה זמן לא יצאתי מהדירה? ומה קרה כשניסיתי בעזרת אחת השכנות לצאת במוצאי יום הכיפורים? התהפכתי במדרגות עם כיסא הגלגלים שבכלל לא מתאים לי. על זה אני בוכה, על ההזנחה של החיים שלי. אני רוצה לתבוע את בית החולים על הבדיקה שעשו לי, אבל איך אני אסתובב ואאסוף מסמכים כשאני לא יכולה אפילו לעבור את המדרגה של דלת הבית שלי?".
עמותת "דיור מוגן" אמורה למצוא לאוקסנה בעתיד הקרוב דירה שתתאים לה, אך הצעד מתעכב כבר כמה חודשים. לדבריה, בעל הדירה שלה אמנם עשה לה הנחה ניכרת בשכר הדירה, אבל היא יודעת שגם לו יש גבול. "אני כבר לא יודעת מה לעשות, אני מיואשת. זה כלא של נכים, אני כלואה בבית שלי, אני כבר לא יכולה לסבול את עצמי".
מה את הכי רוצה להשיג עכשיו?
"את החופש שלי, את העולם שלי".
מהמרכז הרפואי איכילוב נמסר בתגובה: "מדובר באישה שאושפזה לראשונה בבית החולים ב-16 ביוני 2008 ושוחררה מאשפוז ב-30 ביוני 2008, ומאז לא נראתה בבית החולים. האשפוז היה בשתי מחלקות פנימיות ובמחלקת עצבים. הסיבה לאשפוז הייתה תנועות בלתי רצוניות, כאשר ברקע יש הוכחות לשימוש בחומרים ממשפחת הוואליום בכמות גדולה וכנראה גם אופיאטים (חומרים ממשפחת המורפין).
"בבירור נירולוגי מקיף שנערך אצלה לא התגלתה מחלה פירכוסית מסוג אפילפסיה. הבירור כלל מוניטור של וידאו, בדיקות סי-טי, ניקור מתני ובדיקות נוספות. במהלך האשפוז פיתחה זיהום בדרכי השתן וכן זיהום ריאתי, טופלה בהתאם, ונראה שיפור בממצאים. במהלך האשפוז היא התלוננה על ירידה בתחושה ברגליים, אפילו שהתהלכה ללא כל צורך בעזרה. בירור שכלל עיבוד נירולוגי והדמיה של עמוד השדרה לא העלה ממצאים אורגניים. פסיכיאטר שבדק את הגברת המליץ על טיפול פסיכיאטרי ומעקב נירולוגי, והיא שוחררה מן המחלקה.
"אין בית החולים יכול להתייחס לטענותיה על הפרעות בהליכה לאחר השחרור מאחר שהיא לא הגיעה לבית החולים מאז שוחררה. איננו יכולים גם להתייחס לטענותיה על יחס מזלזל היות שאין פרטים נוספים על זהות אנשי הצוות או על מועד האירוע".
מעיריית תל אביב-יפו נמסר בתגובה: "מדובר בבחורה המוכרת לשירותי הרווחה בעירייה כבר כשנה. הבחורה מטופלת באינטנסיביות, וניתן לה כל הסיוע האפשרי, כולל סיוע בשכר דירה, קבלת תלושי מזון ותיווך מול הביטוח הלאומי ומשרד השיכון. מלבד זה, סייעה העובדת הסוציאלית לצירוף הבחורה לקהילה תומכת, המסייעת בליווי לבדיקות רפואיות, וכן סודרה לה עזרה ביתית של מטפלת למשך כמה שעות מדי יום.
"נושא החלפת כיסא הגלגלים וקבלת דיור קבע נעשה מול משרד הבריאות ומשרד השיכון, ולצורך כך נדרשים טפסים מרופא המשפחה ומהאורתופד המטפל. העובדת הסוציאלית, אפילו שזה לא מתפקידה, מתווכת בין קופת החולים ובין הבחורה הנכה כדי לקדם את הטיפול בה".
נא להמתין לטעינת התגובות
