מוריד מסך: פרידה מקולנוע תל אביב רגע לפני ההריסה
הגודל העצום, הריפוד המודרני, המסך האדום, השירותים המרשימים, הקלאסיקות הבלתי נשכחות וניחוחות התירס והפלאפל. לפני ארבעים שנה היה קולנוע תל אביב הדבר הכי חם באיזור דיזנגוף. לאחר שנמכר השבוע, יחליף את המבנה הנטוש עוד בניין מגורים לעשירים
גם בתוך האפלה הגדולה, שאינה תלויה בשעה ביום, היה אפשר להבחין בגודלו של האולם, שהוצאו ממנו כל מקומות הישיבה. על הרצפה זרוקים סלילים ארוכים של שקופיות ואריזותיהם העגולות, עם מדבקה של גלובוס גרופ ועליה שם הסרט. המסך האדום תלוי בחלקו, וחבלים עבים משתלשלים מנקודות שונות בתקרה. גרמי מדרגות קטנים שמוליכים לבמה וליציע הגרנדיוזי עדיין עומדים על תילם, ואחרי סריקה מדוקדקת יותר אפשר למצוא גם את ציוד ההקרנה.
"זה כמו מוזיאון מדהים למה שהיה כאן", אמר יוהאן, ואני חשבתי אז שגם היום, כשמצד אחד אתה מרגיש כמו פורץ ומצד שני כמו ארכיאולוג, ביקור בקולנוע תל אביב הוא עדיין חוויה של סרט. יוהאן הוא צעיר שגר במרחק שני בלוקים ממפגש הרחובות פינסקר ובלינסון, שם עומד המבנה נטוש כבר מזה עשור.
בשנים האחרונות הוא נוהג להגיע למקום, לבד או בחברת אנשים, כדי ליהנות מהמסתורין, מהאדרנלין ומהאוצרות הקטנים שאפשר למצוא באולם. "פעם נתקלתי באריזת הסרט 'מבצע יונתן' של אסי דיין ויהורם גאון, והתרגשתי מאוד", הוא מספר. "בפעם אחרת הצלחתי לזהות את הפרצוף של טום הנקס בשקופית שבאחד הסלילים הזרוקים".
חוץ ממנו ומחבריו המחפשים
אלא שהשרידים המרגשים, האמנים והביקורים הליליים, ייעלמו בקרוב מן הנוף. השבוע פורסם כי בניין הקולנוע נמכר לקבוצת המשקיעים אקרו נדל"ן, וכי זו תהרוס את המבנה ותקים במקומו בניין מגורים בן חמש קומות.
שנים של תרבות ושל זכרונות ילדות תל אביביים יהיו לאבק, או כמו שמגדירה זאת אסתי זקהיים, שביקרה בילדותה בקולנוע ונשבתה בקסמו: "זה עוד אחד מהזיכרונות שלי, נ"צ בחיים שלי, שהופך לחניה או למגדל, וזה מבאס. למקרה הזה באמת מתאים רק משפט אחד: כך חולפת לה תהילת עולם".
מסקרנים ומעניינים ככל שיהיו, רוב השרידים באולם הם מתקופה שהמוסד כבר היה בהליכי גסיסה. היום אי אפשר למצוא שיירים מימי הזוהר שלו, אז הגדיר מחדש את הצירוף קולנוע בתל אביב.
ההתחלה הייתה ב-1958, אז נפתח הקולנוע בניהולה של חברת פוקס המאה העשרים. לדברי מאיר שניצר, מבקר הקולנוע של מעריב, החידוש שהביא עמו בית הקולנוע בא בראש ובראשונה עקב זהות הבעלים. "קולנוע שנפתח ונוהל על ידי חברה אמריקנית בסדר גודל כזה זה משהו שלא היה פה מעולם", מציין שניצר.
"זה התבטא בכך שהכול היה חדש. הכול הרגיש אמריקה והתנהל לפי תפיסה אמריקנית, קודם כול בגודל", מוסיף שניצר. "במונחים של אז זה היה קולנוע עצום, ובזמנו נטען שהוא הקולנוע הגדול ביותר במזרח התיכון. עד אז התאפיינו בתי הקולנוע בתל אביב באולם פשוט עם כיסאות עץ מרופטים, ואילו קולנוע תל אביב היה הבדל של שמים וארץ - עם ריפוד, קישוטים על הקירות ונאון. אנחנו מדברים על העשור הראשון של המדינה. אני הייתי נער בתקופה שהוא נפתח, ובשבילנו זו הייתה לא סתם קפיצת מדרגה אלא זינוק אדיר קדימה".
"קולנוע תל אביב נבנה על בור עמוק, כשמסביבו חולות שהקיפו גם את סיליקאט, מפעל לתחתונים ולגופיות, שהיה ממוקם פחות או יותר היכן שנמצא היום בניין כלל", משחזר משה דולגין, מגדולי הקבלנים בארץ ונצר למשפחת קבלנים. בבעלות המשפחה היה קולנוע בן יהודה, שנפתח שנים אחדות לפני הקמת קולנוע תל אביב.
מדבריו של דולגין אפשר להבין עד כמה הקמתו של הקולנוע בפינסקר שברה את חוקי המשחק באותם ימים: "פרופסור אדלמן מחיפה היה מי שביצע את הקונסטרוקציה עבור הקולנוע שבבעלותנו. היה עליו לתכנן וליצור קורה שתחבר בין שני קירות מקבילים של האולם, שעמדו במרחק של 15 מטר זה מזה. באותה תקופה זה נחשב פרויקט מסובך וגדול במיוחד. אדלמן עשה זאת עבורנו, ושנים מספר לאחר מכן הוא נשכר גם על ידי קבלני קולנוע תל אביב. שם, המרחק בין הקירות היה יותר מעשרים מטר.
"אלה היו ממדים עצומים בסטנדרטים של שנות החמישים. בקולנוע בן יהודה בבעלותנו, שנחשב גדול מאוד, היו 750 מקומות, ובקולנוע תל אביב יותר מאלפיים. מאחר שהייתי בעלים בעצמי, היה לי כרטיס חופשי לכל בתי הקולנוע בארץ, וגם אני הייתי הולך לראות סרטים בקולנוע תל אביב. היו שם סרטים טובים".
הסופר ואיש העסקים דני אלמן מספק גם הוא אנקדוטה על מעורבותו של אביו שמעון אלמן ז"ל, מראשי התעשיינים בארץ, בהקמת הקולנוע: "אבי אהב מאוד קולנוע, אבל הוא סבל קשות מכיסאות העץ בבתי הקולנוע שהיו בזמנו בארץ, ובעיקר מחוסר המרווח בין הכיסאות, שהפריע לרגליו הארוכות.
"לכן כששמע על היוזמה להקים בית קולנוע חדש וגדול הוא פנה ליזמים, וסיכם אתם שהמרווחים בין השורות יהיו הולמים. ואכן, כך היה: בזכות קשריו הענפים הוא ייבא בעצמו את הכיסאות הנוחים והנעימים ביותר מחו"ל, ואלה שובצו בבית הקולנוע תל אביב".
ורדה , ילידת העיר, שגרה בעבר סמוך למבנה, מעידה שהרגישה ממש פופולרית כי בסך הכול הכירה את הרפד של כיסאות הקולנוע. "אני זוכרת בעיקר את חוויית ה'הו הא', כלומר את ההתפעלות מהמקום", היא מספרת.
"השירותים שם היו יצירה בפני עצמה. ברור שכולם התרגשו מהמסך האדום המתרומם. הכרתי את הדקורטור שהכין את המסך המיוחד, הייתה לו מרפדייה בשכונת נורדיה, סמוך לרחוב דיזנגוף. זה גרם לי להרגיש ממש בתוך העניינים".
במשך שנים ארוכות היה קולנוע תל אביב מקום הבילוי מספר אחת בעיר. כל המי ומי באו לראות ולהיראות, ותורים ארוכים השתרכו מול הקופות. לבכורות של הסרטים הגדולים היה צריך להצטייד בכרטיסים מראש, ויש אפילו עדויות על תופעות של ספסרות.
"בשביל מי שגדל בתל אביב בסוף שנות החמישים ובשנות השישים, קולנוע תל אביב היה הדבר הכי קרוב לברודווי בישראל", מספר רנן שור, במאי קולנוע, תסריטאי ומפיק. "זה המקום הראשון בארץ שהשתמשו בו בציוד הקרנה של שבעים מ"מ. הסרט הקונוונציונלי נעשה ב-35 מ "מ, אבל האפוסים הגדולים, סרטי ההרפתקאות המשופעים כוכבים, נעשו בגודל הכפול, והוקרנו כמעט בבלעדיות בקולנוע תל אביב.
אם יש סרט שחקוק בזיכרוני, הוא 'היום הארוך ביותר' (סרט מ-1962, המתאר את פלישת בעלות הברית לנורמנדי במלחמת העולם השנייה, י"ק), רק הבקרוב של הסרט הזה היה מדהים. איכות הסאונד שם הייתה לא רגילה, והרבה לפני שהומצא הדולבי יכולת להרגיש את המסך מתפוצץ.
כל הקולנועים באיזור באותה התקופה - אסתר, חן ומוגרבי - עמדו בצלו של קולנוע תל אביב. רק כשנפתחה הסינרמה בשנות השישים, ראינו איכות הקרנה דומה לזו שהיתה שם. זה היה קולנוע אולטימטיבי, גדול מהחיים. עד היום אני זוכר את ההתרגשות שלי כשהמסך עלה".
שור ושניצר נזכרים בערגה גם בפסטיבל הסרט הטוב, שהיה יוזמה של חברת פוקס המאה העשרים להקרין פעם נוספת את סרטי הקלאסיקה הישנים שכבר ירדו מהמסכים. "חשוב להבהיר שמדובר בעידן ועידנים לפני קלטות הווידאו, הדי-וי-די, או ה-VOD. בתקופה ההיא אם החמצת את הסרט בזמן שהוקרן בקולנוע, יכולת לשכוח מלראות אותו.
"פסטיבל הסרט הטוב שהתקיים בכל שנה בקיץ, אפשר לאנשים משנות החמישים והשישים לצפות ב'חלף עם הרוח' שהוא סרט מ-1939", מספר שור, ושניצר מוסיף: "זה היה חידוש בלתי נתפס. עד פתיחתו של הסינמטק בתחילת שנות השבעים, לא היה שום דבר שהתקרב לזה. הייתה לנו הזדמנות שנייה לראות קלאסיקות שפספסנו".
כאמור , גם לאסתי זקהיים ישנם זיכרונות יפים מהקולנוע: "אבא שלי היה לוקח אותי לכל סרטי האקשן שיצאו, בקולנוע תל אביב או במוגרבי או בקולנוע אסתר. אני זוכרת ששאלתי את עצמי אם אנשים היו חושבים שהוא אבא שלי או חבר שלי".
ואם כבר מדברים על חבר, לקולנוע יש משמעות עבור זקהיים גם בכל הקשור לרזומה הרומנטי. "בקולנוע תל אביב הייתה הנשיקה הראשונה שלי. אני הייתי בכיתה ד', וראיתי את צלילי המוזיקה עם יוסי צוקרמן. אני זוכרת שהתנשקנו תוך כדי הסרט, ואני מניחה שגם אחריו. ראיתי את הסרט הזה כמה וכמה פעמים, אז לא היה נורא שפספסתי קצת. בכלל לסרט הזה יש משמעות גדולה מאוד בשבילי, גם בהקשרים משמחים פחות".
כדי להשלים את החוויה, צצו בסמוך לקולנוע גם מוסדות קולינריים ייחודיים. חוץ ממסעדת הפאר האיטלקית גונדולה ("הפעם הראשונה שאכלו פה ספגטי אמיתי ולא אטריות של אסם", משחזר שניצר), התפרסמו גם מוכר התירס "חסר אוזן", שהיה מהיזמים הראשונים בתחום, ופלאפל "המיואש", בפינסקר 35.
"הלכנו לקולנוע גדול מהחיים, ואחר כך אכלנו אצל מוכר פלאפל שהרגיש שהוא לוזר, אהבנו את זה. היציאה לקולנוע בעידן התום של תל אביב כללה גם את התירס והפלאפל כחלק מהיומית", מסכם שור.
מלבד סרטים, במקום התקיימו גם הופעות בידור, מוזיקה ומחזות זמר. זה התחיל בהופעות יום העצמאות, ונמשך לאורך כל ימות השנה. אמנים מפורסמים הגיעו מחו"ל (שניצר: "אני זוכר את עצמי בהופעה של קליף ריצ'רד ושל עוד כל מיני אמני פולק אמריקנים), צ'יקו ודיקו הפליאו בקסמיהם, וציפי שביט הופיעה בחנוכה, שנה אחרי שנה.
"הופעתי שם לפני כשלושים שנה", נזכר רמי פורטיס. "זה היה המקום הכי גדול שהופעתי בו עד אז. אמנם זה היה אולם ענקי, אבל לא הייתה במה אמיתית אלא רק במונת קטנה. עשיתי אז חימום להקרנת הסרט של לד זפלין 'The song remains the same'.
"בלי קשר, זה גם אחד מבתי הקולנוע של ילדותי, אני זוכר שראיתי שם לא מעט סרטים. היה שם פלאפל וממול תיאטרון האוהל, שהיה מוסד בפני עצמו. לקולנוע תל אביב היו אורות רצים מסביב לבניין, וזה היה עושה הרגשה של לונה פארק. תל אביב הייתה די חשוכה באותה תקופה, ולא היינו רגילים לזוהר הזה".
ב-1978 רכשה חברת רב-רון להשקעות, שיורם גלובוס שותף בה, את בית הקולנוע מידי פוקס המאה העשרים, עשרים שנה בדיוק לאחר הקמתו. הקולנוע היה לאחד מסניפי הדגל של רשת גלובוס גרופ, אך כמה שנים לאחר מכן, בשנות השמונים, החל לפוג הקסם שאפף את המקום.
מלבד העובדה שכבר לא היה חדיש ומשוכלל כמו בשנותיו הראשונות, גם הקונספט שלו היה מיושן. כשהוקם קולנוע תל אביב, הוא הכיל אולם אחד גדול במיוחד, בהתאם למה שהיה נהוג בבתי הקולנוע באותן השנים. אולם עם הזמן השתנה הקונספט למה שאנחנו מכירים כיום - מבנה גדול, ובו כמה אולמות, המציגים סרטים שונים באותו זמן.
"בקולנוע תל אביב הבינו שיש צורך בשינוי, ולכן ניסו להסתגל לקונספט החדש כשפיצלו את האולם הגדול לשלושה אולמות קטנים יותר", מסביר שניצר. "הבעיה הייתה שזה נראה רע ומאולתר, לפעמים שמעו את הקולות מהסרטים באולמות הסמוכים, וזה הפריע לצפייה. בשלב הזה גם התחילו להרגיש בהזנחה של המקום.
"כל בתי הקולנוע הסמוכים - הוד, מוגרבי ואסתר - גוועו בזה אחר זה מאותן הסיבות בדיוק ובעקבות החטא הקדמון של חיסול כיכר דיזנגוף. הקולנוע היחיד שנשאר עד היום הוא חן, ששינה את שמו לרב חן, והסיבה להישרדותו היא שהוא שופץ טוטלית, ולא עבר שיפוץ מאולתר כמו בתי הקולנוע האחרים. שנותיו האחרונות של קולנוע תל אביב ממש לא היו תפארתו".
כאמור, בסוף שנות התשעים סגרה חברת גלובוס גרופ את דלתות בית הקולנוע, ובשנים האחרונות נעשו כל מיני פעולות במטרה לשנות את ייעוד הקרקע. יוסף יודסין המנוח, הקבלן שהיה שותף להקמת המקום והיה בעל אחוזים מהבעלות על הקרקע, פנה לעירייה כדי לשנות את התב"ע ולבנות במקום בניין דירות.
חברת אירו סאט רכשה את הקרקע ב-2006 תמורת 8.3 מיליון דולר עם תכניות דומות, אולם הכוונות שלה לא עלו בקנה אחד עם אלה של העירייה. באירו סאט רצו לבנות מגדל דירות רב קומות, וניהלו משא ומתן עם העירייה על האפשרות להקים את המגדל בתמורה לסיוע מצד החברה לשיפוץ מתחם כיכר דיזנגוף. הוועדה המקומית בעירייה פסלה בסופו של דבר את הרעיון, ובאירו סאט החליטו להשקיע את מרצם בפיתוח מגדל אחר, בדיזנגוף פינת פרישמן.
בסוף השבוע שעבר, זמן קצר לפני ערב ראש השנה, רכשה קבוצת המשקיעים אקרו נדל"ן את הזכויות על הקרקע תמורת 31 מיליון שקלים. "בזמנו הקרקע הזו הייתה שווה 3,000 לירות", חוזר הקבלן דולגין חמישים שנה אחורה. "אני יודע את זה כי לאבי היו כמה נכסים ברחוב חובבי ציון וגם מגרש סמוך לקולנוע שהוא מכר".
בכוונת קבוצת המשקיעים להקים על הקרקע בניין דירות יוקרה בן חמש קומות. בפרויקט המתוכנן יהיו, מלבד דירות היוקרה, גם חצר פנימית "פריזאית" בגודל 300 מ"ר, ובמרכזה בריכת שחייה פרטית לתושבי הבניין, חדר כושר, ספא, מרתף יינות ועמדת הטענה למכוניות חשמליות.
"התכנית שלנו היא לבנות בניין מודרני, אבל עם טעם של פעם", אומר אילן קפון, ממובילי קבוצת הרוכשים. "מדובר בחמש קומות, לא מגדל. נבנה בסגנון באוהאוס עם כל האלמנטים של בניין מודרני. אנחנו רוצים לדבר בשפה של תל אביב של פעם".
יש לכם כוונה לשמר משהו מהקולנוע המיתולוגי?
"אין כל כך מה לשמר. מבנה הקולנוע הוא קוביית בטון, אין בו אלמנטים ארכיטקטוניים יוצאים דופן. אנחנו בהחלט רוצים לשמור על המרקם של הבתים מסביב, יש כאן הרבה בתים לשימור בסביבה, ונרצה להתחבר לנוף הזה".
אתה מכיר את בית הקולנוע? היית בו פעם?
"אמנם לא גדלתי בתל אביב, אבל ראיתי בעבר סרטים בקולנוע תל אביב. אין לי ממנו זיכרונות מיוחדים".
לא חבל לך שמוסד כזה יהיה אבק?
"חבל, אבל המקום הזה נסגר הרבה לפני שהגענו לפה. הקולנוע נסגר מסיבות מסחריות - אני חושב שהעובדה שהוא הציע רק סרטי קולנוע הייתה בעוכריו. היום אנשים רוצים לראות סרט, ומיד אחר כך לבחור מה לאכול מבין מגוון של מקומות, כמו שמקום דוגמת הסינמה סיטי מציע. אני חושב שלבניין הזה יהיו גם יתרונות לסביבה כי הוא יאפשר הרבה יותר מקומות חניה וסביבה נעימה יותר לשכנים, במקום הבניין הגדול והנטוש".
נא להמתין לטעינת התגובות
