דימונה לעיתים מופיע לי בלילות מתגנבת לי בעירפול בבית הספר הפתוח יצחק שדה שם שכבתי על שטיח כחול ללא קירות בהיתי במורות חיילות שעשו שירות לעיירת פיתוח בחלומות ראיתי אותי בתור ילד מהלך על אדמות הטרשים סדוקות בועט בשיחי פרא שהתגלגלו כמו במערבונים ישנים בלילות בקור לבוש בחולצת פלאנל שמתחתיה חולצה קצרה של סטיב אוסטין
הסתובבתי בבטחה בשנים האלו דימונה הייתה קשה
קצת פרימיטיבית אבל היה בה חום עזבתי אותה בגיל 14 מאז אני במרכז הארץ שם מלחמת קיום יומיומית תרבות מזוייפת של יופי ניכור ותחושה שאתה נמצא בתחרות נגד כולם ובשביל מה?
מרדף סזיפי אחרי עצמך אתה נלחם ונלחם ונלחם כבר אין לך כוח הכל יקר הרי החיים קצרים
אין וודאות למחר אתה יודע שמה שיש זה אתה וזוגתך חברים באים הולכים באים הולכים מה שחשוב זה הרוגע לא לנסות להרשים שום אדם זה
זה כמו לקבל הארה על מקדש בהימליה אם טוב לך לא משנה היכן ויש שקט פנימי ואנרגייה לעשות דברים ללא המחשבה על הישרדות אז הגעת לנחלה.
עדיף לראות את הירח במדבר כשהוא מאיר על המרחב האין סופי בשיממון מאשר לראות אותו דרך פילטר זיהום אויר מחנק ואסטמה של אורות הכרך בתל אביב.