ללכת עד הסוף: החיים החדשים של משפחת קנולר בדימונה
לארוז מזוודה, להעמיס את המשפחה, לנטוש את הבועה ולהפריח את השממה , אוהד ונועה קנולר מציגים: חודשיים בדימונה עשו לנו רק טוב , נסו ותיהנו
בתנאי פתיחה כאלה לא פלא שגבות לא מעטות הורמו כשהזוג נועה ואוהד קנולר ארזו את הפקלאות, את התינוק בן השנה וחצי ואת עצמם, ועברו לגור בעיר שזכתה ליחסי ציבור גדולים ועמומים בעיקר בגלל כור אטומי וקבוצה של כושים עברים. שם הם קנו בית, נועה - מנהלת את קבוצת התאטרון העירונית שהוקמה במימון העירייה ומפעל הפיס, ובימים אלה מתנהל מכרז לבנייתו של תאטרון חדש וייחודי לקבוצה, ואוהד - שחקן תאטרון וקולנוע מוערך.
"בהתחלה, כשהציעו לי", מספרת נועה, "אמרתי לא. פטר, הילד שלנו, היה ממש קטן ועוד הינקתי, וחשבתי שזה לא מתאים, אבל עם הזמן, אחרי שהציעו עוד פעם ועוד פעם ובאתי לראות את המקום, התחלתי יותר ויותר להתאהב גם במקום וגם בתפקיד, וזמן עבר ופטר גדל והתחלתי לחשוב שדווקא אפשר לעשות את זה. התאהבתי כל כך שרציתי לקחת את זה למקום הרבה יותר רחוק ממה שחשבתי שאקח את זה בהתחלה".
"העניין של לעבור לגור בדימונה אגב", מוסיף אוהד, "לא היה תנאי או משהו כזה, אבל כשהפרויקט התקדם והיא התחילה לשקול אותו ברצינות, ואני הייתי בעד, אז היה נראה שהדבר הטבעי לעשות עם פרויקט שקורה בדימונה הוא לעבור לגור בדימונה".
טבעי? בשביל מי בדיוק?
"הרי כשאתה ילד בן 22, 25, אתה מסיים ללמוד, אם מציעים לך לנהל תאטרון משלך, לא משנה איפה מחוץ לתל אביב, זאת הגשמת חלום מטורפת. אתה תזנק על זה. משום מה בגיל מסוים, אחרי השנים האלה, זה כבר לא כזה ברור. זה כבר כאילו לא משהו שעושים. נתקעים כזה. מזדקנים. . . ורצינו להוכיח לעצמנו קודם כול שאנחנו כן יכולים לעשות את זה. שאנחנו לא תקועים".
" זאת גם באמת הגשמת חלום מבחינתי", אומרת נועה. "קיבלתי פה אפשרות ממש להקים תאטרון. הרי זה חלום באמת של כל איש תאטרון אני חושבת. לעשות תאטרון כמו שאני רוצה, כמו שאני מאמינה, עם פרגון ותמיכה אדירים של מפעל הפיס ושל העירייה, אז לא למצות את זה עד הסוף היה ממש פספוס לדעתי".
"ויש בזה הרבה יתרונות בללכת ככה עד הסוף", מוסיף אוהד. "זה מחייב אותך להרבה יותר רצינות, וגם התרומה שלך הרבה יותר משמעותית. כל מה שאתה עושה נעשה יותר משמעותי. גם ברמה האמנותית נטו וגם ברמה של פיתוח תרבותי".
נדיר לשמוע שחקן מדבר ברצינות ובלי ציניות על פיתוח תרבותי.
"אני באמת חש ככה. כששיחקתי בחאן אני זוכר שבאמת הפריע לי ששחקנים שם לא גרו בירושלים, וכשכבר מישהו כן גר בירושלים זה רק היה יותר בעיה מבחינת התאטרון כי היו צריכים להביא אותו לחזרות בתל אביב. . . ממש פרדוקסלי. . . התאטרון הרגיש מנותק מהעיר. פה יש תחושה של ניסיון להתחיל משהו יותר מחובר לעיר ויותר מעורה בחיי העיר, אפילו שגם החאן התחיל ככה, ובנקודה מסוימת התחיל יותר ויותר להתנתק מהעיר.
אני חושב שכשהשחקנים והמנהלים של התאטרון יוצאים מהתאטרון, ובמקום לנסוע הביתה לתל אביב הם הולכים לבלות בעיר שהתאטרון שלהם נמצא בה, הולכים לנגן באיזה ג'אם
נועה : "הארץ נעשית יותר קטנה במובן הזה. אנשים כבר לא נשארים בתל אביב, יש פריחה של תרבות בפריפריה, נניח עם בית הספר לתאטרון בבאר שבע, וגם המרכז פשוט הולך וגדל".
יש דברים שלא ראית לפני שעברתם ואת רואה היום?
"אני עדיין בשלב האופוריה שלי. זו תכונה שחוזרת אצלי. כשאני מתלהבת ממשהו אני לגמרי באופוריה ולא רואה כלום חוץ מזה. גם כשלמדתי תאטרון במוסקבה אני זוכרת שככה זה היה. אני הקטנה, הסובלת מקלאוסטרופוביה, נדחקתי לקרונות הרכבת התחתית של מוסקבה עם עוד מיליוני אנשים ממש בחדווה גדולה ובחיוך על הפנים, ורק לקראת הסוף פתאום התחלתי להרגיש את הדוחק ולהריח את הסירחון.
"אז גם פה אני כרגע בשיא האופוריה, אולי מוגזמת, אבל אני רק מגלה כל הזמן כמה נפלא פה עוד יותר ממה שחשבתי וכמה השכנים נהדרים וכמה טוב לי וכיף לי וכמה אני מוצאת חברים שאני יכולה לדבר אתם, שזה משהו שחששתי ממנו. שאהיה אאוטסיידרית כזאת. אני מניחה שעם הזמן אני אגלה גם את הדברים הפחות טובים ואת הקשיים. הרי לוקח זמן באמת להכיר עיר, אבל כרגע אני לגמרי בהתלהבות".
הם גרים שם ממש רק מתחילת אוגוסט, לקח זמן לקנות את הבית וכך הלאה, אבל התכניות לעתיד, לדברי הקנולרים, ענפות מאוד. גם לתאטרון עצמו וגם בכלל לתרבות בעיר. חוץ מהמבנה שאמור להיות מוקם, יש בתכנון גם שדרוג רציני בחיי התרבות של העיר. על הפרק בין השאר פסטיבל אימפרוביזציה שנתי ישראלי ובין-לאומי שיתרחש בעיר, פסטיבל של שבוע הופעות מחול ישראליות מכל הארץ שלא הגיעו מעולם לדימונה, הקמת גלריה לאמנים צעירים בשיתוף המתנ"ס המקומי, פתיחה חגיגית של סינמטק בעיר ועוד-ועוד.
"הפרסום שלי, שלנו, כשחקנים יכול לעזור", אומר אוהד. "למשוך אנשים, למשוך תקשורת, ליצור קשרים עם אנשים שאני מכיר, שחקנים, במאים, מפיקים, כותבים וכך הלאה שאחרת היה קשה להגיע אליהם, ואני מנסה לעשות את זה בכל יכולתי".
עד כאן איך אתם משפיעים על העיר. מה להפך? איך דימונה משפיעה עליכם?
"קודם כול אנחנו נהנים מאוד. אנחנו באמת עושים כיף, ואני לא חושב שבמה שנקרא ונחשב המרכז התרבותי, כלומר תל אביב, כבר לא כל כך עושים כיף במקצוע שלנו. פה יש עדיין תחושה שאפשר לעשות הכול, שזה לא ספוג בציניות לסוגיה שיש בתל אביב. סתם לדוגמה, הבית שלנו פה בדימונה שקנינו, אני מכיר ממש מעט אנשים בתל אביב שיכולים להרשות לעצמם כזה בית.
"הרי רוב האנשים בתל אביב, וגם אנחנו, היינו בדיוק ככה, מצויים כל הזמן במלחמת קיום בלתי אפשרית ומתישה מאוד שבסוף, מרוב שאתה קורע את התחת להביא כסף הביתה כדי לממן חיים בתל אביב, למי נשאר כוח ליהנות מהחיים האלה בתל אביב? מה גם שמאפשרויות הבילוי של העיר אני כבר לא נהנה כי מיום שיש לי ילד אני כבר לא יוצא לפאבים לשתות עד הבוקר אלא חוזר הביתה ומתעלף מעייפות".
נועה: "גם כשאימא שלי אומרת בואו, אני אעשה בייביסיטר תצאו קצת, תבלו, אם פטר נרדם אני רק רוצה לישון גם. . . אז תל אביב ובילוייה לא ממש רלוונטיים בשבילנו. . ."
לדברי אוהד, כשעלה הרעיון של לעבור לגור בדימונה לראשונה הוא לא ממש ידע עליה שום דבר, "חוץ מקיומו של מפעל טקסטיל מסתורי ומבודד אי-שם בשיפולי העיר", הוא צוחק. "אבל כן ידעתי שתל אביב נמאסה עליי. ואני אומר את זה כמי שגדל בתל אביב ועדיין אוהב הרבה מאוד דברים בה, אבל היא נמאסה עליי. בכל מקרה היינו עוזבים".
למה?
"הסיבות ברורות. העיר הפכה למפלצת נדל"נית שמוכרת כל חלקה פנויה לבעלי הון, היא מלוכלכת, רועשת, יקרה, צפופה, כל מיני בעיות שעלו חזק מאוד במערכת הבחירות המוניציפלית האחרונה נזנחו לחלוטין. או יותר נכון, יד אחת של העירייה מקדמת פתרונות לבעיות הללו, והיד השנייה מעכבת אותם. גם האווירה התל-אביבית, האידאה שלה, מובילי התרבות בה בתקשורת והעדריות של כולם אחריהם נמאסו עליי.
"נמאס מהסיפורים על תל אביב השונה ממדינת ישראל. לא אוהב את זה. את זה שזה מוביל להשתמטות מהצבא ובכלל מחובות חברתיות של בני נוער. הדבר שתמיד התחברתי אליו, אהבת התרבות, ההנאה של החיים, אני מרגיש שפחות ופחות מקבל בעיר את המקום הראוי לו. מרכזי הפרינג' לדוגמה, שהיו אמורים להיות המקומות שהתרבות החוץ-ממסדית נוצרת בהם, הפכו להיות מוסדות כמו כל המוסדות, רק קטנים יותר".
אבל אפשר להתווכח ולהגיד שהתרבות שכנגד הזאת, הספקנות והציניות של תל אביב, מביאה לאיזון העדריות ההפוכה. שאלמלא תל אביב והספקנות שלה, עד היום כולנו היינו לאומנים מגויסים לא פתוחים לדיאלוג עם הערבים ומעדיפים שארם א-שיח' בלי שלום מאשר שלום בלי שארם.
"זה קשקוש. ילדים בני 17 שמתחמקים מלשרת בצבא לא עושים את זה כי הם רוצים לאזן את התרבות הישראלית. הם עושים את זה מתוך אנוכיות. נקודה. אנוכיות שאתה רואה אגב בתל אביב ובעוד מקומות. רכבי שטח שחונים באדום-לבן או קודם שיתגייסו, שיצייתו לחוק פשוט כי הוא קיים, אחר כך אפשר להתחיל דיאלוג על שינוי התרבות הישראלית. לא להפך.
"אגב, האנוכיות הזאת קיימת בעוד תחומים בתל אביב, רכבי שטח שחונים באדום-לבן, אנשים שמלכלכים או מרעישים במרחב ציבורי, מעשנים שמתעלמים מהחוק נגד עישון, ואת זה אני אומר כמעשן שקשה לו עם החוק הזה, אבל זה שבתל אביב השתרשה איזו תרבות של פשוט לא לעשות מה שלא נראה לי זה פשוט בלתי נתפס".
אבל מה בעניין הורות בתל אביב? האפשרות לחשוף את הילד שלך למגוון אירועי תרבות, למגוון אפשרויות.
"נכון, אז בדימונה יש פחות אפשרויות", אומר אוהד, "אבל אם יהיה משהו באמת חשוב ומעניין, אז הילד שלי לא יפסיד אותו, אני אקח אותו והוא יראה. מנגד, בתל אביב זיהום האוויר עושה לו אסתמה, ואי-אפשר ללכת אתו בעגלה ברחוב כי מכוניות חונות על המדרכה וכך הלאה".
"כרגע הילד שלי עוד קטן", מוסיפה נועה וצוחקת, "ואסתמטי, והאוויר פה עושה לו רק טוב, וזה מה שחשוב לי. . . וכשהוא יגדל בעוד כמה שנים אז אני מקווה שעם השנים שיעברו אז יהיו בשבילו יותר אפשרויות מבחינה תרבותית ולדברים שאני ממש ארצה שהוא יראה אז כמו שאוהד אמר, אני אדאג לקחת אותו גם מחוץ לעיר. כי אנחנו הרי חיים את העולם הזה.
"חוץ מזה, הרי היום-יום של ילד לא מורכב לרוב מהצגות ואירועי תרבות, הוא מורכז מללכת לגן או לבית ספר, ואז למועדונית או לחוג, כי ההורים עובדים, ואז ללכת לחבר או חברה או לשבת בבית מול המחשב ומול הטלוויזיה. . . זה לא כזה הבדל תהומי בין תל אביב לדימונה. . . אבל כללית אני חושבת שהרבה יותר טוב לילד לגדול במקום כזה. לגדול בתל אביב זה טירוף. פחד אלוהים. לשלוח אותו לבית ספר בעצמו לבד בכיתה ג' אני אמות מפחד.
"איך אני אשלח אותו בתוך כל התנועה הסואנת של תל אביב? אני חושבת שזה הרבה יותר שפוי לגדל ילד ככה. שלא תבין אותי לא נכון, אני מתה על תל אביב. עזבתי לא כי רבתי עם העיר, יש בה דברים בלתי אפשריים, אבל יש בה גם דברים נפלאים. גם החיים שלי השתנו, ואני פחות יכולה ליהנות ממנה כרגע, וגם אני מרגישה שהיא תמיד שם בשבילי, המשפחות שלי ושל אוהד שם, ואני לא בטוחה שלא אחזור אליה. אבל כרגע דימונה מרגישה לי מקום שפוי יותר לגדל בו ילד ולחיות בו וליצור בו".
את החזרות להצגה שלה, שאמורה לצאת בעוד חודש בערך, ומתבססת באופן חופשי מאוד על המחזה "החתונה" מאת ברטולד ברכט, ונכתבת למעשה בידי נועה ובשיתוף השחקנים, היא מקיימת במבנה של בית ספר שנסגר, עם צוות השחקנים שהיא בחרה, שלוש פעמים בשבוע. לפחות לפי החצי הראשון של ההצגה שראיתי בחזרות, היא נראית מעניינת למדי. היא עוסקת בשאלות של זוגיות ויחסים בתוך המשפחה, והיא נדמית עמוקה ומורכבת הרבה יותר ממה שציפיתי, ולא מזכירה בשום צורה תאטרון קהילתי או תאטרון שנעשה כדי למצוא חן בעיני מישהו. פריפריה או לא פריפריה.
"אני שמחה שאתה אומר את זה", מחייכת נועה. "מבחינה תאטרלית, ניסיתי פה משהו חדש לגמרי מבחינתי. בדרך כלל במחזות שאני יצרתי עם השחקנים, אז העסק היה מאוד מסוגנן, ויזואלי, תנועתי. הסיפורים היו סוג של אגדות פיוטיות כאלה, ופה דווקא הבחירה היא ללכת על משהו ראליסטי מאוד, נטורליסטי אפילו ודוקומנטרי. הרגשתי שאני צריכה לנסות לאתגר את עצמי בכיוון הזה".
השחקנים שעובדים עם נועה קנולר - רובם אלמונים פחות או יותר, פרט למשה פרסטר, הזכור מתכניות הבידור והנונסנס שלו עם טל פרידמן - לפחות כרגע, לא גרים בדימונה, אם כי הם ישנים בה לילה אחד בשבוע, בבית גדול שהעמידה לרשותם העירייה. לדברי נועה, אם הם כולם יגורו בדימונה על בסיס קבוע, זאת יהיה התקדמות משמעותית בהגשמת החלום, אבל היא לא רוצה לכפות שום דבר אלא לחכות שדברים יקרו בטבעיות.
"זה עניין של תהליכים", היא אומרת, "ושל אורך רוח, שייקח מן הסתם כמה שנים לפחות. עם זמן אני אכיר עוד שחקנים מהדרום, ועם הזמן שחקנים אולי יתאהבו במקום יותר ויותר וירצו לעבור לגור פה. כרגע היה לי חשוב קודם כול לעבוד עם אנשים שאני אוהבת ורוצה לעבוד אתם ולעשות אתם את התאטרון שאני רוצה לעשות".
את לא פוחדת שזה ייתקע באיזה שהוא שלב? שההתלהבות מסביב תתקרר, שהמימון יידלדל, שלך ולאוהד יימאס. עד עכשיו קבוצות דומות לשלכם במקומות אחרים בארץ, וגם הקבוצה הקודמת שהייתה בדימונה לפניכם, לא החזיקו מעמד או לא ממש הפכו להיות גופי תרבות משפיעים בארץ.
"קודם כול אני לא יודעת מה זה'גופי תרבות משפיעים'. כי זה אמנם לא שלאגרים כמו בהקאמרי או בהבימה, אבל אני כן נתקלתי בהרבה אנשים, גם בארץ וגם בעולם, שהכירו והעריכו ושיתפו פעולה עם קבוצות מקומיות בפריפריה של ישראל כמו זו שהייתה בדימונה לפנינו בניהולו של טובי דיקמן או הקבוצה שהייתה בשלומי בצפון לפני כמה שנים, וחוץ מזה, ברור שיש חשש שייפגע המימון ותיפגע המוטיבציה וכך הלאה. חשש גדול. כרגע יש מחויבות גדולה מאוד של העירייה ושל ראש העירייה לפרויקט, אז אני משתדלת להיות אופטימית".
לא הרגשת בשום שלב שוויתרת? מבחינת קריירה בתאטרון. שזו פשרה? לנהל תאטרון, לעשות את התאטרון שאת רוצה לעשות, אבל בדימונה? יד על הלב, לא היית מעדיפה לנהל תאטרון בתל אביב?
"אם היו מציעים לי לפני שהציעו לי את דימונה, לנהל תאטרון בתל אביב, אז ברור שהייתי הולכת על זה, אבל אם הייתי צריכה לבחור בין לנהל תאטרון בתל אביב או לנהל את התאטרון פה בדימונה, עם הידע שיש לי היום על דימונה, אני חושבת שהייתי מעדיפה את דימונה. ביימתי בהבימה הצגה, וזו הייתה חוויה מיוחדת וחשובה, אבל בסופו של דבר אמרו לי שם לייצר הצגה מאפס בתוך חודשיים.
"אני לא חושבת שככה אני רוצה לעשות תאטרון. לא בשביל זה הלכתי לתחום הזה. ואלה הדרישות בתל אביב. אז גם במובן הזה דימונה מרגישה לי יותר שפויה. הרבה פחות לחץ נפשי. בתל אביב אתה קצת מאבד את המשמעות של מה שאתה עושה. האגו, הפחד, הקריירה, הכסף, הם הופכים להיות יותר דומיננטיים, ואתה שוכח למה בכלל התחלת לעשות את הדבר הזה שנקרא אמנות ".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם