ראשי » מקומי » מרכז » ת"א חוגגת 100

מיטב האמנים בחרו: "גן השקמים" הוא השיר התל-אביבי של כל הזמנים

מאה שנים, מאה שירים. העיר תל אביב חוגגת, ומיטב היוצרים, האמנים והכותבים מדרגים עבור זמן תל אביב את השירים הכי תל-אביביים בעיניהם. ובמקום הראשון? "גן השקמים", אלא מה?

זה נכון, יש יותר ממאה שירים שנכתבו על העיר תל אביב. אבל באופן סמלי, לכבוד שנת הולדתה של העיר, הרכבנו את רשימת מאה השירים הבולטים שנכתבו על העיר מכל התקופות. לצערנו הרב, יש גם לא מעט שירים שתל אביב מוזכרת בהם ולא הצלחנו להכניס לרשימת המאה כמו "מתל אביב לבירות" של סי היימן, "תל אביב בחורף" של גלי עטרי, "מותק תל אביב" של מזי כהן, "חי בפלורנטין" של ניר פרידמן, "טנגו תל אביב" של אביבה אבידן, "תל אביב" של בני בשן, "צפון תל אביב" של אסף אמדורסקי, "אבודה בתל אביב" של להקת חמסה, "אמריקה בתוך תל אביב" של טל שגב, "לונדון, תל אביב, בריסל" של רמי פורטיס, "רחוב המסגר" של צביקה פיק, ה"קונפורמיסט" של מוניקה סקס ו"טיול ליפו" של שלום חנוך.

כולם נפלאים ויפים, כמה מהם מוכרים יותר ואחרים פחות. את הרשימה הרכבנו ממאה השירים המוכרים יותר שהעיר מוזכרת בהם, אתריה השונים, רחובותיה, גגותיה ופינות החמד שלה. שלחנו את הרשימה ליוצרים שכתבו על העיר, לזמרים שפעלו ופועלים בה ושרו עליה ועוד (מנחצ'ה היימן עד טל גורדון). מכל כותב ביקשנו דירוג של עשרת השירים שהם בעיניו הכי תל-אביביים. את התוצאות שקללנו, כל שיר קיבל ציון לפי מקומו ברשימה, וכך דירגנו בסופו של דבר את רשימת עשרים השירים הכי תל-אביביים. השיר שקיבל הכי הרבה נקודות הוא "גן השקמים" בביצוע ריקה זראי.

1. "גן השקמים", ריקה זראי. מילים: יצחק יצחקי, לחן: יוחנן זראי.
2. "על גגות תל אביב", אלונה דניאל. מילים ולחן: אלונה דניאל.
3. "העיר הלבנה", שלמה ארצי, אריק איינשטיין. מילים ולחן: נעמי שמר.
4. "אז מה", החלונות הגבוהים. מילים: אריק איינשטיין, לחן: שמוליק קראוס.
5. "גן מאיר", דנה ברגר. מילים ולחן: דנה ברגר.
6. "פנס בודד", התרנגולים. מילים: יוסף דר וחיים גורי, לחן: סשה ארגוב.
7. "ערב עירוני", יוסי בנאי. מילים: נתן אלתרמן, לחן: יוני רכטר.
8. "תל אביב, גדות הירקון, 1950". מילים: אריק איינשטיין, לחן: שלום חנוך.
9. "יש לי סימפטיה", נורית גלרון. מילים: מאיר ויזלטיר, לחן: שלמה גרוניך.
10. "מכה אפורה", מוניקה סקס. מילים ולחן: חברי מוניקה סקס.
11. "אין כמו יפו בלילות",

התרנגולים. מילים: חיים חפר, לחן: פרנסואה לוריס.
12. "דצמבר", דפנה ארמוני. מילים: נתן אלתרמן, לחן: משה וילנסקי.
13. "איך עושים תקליט", שמוליק קראוס. מילים: יעקב רוטבליט, לחן: שמוליק קראוס.
14. "חלון לים התיכון", יהודה פוליקר. מילים: יעקב גלעד, לחן: יהודה פוליקר.
15. "בחולות", יוסי בנאי. מילים: חיים חפר, לחן: עממי צרפתי.
16. "צוותא" שלמה ארצי. מילים ולחן: שלמה ארצי.
17. "טיטינה", יוסי בנאי ויונה עטרי. מילים: לא ידוע, לחן: ג'וליאן פרדיננד.
18. "בכל זאת יש בה משהו", יונה עטרי ואילי גורליצקי. מילים: נתן אלתרמן, לחן: משה וילנסקי.
19. "תל אביב", אריס סאן. מילים: יהודה אופן, לחן: אריס סאן.
20. "במקום הכי נמוך בתל אביב", אסתר שמיר. מילים ולחן: אסתר שמיר.

סיפורי האישי על תל אביב משתרע על פני שתי תקופות. התקופה הראשונה החלה בהיותי ילד כבן שבע, כשנתיים לאחר שהגענו ארצה בשנת 1939. המשפחה השתקעה ברחוב בורוכוב 5, כמעט מול גן מאיר, וחיש קל התברר לי ולהוריי ש"בכל זאת יש בו משהו". אז גם הבנתי שהמוזיקה נטועה בי מלידה.
 

לדאבוני, אם כי היום זה נראה חסר חשיבות, לא היה להוריי כסף לשלוח אותי ללמוד פסנתר, ואילו אני, אחד מפרחחי הרחוב, נהגתי להגיע בכל מוצאי שבת לבית הקפה "גינתי ים", ושם, ברוח הערב הקלילה הנושבת לקול אוושת הגלים הרחוקה, נהגתי להתפלח אל מתחת לפסנתר הכנף. הפסנתר היה מכוסה לבד ירוק עבה כדי למנוע מהמלח חדירה אל המיתרים. אני, נחצ'ה הקטן, רבצתי מתחת לפסנתר, תמיד עם כוס גזוז וכריך שהנגנים הבריחו לי, והאזנתי בהנאה לקולם של פרדי דורה, ישראל יצחקי, שמשון בר נוי וזמרים רבים אחרים בני אותה תקופה.

בערב אחד כששמשון שר את "הורה נהלל" ("משתמט אני הייתי") התחלתי לשיר אתו בקול הסופרן שלי, ופתאום... הגיחה נעל אל מתחת ללבד וחיפשה את פניי כדי להשתיק אותי. תאמינו אם לאו, הנעל של שמשון בר נוי תפסה אותי באמצע הדואט שלי, ומאז הנחתי לזמרים לשיר לבד בלי לעשות להם קול שני. קרה לי עוד מקרה מביך באותו מקום. ערב אחד הסתיים הקונצרט, כולם עזבו את המקום, ואילו אני נרדמתי מתחת לפסנתר. הוריי הזעיקו את המשטרה כי לא ידעו היכן אני, עד שלאבא ירד האסימון: "הילד מתחת לפסנתר", וכך מצאו אותי שם, מתחת לפסנתר ב"גינתי ים".

התקופה השנייה שאני זוכר: שבוע לאחר שהשתחררתי משירותי הצבאי הגעתי עם שני שירים שהלחנתי לגלי צה"ל ברחוב יהודה הימית ביפו. זה היה יום קיץ לוהט, וצעדתי בצד המוצל של הרחוב, וכמו שאני עובר ליד המסעדה של הצ'באבצ'יצי אני רואה בפנים את זיקו גרציאני יושב עם ג'נטלמן הדור בלבושו. חוצפה לא חסרה לי מעולם. נכנסתי ואמרתי לזיקו "שלום מר גרציאני, אני מלחין צעיר מהקיבוץ עם שני שירים שהלחנתי ("ניצנים נראו בארץ" ועוד אחד חסר כל חשיבות), ואני בדרך להציג את עצמי בגלי צה"ל. האמן לי מר גרציאני, אני במעלה הכביש בדרך לקריירה מזהירה..."
 
זיקו התבונן בי באותן עיניים בולגריות מופלאות שהיו לו ואמר: "אצלנו הבולגרים אוכלים בקיץ אבטיח עם גבינה מלוחה לפני שמדברים על מוזיקה, בוא שב". כך התגלגלה לה שיחה, והאיש ההדור הלבוש חליפת שלושה חלקים הציג את עצמו כנפתלי אלשייך, מי שחודש לאחר מכן הקים את "תקליטי ישראפון", "הליקון" של היום.

כנראה מצאתי חן בעיניו, והוא אמר לי: "שמע, אני בא בשבוע הבא לקיבוץ שלך, סוגר עם המזכיר ימי עבודה, ובחברה החדשה - 'ישראפון' - אתה תהיה העוזר והאסיסטנט של זיקו". אני מקשיב, והלב שלי... פשוט הלך לשירותים!!! נפתלי הגיע, והפכתי לעוזר ההפקה של כשישים תקליטי ויניל, אשר עשרות שנים מאוחר יותר הפקתי אותם כדיסקים עבור "ישראפון", בהיותה כבר "הליקון", ובהם: "תל אביב הקטנה", "יוסי חיזקי יונה", "שוק המציאות" ועוד-ועוד-ועוד...

היום , בהיותי בתחילת שנתי ה-76, עשו לי טובה, אל תספרו לי על שירי תל אביב. פשוט אני הייתי שם כשהם נולדו והוקלטו.

בחרתי במקום הראשון את "גן השקמים", אותו גן שיצחק לבני שגר בבורוכוב 1 ראה מביתו טוב ממני. את "בחולות" בגלל יוסי בנאי הנפלא, את "רינה" בגלל ההפקה הנפלאה של "תל אביב הקטנה", את "פנס בודד" בגלל התרנגולים, אפילו שלא היה לי קשר אליהם. "דצמבר" הוא הדואט הכי חם ששמעתי בחיי. מבחינתי, כל אחד משירי הרשימה הוא שיר תל-אביבי מובהק ונפלא, ללא קשר לדירוג.

כתב: נחצ'ה היימן, מלחין

"גן השקמים" הוא שיר עם טקסט מרגש מאוד של יצחק יצחקי, שמדבר על תל אביב התמימה והקטנה של פעם, זו עם השקמים והבית היחיד בחול. בייחוד תפס אותי הבית שאומר: "הכול כאן נבנה בקצבו של הדור, חנויות ובתי שחקים. אך רק אם נפנה מבטינו אחור, ניזכר בשקמים ירוקים".
 

כמה טוב שישנו השיר שמזכיר כי אף אחד כבר לא מפנה את מבטו לאחור לצערי, אלא רק קדימה והקצב של הדור...". המנגינה של יוחנן זראי מתחברת אל המילים באופן אולטימטיבי, וביחד נוצר שיר נצחי, מרגש, נוגע, ובעיקר מזכיר. דבר יפה כשלעצמו.

שירים נוספים שאני אוהב הם "בין פרחי הגן", "בחולות", "צריך לצלצל פעמיים", " העיר הלבנה", "בכרם תימן", "כל הכבוד", "יפו" ו"תל אביב" של אריס סאן.

כתב: יוני רועה, מוזיקאי וזמר

במקום הראשון הצבתי את השיר "הביאו את הסתיו" של להקת איפה הילד. זה שיר מקסים בעיניי ותל-אביבי מאוד. גם המנגינה של אסף שריג וגם הטקסט של חמי רודנר נהדרים. הייתי בת 17 כשהגעתי לתל אביב, ופגשתי את ירמי קפלן וחמי רודנר וכל החבר'ה, וחמי בעיניי תל-אביבי מאוד.
 

זה שיר שמצליח לבטא תל-אביביות כמו שאני מכירה אותה. תל אביב היא עיר שמחבקת אותך ומנגד צולפת בך בו בזמן. יש בה האמביוולנטיות הזו: היא בית ויש לי זיכרונות מכל פינה בעיר, ועם זאת, זו לא עיר קלה ויש בה אנרגיות מכל הסוגים. יש בה כל מיני סוגי קיצוניויות. השיר הזה הוא גם שיר געגוע לסתיו שכולנו מחכים לו עכשיו, אחרי הקיץ הלוהט.

את השיר "אז מה" של החלונות הגבוהים בחרתי כי בחלונות הגבוהים יש משהו מאוד תל-אביבי של הסבנטיז. תל אביב הטובה של אז, תקופה שהחמצנו בעיר. את "פלורנטין" של אהוד בנאי בחרתי כי השיר מצליח לרגש אותי. הוא מדבר על השכונה שבשנים האחרונות הפכה מרכזית וחשובה, ויש בו הניגוד הזה בין האישה קשת היום שיושבת בבית ושומעת את השירה מבית הכנסת והצעירים שהגיעו לשכונה והאירו בה את היום. הייתה תקופה שגם אני גרתי שם, בפינת רחוב העלייה.

גם את "מכה אפורה" בחרתי מאותה סיבה. יהלי ושחר הם תל אביב, ומזכירים לי ימים טובים של חזרות, גיטרות וערב חומוס בכרמל. את "בדרך אל הים" של משינה בחרתי בגלל הים שמוזכר בשיר שהוא בהחלט חלק מהמרקם הכללי של העיר. את "במקום הכי נמוך בתל אביב" בחרתי בגלל הכאב המתוק הזה בשיר שאהבתי לשיר בגיל עשרים. אני מזדהה מאוד עם הטקסט שלו.

את "אל תעזבי את תל אביב" בחרתי בגלל מיקי שביב. אני זוכרת כשרק הגעתי לעיר והופעתי במועדון "מטרו" הוא היה בהופעה בין שאר האמנים שבאו לראות אותי ועד היום הוא מזכיר לי את זה. זה שיר נהדר על גבר שלא רוצה שהאישה שלו תעזוב את העיר. מקסים. בחרתי את "שלל שרב" בגלל הבר והצייר והחום הכבד. מאוד תל-אביבי. בחרתי את "יש לי סימפטיה" בגלל ויזלטיר המשורר התל-אביבי ובגלל הטקסט, שהוא תל-אביבי מאוד.

לבסוף בחרתי את "על גגות תל אביב" של אלונה דניאל, שמזכיר לי את תקופת מלחמת המפרץ הראשונה. היינו אז חבורה של רוקרים וישבנו בברים במרכז העיר, ובכל פעם שנפל סקאד כולם מיהרו לטלפון להגיד לאימא שהכול בסדר".

כתבה: דנה ברגר, זמרת

במקום הראשון אצלי נמצא השיר "מי יבנה בית" בביצוע המקורי של המקהלה, שאני אפילו לא זוכר את שמה. אני זוכר את השיר הזה כילד. שיר מהימים שהכול התחיל בעיר הזאת. זה שיר עוצמתי שמזכיר לי את הילדות.
 

אחר כך אני אוהב את "גן השקמים" של ריקה זראי, עם הקול המיוחד שלה. יש לשיר הזה ריח וצבע של התקופה שגדלתי בה בעיר הזאת. אני שר את השיר הזה בהופעות, ובכל פעם מתרגש מחדש. נצבט הלב היום על כך שיש פחות ופחות ירוק בעיר הזו. לקחו לנו את העצים מהעיר הזאת, ובכל פעם שאני פוגש את ראש העירייה אני מציין בפניו שצריך להחזיר את העצים לתל אביב. העיר הפכה לבטון ושמש. צריך להחזיר את העצים הגדולים שהיו פה ואת הציפורים אתם. נשארו כיום רק שני עצי שקמה בלב העיר, וזה עצוב בעיניי.

במקום השלישי נמצא אצלי השיר "העיר הלבנה" בביצוע של אריק אינשטיין. שיר נהדר שמתאר את הקמת העיר. במקום הרביעי נמצא השיר "אין כמו יפו בלילות" בביצוע של רביעיית מועדון התאטרון. הוא מזכיר לי תמיד את הימים היפים של יפו. במקומות החמישי והשביעי הצבתי שני שירים נהדרים של אלתרמן, את "ערב עירוני" של יוסי בנאי בחמישי ואת "שדרות בגשם" שאני שרתי בשביעי. אלתרמן כתב שירים פשוט נפלאים על העיר הזאת.

במקום השישי הצבתי את "תל אביב" של אריס סאן, ובמקום השמיני את "אז מה" של החלונות הגבוהים, שזו יצירה תל-אביבית מובהקת. במקום התשיעי נמצא השיר "זוהי יפו" של אבי טולדנו, שיר שהיה שלאגר ענקי על יפו, שהיא חלק מתל אביב ואסור לשכוח את זה.
 
במקום העשירי נמצא אצלי השיר "על גגות תל אביב" של אלונה דניאל. זה מהשירים של השנים האחרונות. אני אוהב אותו מאוד, והוא מאפיין מאוד את העיר בשנים האחרונות. חוץ מאלו, אני גם אוהב את השיר "גרה בשינקין" של מנגו, שמזכיר לי את שינקין של פעם, שינקין של ימי ילדותי ואת "לא נרדמת תל אביב" של דני רובס שמבטא את הקצב של העיר הזו ואת המנוע שלה שאף פעם לא מפסיק לעבוד, האנרגיה שלא נרדמת. זה השיר היחיד שנכתב על האנרגיה הזו של העיר ללא הפסקה.

תל אביב היא בדמי ונשמתי. אני הייתי הילד של הבוהמה התל-אביבית. גדלתי על הברכיים של כל היוצרים הגדולים שלונסקי ואלתרמן וחפר, והייתי הילד של כולם. תל אביב חוזרת עכשיו לימים טובים. עכשיו היא בשיא מבחינת האנרגיה שלה. אני נולדתי בה וגדלתי בה, והיו תקופות שהיא קצת עברה משברים, אבל היא חוזרת בגדול. שנות התשעים היו שנים מאוד לא תל-אביביות, ויש עכשיו פריצה עצומה של אנרגיה.


כתב: יזהר כהן, זמר

"תל אביב, גדות הירקון, 1950", "אז מה", "אני רואה אותה בדרך לגימנסיה", "איך עושים תקליט בכסית", "יכול להיות שזה נגמר". מאה שירים ברשימה, ורק חמישה מהם מספרים לי את הסיפור שלי על תל אביב, ולא שיש רק חמישה.
 

"טיול ליפו" של שלום חנוך היה שמח להיכנס גם הוא לרשימה אם אפשר היה, ומאה שירים נוספים מחכים בתור, רק שאין בהם את המילה "תל אביב", רק את הזיכרון, זיכרון הלב והרגליים של ילדה בת ארבע שצועדת במדרכות של קינג ג'ורג' לצדו של אבא, קול שקשוק הצלחות והסכו"ם נמהל בריח ניירות המשוררים אשר היה או לא היה, בבית קפה בדיזנגוף, בדרך לברכת השחייה, נישאת על גל בקרנבל של אנשים צודקים לרגע, נס קפה עלית, הכי טוב.

שירים שיש בהם הצלילים שליוו את הדרך לחוף בוגרשוב עם סבא וסבתא וסל מלא בסנדוויצ'ים עם סלט חצילים מוכתמים בדוגמאות שירדו מהמפית על הכריכים המעוכים, בקבוקים קטנים של מיץ לימון, תרכיז של סבתא (בקבוק תפוזים, בקבוק אשכוליות, קילו סוכר ואותה כמות מים, לבשל עד שנהיה תרכיז) כי לא צריך לקנות אם אפשר להביא מהבית.
 
או הריח מהקיוסק הקטן הכחול ליד קולנוע מקסים, בדרך לבית ספר גבריאלי-הכרמל, חצי מנה פלאפל וגזוז לירה וחצי, ואחר כך לתיכון באותן מדרכות, מחליפה חולצת בית ספר ומתפלחת אל הים לצריף של יחיא, "תגרדי לי את הביצים" הוא אומר ונקרע מצחוק כשהוא מגיש לי פומפייה ומספר על הימים היפים, כשהם צילמו את "מציצים" ואריק איינשטיין עוד הופיע. תל אביב, גדות הירקון, 1950, חשבתי 1970, כמה שתלטן הזיכרון.

כמה שאני קרובה לגן השקמים - כמה עצים עבותים בכביש שליד בית ז'בוטינסקי שעל פניהם אני חולפת כל יום - ככה אני רחוקה מהשיר של ריקה זראי, וכנראה אני לא הולכת אל הים בדרך של משינה, רק ממשיכה למדוד אותן מדרכות של חמישה רחובות בעיר הזאת שהכיעור והקמטים שהעלתה עם השנים עושים אותה רק עוד יותר יפה בעיניי.

כתבה: טל גורדון, זמרת

בחרתי במקום הראשון את השיר "גן מאיר" כי הוא פשוט שיר יפהפה של דנה ברגר וכששמעתי אותו בפעם הראשונה כבר התאהבתי בו. הוא פשוט נגע לי ברגש. זה כל מה שזה מספיק אצלי, לגעת בי ברגש. לא צריך לשאול אפילו למה.
 

במקום השני הצבתי את השיר "אז מה" של החלונות הגבוהים, הרכב שהייתי חלק ממנו. זה באמת שיר תל-אביבי, והוא יפה עד היום. הביאו לנו את הטקסט והלבשנו עליו מנגינה, והוא ממחיש מאוד את איך שהרגשנו אז כשיצאנו לטייל ברחובות. המילים כל כך חפיפיות וזה ממש התאים לנו אז. החלונות הגבוהים היה הרכב תל-אביבי מאוד, היינו תלאביבים. עשינו אז רק תקליט אחד, והייתה לנו עבודה טובה אז, והייתה תקופה טובה וחבל שיצא לנו בסוף רק תקליט אחד, אבל יותר טוב אחד מאשר כלום.

השיר "טיטינה" במקום השלישי מזכיר לי את הימים הראשונים שלי בתל אביב. פשוט שיר שובבי כזה שאהבתי מאוד. לא כבד, חפיפי מאוד. אני הגעתי בשנת 1961 לתל אביב מהקיבוץ, ותל אביב הייתה אז נהדרת, לא כמו היום. כמעט לא היו מכוניות והייתה הרגשה של משפחה והיו מעט בתי קפה ולא היו בוטיקים ולא היה פיצה ושוסי ולא היה כל הדברים שלקחנו מארצות הברית. הייתה אווירה שלא קיימת היום. אווירה של ביחד. פעם בשבוע נפגשנו בימי חמישי במועדונים ובפאבים, ובשישי ישבנו ב"כסית". הייתה הרגשה של ביחד, לא כמו היום שכל אחד דואג לתחת שלו.

את "אין כמו יפו בלילות" אני אוהבת כי תמיד אהבתי מאוד את יפו. את יפו הכרתי כשהיינו נוסעים עם החבר'ה מנתניה לשמוע את אריס סאן עוד לפני שנות השישים. גרתי אז אצל אחותי בנתניה, ואהבתי את יפו. השיר הזה מזכיר לי את התקופה של יפו. את השיר "לא נרדמת תל אביב" בחרתי כי אני אוהבת את דני רובס וכל מה שהוא עושה. זה שיר תל-אביבי מאוד. דני ליווה אותי והיה הגיטריסט הראשון שלי כשהתחלתי לשיר לבד. שרתי במועדון לילה על שפת הים שנקרא "האסם", והוא ליווה אותי בגיטרה והיה גיטריסט מעולה. מעניין אם הוא זוכר את זה בכלל. זה היה לפני שברחתי מהארץ.
 
את "על גגות תל אביב" אני אוהבת כי אני מתחברת לשיר הזה. גם למנגינה וגם למילים. היא גדולה אלונה. בזמן מלחמת המפרץ עלינו על הגגות וחיפשנו את הסקאדים עם השיר הזה. את "מכה אפורה" בחרתי כי אני אוהבת את להקת מוניקה סקס, וגם השיר מוצלח מאוד. השיר "הביאו את הסתיו" הוא שיר מצוין בעיני. זה אחד השירים הכי יפים של הלהקה הזו. וזה גם מתאים מאוד לתקופה שמתחילה עכשיו, הסתיו כשכבר נהיה קריר קצת והעונה מתחלפת. זה תל-אביבי מאוד, והלהקה הזו הייתה תל-אביבית מאוד.

את השיר "בן בסט" בחרתי רק כי אני אוהבת את כל מה שאלון אולארצ'יק עושה. הוא נפלא בעיניי. פשוט ראיתי אותו ברשימה, אז בחרתי אותו אוטומטית. השיר "אני רואה אותה בדרך לגימנסיה" של אריק אינשטיין הוא שיר פשוט תל-אביבי לגמרי. ילדות שהולכות לבית ספר ומסתובבות ברחובות תל אביב. אריק גם היה אתי בהרכב החלונות הגבוהים, ועד היום אנחנו בקשר בטלפון. אנחנו מרימים טלפון פה ושם, ומתעניינים מה שלום הילדים והנכדים. שומרים על קשר.

יש לנו גם השיר "מה איתי" ששרנו ביחד, והוא לדעתי השיר הכי פיצוץ שאי-פעם היה. זה שיר יפה מאוד שלא תוכנן בכלל. פשוט ישבתי על הפסנתר וניגנתי מנגינה, והוא הצטרף אליי ושאל אותי "מה אתך?" אז שאלתי "מה אתך?" וככה זה יצא. פשוט זרם. כל השירים היפים יוצאים ככה. אם נשיר פעם דואט ביחד? אני הייתי רוצה מאוד, אבל אני לא רוצה להלחיץ אותו. אם יהיה משהו מתאים, הוא כבר יפנה אליי.

כתבה: ג'וזי כץ, זמרת

אני מציבה במקום הראשון את השיר "הילד ניסים". זה שיר שמתאר דרך העיניים של הילד ניסים את מה שקורה בתל אביב של לפני הקמת המדינה. זה שיר של אלתרמן, והוא מתאר את תל אביב שאנחנו הכי מתגעגעים אליה. הוא מספר שם על מוגרבי ועל כל האתרים המפוארים של אז, שלצערי הלכו ונכחדו. היום אנחנו מנסים לחפש ולבנות לעצמנו אתרים חדשים של תל אביב כמו הנמל שכולנו מבלים בו ועוד מקומות שנוכל בעוד מאתיים שנה להגיד איזה אנחנו מתגעגעים למקומות האלה. כל דור והאתרים המפוארים שלו.
 

את השיר "העיר הלבנה" בביצוע של אריק אינשטיין בחרתי במקום השני כי אני אוהבת את אריק כל כך. הוא התל-אביבי הכי-הכי עם התה והעוגיות שלו ברחוב חובבי ציון שהוא גר בו. בכל פעם שאני עוברת ליד הבית שלו אני מסתכלת בעיניים כלות לעבר הקומה שלו אולי הוא יוציא את הראש וינופף לי לשלום. זה חלום שלי כבר שלושים שנה. יש לו הקול הכי חם וצלול, והוא עשה את השיר של נעמי שמר בצורה מדהימה.

את השיר "פנס בודד" אני אוהבת מאוד, ופתחתי בו את המופע האחרון שלי בקיסריה. המופע היה מלא לשמחתי. אני אוהבת את השיר כי הוא געגוע וזיכרון לילדות של כולנו, זה לא משנה אם נולדת בתל אביב או במושב חצב כמוני, אתה תתגעגע תמיד לשכונה, לספסל ולפנס ההוא הבודד ששיחקת לידו עד שירדה החשכה.

אני אוהבת מאוד לשיר את "בחולות" עם קהל כי הקהל יודע תמיד לענות את המילה "בחולות". יש בשיר המון רוך, ושר אותו יוסי בנאי הגדול, שבכלל נולד בירושלים, אבל מזכיר לכולנו את תל אביב ההיא של החולות. את "אל תעזבי את תל אביב" של להקת טנגו אני אוהבת כי יש בו משהו מיוחד. מיקי שביב ענק בעיניי. הוא תל-אביבי טיפוסי, אפילו שהוא כבר לא גר בתל אביב. אמנם הוא גר בצפון, אבל הלב שלו בתל אביב.
 
את השיר "שש עשרה" של חבורת בימות אני אוהבת מאוד כי הוא מתאר נוער בגיל 16 על גשר הירקון, וזה פשוט מרגש אותי. זה מזכיר לי את הסרטים שנעשו בתל אביב על הנוער בגילים האלה כמו "בחינת בגרות" ו"בלוז לחופש הגדול". שרו אותו אלי מנטבר ורותי, שהייתה אחר כך בסקסטה. השיר "קרנבל דיזנגוף" הוא שיר שמזכיר לי תמיד את הרחוב שאהבתי כל כך בשנות השבעים. תמיד כשהגעתי מהמושב בשנים ההן ביקשתי מההורים שיורידו אותי בדיזנגוף. זה היה הרחוב עם בתי הקפה והמפורסמים והאמנים. היה כיף להתחכך אז עם היפות של דיזנגוף".

שושנה דמארי שרה את "צריך לצלצל פעמיים" ואת חייה היא סיימה בדירה קטנה בתוך תל אביב, כמו שהיא רצתה. אני מספרת תמיד בהופעות את הסיפור של השיר, שהיו גרות אז בתל אביב שתי משפחות בדירה, ואם רצית את משפחת לוי היית מצלצל צלצול אחד; ואם את משפחת כהן, אז שני צלצולים. אלתרמן כתב שיר פשוט מדהים".

את השיר "זוהי יפו" של אבי טולדנו אני אוהבת כי זה שיר חובה בערב שירה בציבור. השיר מתאר את ההוויי של יפו, את הלילה, הכוכבים בקיץ ויש בשיר הזה משהו יפה ורומנטי. יש תיאור של קיץ ביפו, והקהל שר את השיר הזה כמו מקהלה אחת גדולה.

כתבה: עינת שרוף, מנחת שירה בציבור

בחרתי פזמונים שונים המאפיינים את תל אביב בזמנים שונים, בקצבים שונים ובמצבים שונים, אבל לדידי מלך המילים הגדול של תל אביב היה הווה ויהיה - המשורר נתן אלתרמן המנוח. לאף אחד אין הז'נגלריות המילולית שאפיינה אותו בכתיבת פזמון - מילוליין אמיתי. הוא שלף את פזמוניו משרוול ידו הרועדת משתייה בקפה "כסית" בדיזנגוף בתל אביב - אחד-אחד.
 

אבי עוד זוכר אותו משרבט כשהוא אוחז בידו האחת את ידו הכותבת לבל תרעד. הוא הצליח להפתיע את קהלו ואת העיר פעם אחר פעם. רומן אמיתי בינו ובין העיר, אשר ידעה אותו משתרך על מדרכותיה שיכור כלוט, הרי "בכל זאת יש בה משהו".

אבל לא רק בגלל נתן אלתרמן האגדי בחרתי ב"ערב עירוני", אלא גם בגלל געגועיי ליוסי בנאי ז"ל, האיש בעל אלף הצבעים בקולו, הן כשחקן והן כמבצע שנסונים בעברית. על רקע כוכבי הפלסטיק והאינסטנט של "כוכב נולד", געגועיי אל בנאי רק מתעצמים. איך הוא ידע להגיש ולהגמיש פזמון - ממש בית ספר.

אבל לא רק בגלל יוסי בנאי הנפלא בחרתי ב"ערב עירוני", אלא גם בגלל יוני רכטר שהלחין אותו. מעטים הם המלחינים שקוראים באמת את המילים שכתב הפזמונאי ומתחשבים בהן. ראשון המלחינים המורכבים שיש להם כבוד של יראה למילה הכתובה הוא יוני רכטר. כאשר אתה שומע את המנגינה הלאה שלו גם אתה רוצה להביט בעייפות קיומית "איך הלבנה חולצת שד/ מקיר הבית שמנגד", ולומר לערב התל-אביבי נוגות, "הי, למה באת?"

כתב: רן יגיל, מבקר ספרות

"גדות הירקון" של שלום חנוך הוא השיר הכי תל-אביבי והכי מקסים בעיניי. זה מגיע מהמון מקומות. זה מגיע מזה ששלום חנוך הוא היוצר הכי תל-אביבי או הכי טוב או הכי מוכשר או כל התשובות נכונות.
 

השיר הזה מדויק כל כך, מרגש כל כך, מריח כל כך ירקון שלא ניתן להתבלבל ולא להפנים שהוא פנינה אמיתית. הירקון לא היה ממש חלק מהילדות או מההתבגרות שלי, כלומר הייתי שם, אבל יותר הייתי בגן החיות הישן או בכיכר דיזנגוף של פעם. המסתורין של המקום הזה בגלגוליו השונים, הכיעור והיופי ביחד עולים מהמוזיקה של השיר הזה ומחברים אותי בחזרה למקום שמעולם בעצם לא התחברתי אליו.

את "מי תכנן את תל אביב" הצבתי במקום השני. פה זה כבר סיפור אחר לגמרי. זה לא שיר, זה סרט. אני חושב שאת הסרט "ארבינקא" ראיתי יותר מעשרים פעם. זה נובע מהערצה ברורה לקישון ומחיבה מיוחדת לטופול של התקופה ההיא. התקופה של החן הבלתי נגמר והקסם הממזרי התל-אביבי של האיש הזה. השיר לא ענק, אבל הוא עושה לי את זה ברמה נוסטלגית, ולעזאזל לחן לא גאוני או מילים לא מצוינות. השאלה עדיין נשאלת - מי תכנן את העיר הזו ועשה כל כך הרבה טעויות שמשאירות אותנו כאן כל כך הרבה שנים.

"הבובות מחלון הראווה" במקום השלישי. כשהייתי נער הייתי פסנתרן ומלחין, והחלום הגדול היה להתקבל ללהקה צבאית. אני חושב שכשהייתי באזור גיל הבר מצווה יצאה ההפקה הזו של להקת פיקוד דיזנגוף עם השיר השווה הזה. אני חושב שזה היה אחד הקליפים הראשונים של הטלוויזיה הישראלית כי אני זוכר תנועה וכוראוגרפיה יותר ממוזיקה.

השיר "נמה יפו" הוא סתם שיר ענקי, ובעיקר עבודה גדולה של יוני רכטר על כל הערב הזה, שההקלטה של השיר הזה לקוחה ממנו.

כתב: גיא מרוז, עיתונאי ויוצר

בחרתי במקום הראשון את השיר "העיר הלבנה" כי הוא שיר מקסים בעיניי. הוא גרם לי שנים להאמין שתל אביב באמת עיר לבנה. אבל כשעברתי לגור בה לפני שלושים שנה גיליתי שיש לה גם צבעים אחרים ולבן הוא לאו דווקא הצבע הדומיננטי שלי. אני מעדיף את הביצוע של אריק אינשטיין, אבל יש לי פינה חמה בלב לביצוע המקורי של לוליק.
 

את השיר "תנו לנו יד ונלך" אני אוהב כי הוא גורם לי צביטה בלב כל פעם שאני שומע אותו. מוזכרים בו כל מיני מקומות בעיר שלא זכיתי להכיר כי הם נהרסו לפני שהגעתי אליה. זו תל אביב היפה של פעם.

את השיר "דצמבר" אני אוהב כי זה שילוב מיוחד של מילים ולחן, אלתרמן ווילנסקי במיטבם. השיר "שש עשרה" מלא בחן התל-אביבי של בני הנוער והתמימות של הגיל הזה פעם. שילוב מוצלח של מילים ומנגינה.

השיר "יש לי סימפטיה" מצליח להביע את כל האורבניות של תל אביב, את כל האווירה העירונית, והביצוע סוחף ומיוחד. את השיר "בכרמי תימן" אני אוהב כי מובע בו הפן האקזוטי של תל אביב שגם בפרוורים שלה יש קסם מיוחד שחשוב לשמר.

את השיר "תל אביב, גדות הירקון, 1950" אני אוהב כי השיר צובט בלב כי הוא מתאר את אווירת פעם. את השיר "גן השקמים" אני אוהב כי זה בעצם הסמל של תל אביב. אני מרגיש אליו קרבה מיוחדת כי גרתי ממש קרוב לגן מאיר ולידו נמצאות השקמים. שם גם הכרתי את אשתי.

השיר "לא נרדמת תל אביב" מבטא בעיניי את תל אביב של שנות השמונים. הייתי אז חייל שהגיע לגלי צה"ל, וביליתי במקומות שהאווירה בהם מתוארת בשיר הזה. את השיר "על גגות תל אביב" אני מכניס לרשימה כי הוא מזכיר את תקופת מלחמת המפרץ, שהייתי בה אב צעיר לשני ילדים זאטוטים. גרנו במרכז תל אביב, ואני זוכר את האזעקה הראשונה ואת הפאניקה של ההתגוננות. לא ידענו אז שהסיפור הזה יגיע לתל אביב והתבדינו.

כתב: יורם רותם, מנהל חטיבת המוזיקה בגל"צ

קשה לדעת מה תל-אביבי יותר בשיר "מכה אפורה", הקליפ או השיר עצמו. מצד אחד הקליפ מצולם במקום אחד בלבד, ורואים בו כל הזמן אנשים שמצטופפים ונלחמים על מקום תחת קורת גג אחת (מישהו אמר בעיית שכירות...?), ומולם כל העיר רצה ונמצאת, כהרגלה, בתנועה בלתי פוסקת.
 

מצד אחר המילים בבית הראשון בשיר מותאמות כל כך לאופי של אלה שגרים וחיים בה. לשכור חדר, לחיות מדקה לדקה, לעבוד בעבודה זמנית, לחתום בלשכה ועם כל הבלגן הזה עוד יש אפשרות לקבל השראה ולכתוב מזה סיפור, איך אפשר בכל הבלגן הזה לקבל השראה, רק אלוהים יודע.

בעיניי, השיר שהיה מזוהה עם הסדרה פלורנטין בערוץ 2, הוא אולי השיר הכי תל-אביבי שיש. רגע לפני שבאים אל העיר הגדולה כמו בפתיחת השיר עצמו מתחילים לתכנן אלף ואחת תכניות.

ברגע שמגיעים אליה מבינים כמה היא קשה, לוחצת, אפילו בעייתית לפרקים, ובכל זאת אף אחד לא היה רוצה להחליף אותה במגורים באופקים. הדבר שאולי הכי מאפיין את העיר בשיר הזה הוא בעצם הרקע לדמויות בקליפ.

דלת שנראית די ישנה, עם תיבת דואר מצ'וקמקת, בקומת הקרקע אשר נמצאת ממש על שפת הרחוב. כי בעיר כמו תל אביב יש אנשים שגם בתנאים כאלו מוכנים לחיות, וכנראה בגלל זה העיר הזאת חיה ותוססת ולו רק למען אותם אלה שמוכנים לעשות הכול רק כדי לגור בה, אם צריך אפילו בדירת חדר. בפלורנטין.

כתב: נחום דידי, כתב וסטנד-אפיסט

כשמדברים על השירים הטובים ביותר של תל אביב לא ניתן להתעלם מהאחות הקטנה-גדולה שלה - יפו. כמי שבילתה שלוש שנים מחייה ברחובותיה הצרים של העיר הנהדרת הזאת, אני מוכנה להיות הראשונה להסכים ש"אין כמו יפו בלילות", ואפילו, כמו שנטען בשיר, אין כמוה בעולם, לטובה ולרעה.
 

מה שהופך בעיניי את השיר הזה ליצירה מקסימה הוא העובדה הפשוטה שהוא לא משקר. אין בו תיאורים פיוטיים, יפו היא לא "של זהב" ולאף אחד אין אליה סימפטיה. השיר בעצם מדבר על העיסוקים הליליים של הטיפוסים שחיו באזור מתחם הזונות והפשע בעיר.

הלחן הממזרי שלו והמסקנה החוזרת "ככה זה בעולם, אין אמון בבני אדם" מציירים תמונה קודרת אבל גם מחויכת של עובדות החיים שהיו נכונות לפני חמישים שנה, ולא השתנו הרבה מאז. חיים חפר, מחבר השיר, ממש לא מסכים אתי. בעיניו היפו ההיא מתה, וכל ניסיון לטעון אחרת מלביש את הנוסטלגיה על המציאות "את יודעת מה זה השטח הגדול?" הוא שואל אותי בשיחת טלפון.

"זה היה אזור מפוקפק מאוד ליד 'החמאם', התאטרון הסאטירי של דן בן אמוץ ושלי. היינו באזור ההוא הרבה, והכרנו את האנשים שהיו שם. הייתה שם אוכלוסייה שהיא על גבול הפשע, וחשבתי שצריך לכתוב שיר עם האופי של הסביבה. באמת הסתובב שם תמיד שוטר אחד חנפן עם כל הבעייתיים האלה, לא המצאתי כלום.
 
"דן בן אמוץ גר בדירה ביפו, והיו עוד הרבה חברים שגרו שם, כמה מהם כבר לא אתנו. הייתה שם הוויה אחרת, ועל זה כתבתי. זה שיר סאטירי, אבל הוא לא נגד אף אחד. האמת היא שהשטח הגדול היה בסוף מקום די ריק. כשעיריית תל אביב התחילה לשים עליו יד ולארגן שם, כל האופי קצת התמזמז. מ"החמאם" עשו אולם חתונות.

חפר גם מספר על השירים שהוא אוהב: "אני אוהב שירים ממש מההתחלה, מהתקופה של תל אביב הקטנה. כל זה כבר איננו וגם 'בחולות' ו'שני בנאים פה אנו'. קשה לי להתפעל מתל אביב של היום, כל הזמן צצים מגדלים חדשים ולא שומרים על כלום. ההרס של הגימנסיה הישנה והאולם של הפועל באוסישקין. כאן מוחקים הכול, אין שום יחס למקום. אפילו קפה 'כסית' הלך. בכל מקום שאכל סופר בפריז שומרים על המקום, ולפעמים גם על הכיסא ממש. כאן לא.

כתבה: אוריין שרוני, זמן תל אביב

אני בחרתי את השיר "דצמבר" של מזי כהן ודפנה ארמוני. השקיעות של החורף הן הכי יפות. אומרים שזה משהו בדחיסות של העננים - הכובד שלהם בשמים, והקרניים של השמש שנשברות.
 

אולי זה בכלל חוסר הנגישות של הים שלנו, שתמיד הוא כל כך פה, ובחורף פתאום מסובב לנו קצת את הגב. פעם הלכנו לשם בחורף, אני ואת ועוד מישהי, אני לא זוכרת מי. הלכנו עם החול עד המים, אפילו ששמש ששקעה לא חוזרת ומתגלה כשמתקרבים, הכול רק נעשה רטוב יותר ומגרד, ואחרי כמה דקות נשאר סתם ים שחור סוער, ואז גם גשם ועצבים ואין מוניות ואין מטריות.

לפני כל זה הייתה שקיעה של חורף. בשבילה הלכנו. ישבנו גבוה, על אחת התצפיות שבטיילת, אפילו שהייתה המון רוח, והיה קר. ישבנו והסתכלנו, והתפעלנו מהחיים, מעצמנו ואחת מהשנייה. ממה שמחכה לנו. ממה שתכף יתחיל. היינו הכי יפות בעולם. זה "דצמבר" בשבילי.

כתבה: נטעלי גבירץ, עיתונאית וסופרת

כמו רוב התל-אביבים שאני מכיר, גם אני לא גדלתי בתל אביב, וכמו כל האנשים שלא גדלו בתל אביב, גם אני צמחתי על האתוס של הכרך הכביר, זה שכל פעילות תרבותית נשגבת בישראל מתרחשת בין ארמונותיו הלבנים.

עם השנים למדתי שהארמונות הם בעצם דירות מתפוררות ושורצות מקקים, וכמעט כל פעילות תרבותית אמיתית בארץ הזו מקורה בפריפריה, אבל הרי זו תל אביב האמיתית עבורכם: מקבץ של פליטים מחיפה, שהמציאו את עצמם ואת רחובותיהם מחדש, בטענה מגוחכת שהם מצויים בטבורו של עולם. במקום הצפוף וחסר האסתטיקה הזה הם לא הקימו את תל אביב הפיזית, אלא את המיתוס. הרעיון. וכרעיון, תל אביב היא הצלחה מסחררת. מסחררת כל כך עד שהצליחה להשכיח את תל אביב האמיתית.

יענקל'ה רוטבליט, אשר כתב את מילות השיר "איך עושים תקליט", נולד וגדל בחיפה ומתגורר מרבית שנותיו בירושלים. שמוליק קראוס, המלחין והמבצע, הוא ירושלמי במקורו, והשתקע בתל אביב רק אחרי שמלאו לו שלושים. השיר הזה שלהם מתמצת בצורה גאונית את ההוויה התל-אביבית - המופלאה, אך הפיקטיבית - שכולנו כמהים לה. אנשי הפריפריה והתל-אביבים בפועל.

תל אביב שגדולי האמנים והאינטלקטואלים ספונים בה בבית המקדש, הוא "כסית", ומנפקים יצירות מופת בין כוסית לכוסית. תל אביב של חברותא, שכולם בה מכירים את כולם ומייצרים בצוותא אבני דרך תרבותיות. תל אביב שהיא כמו קיבוץ, רק עם הרבה יותר פרסום, תהילה וחתיכות (שסמי מנסה למזמז). תל אביב שכבר לא תהיה לעולם, וככל הנראה גם לא הייתה מעולם.

אני אוהב את תל אביב הזאת כי היא שונה כל כך מתל אביב שאני מבלה בה את ימיי, וכשאני חוזר הביתה, למודיעין, אני מקשיב ל"איך עושים תקליט" ומחייך. בהנאה ובאירוניה.

כתב: שי להב, עורך מוסף "תרבות", מעריב

"גן השקמים" מוצב אצלי במקום הראשון. השיר, בה"א הידיעה. שילוב של טקסט שהוא עדיין רלוונטי, מנגינה נהדרת וזמרת שכבר מזמן לא מייצרים כמוה. יש בשיר משהו שמצליח לספר סיפור שלם של עיר, מחולות, דרך בתים קטנים של עיירה בחיתוליה ועד לתל אביב של היום עם גורדי השחקים.
 

במקום השני "חלון לים התיכון". שוב יפו, אבל יפו קרה, מנוכרת, אפילו מושלגת (!?). פוליקר הוא אולי האמן הכי לא תל-אביבי בתל אביב, אבל החיבור בין יפו לבלקן עובד תמיד, בטח בטקסט המושלם של יעקב גלעד.

במקום השלישי נמצא "בדרך לגימנסיה". אין תל אביב בלי אריק איינשטיין ובלי הגימנסיה. החיבור ביניהם הוא הכי תל אביב הקטנה שאפשר למצוא. זה כבר נהיה נדוש, אבל עוד שיר שלוכד פיסת היסטוריה שלעולם לא תחזור, ומצטרף ללחן והרמוניה מופלאים. כמו חלון לים התיכון וכמו "גן השקמים", השיר מצליח לחבר אותך לרוח התקופה.
  
השיר "כל הכבוד" מציג את תל אביב השנייה, יפו, מילים נפלאות של דן אלמגור שמציגות את תל אביב שכל השנים מנסים להסתיר.

בחרתי גם את השיר "לגור אתו". סוף שנות השבעים, תל אביב בלי הפסקה, חולצה קצת הדוקה, דירה שכורה, "דיזנגוף 99". בשנים ההן לא היה יותר תל-אביבי מזה. כשמוסיפים לחבילה את גידי גוב, צביקה פיק, ריקי גל בשירה ואת כל הסרט אותו עיטר השיר, מבינים שנכון לשנת 1979, זו החבילה התל-אביבית המושלמת.

כתב: יעוז סבר, עורך זמן השרון

בשבילי השיר הכי תל-אביבי הוא השיר "בחולות" ששר אחי, יוסי בנאי. השיר מספר איך קמה העיר הזו מכלום. השיר פשוט מדבר על זה. לא היה פה כלום, ורק חולות ובנו עיר כזו, וזה דבר קרה בימינו.
 

אני גם אוהב את "פנס בודד" ששרנו בגשש החיוור. זה שיר יפה שעושה לי צמרמורת, ושרנו אותו גם בהלוויה של פולי. יש הרבה שירים יפים על תל אביב כמו "העיר הלבנה" של נעמי שמר. אני אולי נוסטלגי מדי, אבל אני אוהב את השירים שכתב אלתרמן על העיר.

ישנו כמובן גם השיר "לילה בתל אביב" ששרנו, אבל זה שיר מאוד-מאוד ציני. הוא מתאר את רחוב דיזנגוף בלילה, והוא מדבר על חיי הלילה של תל אביב. שיר נחמד של עמוס קינן.

כתב: גברי בנאי, שחקן

במקום הראשון "צוותא" של שלמה ארצי. השנה היא 1980. אני: חיילת מבולבלת על תקן "חייל בודד". הורים: בלונדון. אחות: בירושלים. בסיס: בסירקין.
 

שוכרת דירה בכיכר דיזנגוף, רחוב בר כוכבא 5, ועובדת בחנות הלחם בכיכר, ועוד לפרנסתי - מתחילה למכור עגילים מ"חרוזי ונציה" וכותבת ומנגנת את שיריי הראשונים בגיטרה בבית הקפה "כסית".

אבא נחצ'ה העביר אליי את תחושת גדולת המקום וחשיבותו למשוררים ולמוזיקאים. עברו שנתיים, ואני מסמנת עוד תחנה חשובה ומתחילה להופיע במועדון "הסליק" בלונדון מיניסטור, לימים "צוותאל'ה הקטנה".
 
משם אני ממשיכה ל"פינגווין", "קולנוע דן", "הארד-רוק קפה טיילת מלון ימית-הירקון", ומתמקמת בעליית גג פסטורלית ברחוב יוחנן הסנדלר. טמירה ירדני, החתימה אותי עם: יהודית רביץ וקורין אלאל, וקובעת עובדה: פרמיירה - בצוותא!!!

אני מספיקה להכיר ולהיות ולראות את צוותא של הימים ההם של ציון, של אופרת הרוק "מאמי", של יוסי אלפנט שעומד על הבמה וחורך את הגיטרה החשמלית, של "להקה מקומית" שאחרי המופע טורפת מלאווח ב"נרגילה" של נרי וזיווה בשאול המלך, אך בעיקר של צוותא, ומצוותא בימים ההם יוצא שלמה ארצי שהולך קדימה לקיסריה, ואת מקומו תופסים - אנחנו, הדור של הזמרים הבאים: אהוד בנאי והפליטים, שרון ליפשיץ, קורין אלאל ואני.

כתבה: סי היימן, זמרת

אצלי במקום הראשון נמצא השיר "גן השקמים" בביצוע של ריקה זראי. זה שיר שיש בו גם עצב וגם שמחה של התקדמות החיים. אחר כך נמצאים כל השירים מהפרויקט של "תל אביב הקטנה", שהשתתפה בו גם אחותי יונה, עם יוסי בנאי, אבנר חזקיהו, רחל אטאס ואחרים.
 

אני למשל מתחברת מאוד לשיר "טיטינה" וגם לשיר "רינה", יופי של שירים. אני אוהבת מאוד את השירים 'פנס בודד', " הילד ניסים", שגם ביצעתי בעצמי בעבר, "צריך לצלצל פעמיים" שגם יונה אחותי ביצעה. כל שיר בתקליט הזה של "תל אביב הקטנה" הוא פנינה בעיניי. זה אולי קשה להאמין, אבל ככה הייתה תל אביב של פעם.

זה לא משהו דמיוני, השירים האלה מתארים מציאות שהייתה קיימת. הם מתארים את ההתחלה של הישראליות שלנו, את התקופה העוברית של תל אביב, שבהתחלה הייתה תינוקת ואחר כך נערה ואחר כך בחורה והיום היא זקנה שובבה. אני גם אוהבת את הסלנג של אז שנמצא בשירים ההם. למשל לא אמרו אז את המילה "פרסומת", קראו לזה "רקלמה".
 
בכמה מהשירים האלה נמצאת גם צינה דיזנגוף, אשת ראש העירייה, שמתברר כי הייתה סלב באותה תקופה. אני זוכרת שגרנו באלנבי 54, וכבר בתוך ילדה שמעתי סיפורים על מקומות שונים בעיר. היה לנו בבית רדיו, ויונה בדיוק התפרסמה מאוד ושמענו את השירים שלה ברדיו.

אז זה פן אחד של שירי תל אביב ויש פן אחר - של שירי תל אביב המאוחרים יותר, שגם אותם אני אוהבת. אני מתחברת מאוד למנגינות של "חלון לים התיכון" של פוליקר ול"ביום של הפצצה" של רמי קלינשטיין. הלחנים של שני השירים האלה פשוט נפלאים, והטקסטים מדברים אליי מאוד. נכון שזה לא אלתרמן, אבל גם המילים של השירים האלה יפות מאוד. אמנם זה לא העומק של השירים ההם של פעם, אבל אני בהחלט אוהבת גם את השירים החדשים.

עוד שיר שאני אוהבת מאוד הוא "לילה לי" של יוריק בן דוד, שיר נהדר שלקוח מפסקול הסרט "דיזנגוף 99" שהשתתפתי בו.

כתבה: גלי עטרי, זמרת

כמה מהשירים היפים ביותר על תל אביב לא נמצאים במבחר הזה. למשל השיר המקסים "ערב" של אלתרמן ורוני ידידה או "ירח" של שלמה ארצי. חסרים לי עוד כמה. בכל זאת מצאתי כאן כמה שירים נפלאים, ובעצמי הופתעתי מן השיר שבחרתי למקום הראשון כי זה לא מה שהתכוונתי. הייתי בטוח שאני הולך לבחור את אלתרמן, שהוא לא רק הגאוני במשוררים, ולא רק משורר שנולד כמעט עם תל אביב, אלא ששירי תל אביב שלו - בחן האין-סופי שלהם, בשכלולם, בכמותם, בפופולריות העצומה שזכו להם - מייצרים מסה משוכללת ומקסימה שאף אחד לא יכול להתחרות בה. היה לי גם מועמד ברור, השיר החכם והנפלא "בכל זאת יש בה משהו".
 

לפני שאגיע לשיר התל-אביבי מספר אחת שלי אגיד משהו על כמה שירים אחרים שבחרתי. איך אפשר בלי נעמי שמר ושלמה ארצי ו"העיר הלבנה" שלהם, שממש מעביר בנו את טעם הכחול הימי התל-אביבי והראשית של תל אביב הלבנבנה, אז והיום: "מקצף ים ועננה/ בניתי עיר לי לבנה".

נעמי שמר המופלאה אחראית גם לכתיבת השיר הסופר-נוסטלגי: "היה היה לי טנגו", על תל אביב של שנות הארבעים בערך: "שופעות עינייך אור ירוק", וזמרת המלחמות שלנו יפה ירקוני עולה אלינו בכל יפעתה העירונית והסקסיות התל-אביבית שלה מימי מלחמת השחרור וכן "דיזנגוף נראה לי כמו רכבת לילה לקהיר" ששרה להקת משינה ויובל בנאי.

אף פעם לא הבנו למען האמת את הדימוי הזה, אלא אם כן מדובר באזהרה נבואית מפני היטמעות במזרח התיכון הערבי, אבל השיר מדליק ומכניס לקצב המלנכולי שהוא מכניס. כולם יודעים. גם "במקום הכי נמוך בתל-אביב" של אסתר שמיר וגם "על גגות תל-אביב" של אלונה דניאל כבר הפכו למנטרות, מעבר לשירים. לכן אי-אפשר בלעדיהם, כמו שאי-אפשר בלי "צריך לצלצל פעמיים" (שוב אלתרמן).

כולם מראות תל-אביביים המעבירים תקופה מסוימת מאוד כי ברור ששושנה דמארי שרה על תקופה שלא היה בה טלפון למשל. לכן צריך לצלצל פעמיים כי אי-אפשר לדעת מי בא ומתי. העיקר ששושנה דמארי המקסימה בפנים. איך אפשר בלעדיה?

נשארו לנו לפי הספירה שלי (אולי אני טועה) שני שירים בלבד. קשה-קשה. איך אפשר בלי "אני רואה אותה בדרך לגימנסיה", שכל טעם הקטינות האסורות והמין מתערבב בו למהות תל-אביבית מאוד? נשאר לי שיר אחד, ג'וקר אחד, ששמרתי לסוף. בצער גדול אני מוותר על "שלל שרב", שירם המופלא של מאיר אריאל וגידי גוב, שאני לא לגמרי בטוח במהות התל-אביבית שלו. הוא מעבר לזה. אני מוותר גם על "ערב עירוני". גם הוא שיר נהדר.

גם על "התחנה הישנה" של טיפקס, גם הוא שיר יפה מאוד, ואני מגיע לשיר שאני לא מוותר עליו, ואפילו בחרתי להכתיר אותו כשיר הכי תל-אביבי: זהו "גן מאיר" של דנה ברגר, שכל מהות התל-אביביות העכשווית, עמוקת הנפש, עמוקת האמנות, עמוקת הבדידות ומשברי האהבה, נמצאת בו, במילים שאין אמיתיות מהן: "ירח זורח מעל גן מאיר/ אני לא מצליחה להרגיש בבית", ובהמשכו עוד שורות נפלאות: "ראש השנה בחוץ/ בפנים הכול שבור לי". כמה תל-אביבי. גם המילים, גם הלחן, גם הביצוע הם של דנה ברגר הנהדרת.

גם זה כשלעצמו מייצג משהו חשוב מאוד: תל אביב הייתה ונשארה בירת השירה הישראלית, והנה, המשוררים החדשים החשובים ביותר, האפקטיביים ביותר, היורשים האמיתיים של ביאליק ואלתרמן, אינם משוררי הכתב למיניהם, אלא המשוררים הזמרים. אלה שיוצרים את השירים שלהם בעצמם. דנה ברגר היא משוררת כזאת, ולכן היא מייצגת גם משהו שמעבר לה עצמה בלבד. היא רוח של דור שלם. כן, יש לי סימפטיה למשוררות יוצרות בתל אביב וגם למשוררים (אגב, איפה ברי סחרוף ומיכה שיטרית וארקדי דוכין ואהוד בנאי? אל תגידו לי שלא היה אפשר למצוא משהו תל-אביבי שלהם ).

כתב: מנחם בן, מבקר תרבות

אבן גבירול הוא ציר תנועה ראשי בתל אביב וגם הרחוב הכי תל-אביבי מבחינתי, ולכן "סמבה אבן גבירול" הוא השיר הכי תל-אביבי. הוא נוגע בי אישית גם בגלל סבתא שגרה באבן גבירול פינת השופטים, גם בגלל חנות הבגדים שלה שאני זוכר כילד, גם בגלל הפלאפל והמיצתפוזים שליד השקם, גם בגלל אריק אינשטיין שישב עם שיסל על חומוס בכתר המזרח, גם בגלל יגאל מוסינזון שחתם בשבוע הספר בכיכר מלכי ישראל על ספרי חסמב"ה לילדים נרגשים כמוני, ובעיקר בגלל גן החיות שלקחו לי בתחילת שנות השמונים.
 

אני עוד זוכר את כלוב האריות ואת הג'ירפות ואת הפילים, שהיום, במקום שהייתה בו אז מיני-אפריקה, מתנשא מגדל גן העיר. "מול מרפסת העירייה גן חיות מתעורר לתחייה, איש עם ילד בגן חובה מחפשים אהבה..." כן, זה כנראה אני ואבא שלי, כמה שאהבנו את פינת הטבע הזו.

במקום השני נמצא אצלי השיר "איך עושים תקליט". בכל פעם שאני חוזר הביתה מכיוון שדרות רוטשילד דרך רחוב שינקין אני מציץ לראות אם הוא שם. סתם מתוך סקרנות. לפעמים הוא באמת שם. שמוליק קראוס והמטפל הפיליפיני שלו אוהבים את "קפה תמר", ושרה מ"קפה תמר" אוהבת את קראוס. גם אני. הוא נראה תמיד קצת עצוב. בריאותו רופפת מאוד. המבט שלו קפוא. מזוגג. פעם הוא היה סוג של נסיך תל-אביבי. הוא ישב עם ייבי ורוטבליט ב"כסית", וביקש מחצ'קל עוד כוסית. עכשיו הוא ב"תמר". תגידו לו שלום. הוא אהב בתל אביב, ניגן בתל אביב, שר בתל אביב, בילה בתל אביב, השתכר בתל אביב, הרביץ בתל אביב, והשיר שלו "איך עושים תקליט ב'כסית'" הוא תל-אביבי ביותר.

את השיר "גן מאיר" של דנה ברגר אני אוהב במיוחד כי תמונת גן מאיר בלילה, עם שלולית צמחי המים והדגים והירח המלא מעל הם נוף מאוד לא שגרתי בכרך הגדול והסואן. שיר שמדבר על כאב גדול, לב שבור ועל פחדים, ומנגד - על נחישות ותקווה, שיר מדמם, אבל אופטימי של אחת הזמרות התל-אביביות שאני הכי אוהב.

בחרתי גם את "גג" של משה בקר. כל מי שחיפש אי-פעם דירה בתל אל אביב יודע כמה זה שווה למצוא בה גג, ואם אפשר, אז שיראו ממנו איזו פיסת ים או לפחות צמרות עצים. "תנו לי גג", מתחנן כמעט בשיר הזה משה בקר ("כי אני גנוב על העיר הזאת"), ואפשר להבין אותו. הוא גם מציין בשיר שכתבה לו נעמי שמר שמות של כמה רחובות תל-אביביים שבאמת שווה לגור בהם (אמיל זולא, גרץ, אפילו בר גיורא). "לא בבלי, לא ל', לא רמת אביב, אני רוצה ת'גג שלי באמצע תל אביב". האמת , הכי כיף.

גם את "יש לי סימפטיה" אני אוהב. אף פעם לא החלטתי מי מבצע אותו משעשע יותר, נורית גלרון או שלמה גרוניך, שכתב את הלחן. על כל פנים, זה שיר נפלא עם מילים נהדרות של ויזלטיר שמיטיבות לתאר את העיר הזו שהיא, לעתים, ללא ספק גם "מאורת טיח נואשת". גם את "תל אביב" של אריס סאן בחרתי בעיקר בגלל הקצב.

יש המון שירים על יפו, אבל היפה ביותר בעיניי הוא של ישראל יצחקי. "אם תלך ברגל או שעות לדן תמתין, פנה לעץ הדקל, מדרום לשכונת פלורנטין. יפו, שם את יפו, בין ריחות של פלאפל תמצא. מה שהיה פה ויש עוד ביפו, לכם אספר בקריצה..." החריקה של התקליט הישן, הקול הסדוק הגלותי של יצחקי, הוולס המיושן הזה שייקח אתכם מפלורנטין התל-אביבית ליפו, בלי ג'י-פי-אס. יפו של יצחקי היא יפו האמיתית, החמה, מרובת העדות, עם "צריחי מסגדים", עם "קהל מתגרדים, שלאללה סוגדים", וגם עם "עיתון פולני וז'ורנל רומני ומוכר יווני", שיש רק ביפו.

בסוף הרשימה שלי נמצא "בכל זאת יש בה משהו", כי אחרי הכול אלתרמן פשוט צדק. בכל זאת יש בה משהו.

כתב: ערן אלדר, עורך תרבות - זמן תל אביב

"במקום הכי נמוך בתל אביב" הוא שיר שאני אוהב במיוחד כי יש בו דינמיקה תל-אביבית מאוד. בתל אביב, כמו שנקבע בשיר, "אסור לך להפנות את הגב", והשקט בעיר הוא תמיד השקט שלפני הסערה הבאה.
 

באמת בעיר הזאת הכול קורה, ואם אתה גר בה אתה חווה חוויות אישיות וקולקטיביות מגוונות, לטוב ולרע, ממש כמו שמתואר בשיר. יש בשיר הזה אווירה של לילה, וישנה השעה 5:00 בבוקר כשחוזרים מבילוי והשמש כבר עולה, יש בו אהבה גדולה ויש אבדן, יש בלבול ופחד ויש תשוקה ומאוויים גדולים.

כל זה קורה במקום הכי נמוך בתל אביב, שאתם יכולים להגדיר אותו בעצמכם. זה יכול להיות מקום פיזי בעיר וזה יכול להיות מקום בלב או רגע מסוים בזמן שהרגשתם את התחושות שמועברות בשיר. הביצוע של אסתר שמיר נהדר, והחידוש של דנה אינטרנשיונל קצבי ודינמי, כמו העיר שאין בה רגע דל.

כתב: יונתן קנטי, זמן תל אביב

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...