בדרך לגימנסיה: סיוט שנמשך מכיתה א' עד ו'
שש שנים, שלושה בתי ספר. מתגוננת כמעט בכל רגע מפני קללות, חפצים מתעופפים, יריקות, בעיטות, מכות, כיסאות מושלכים. מורה, מחנכת, מנהלת - ראו ושתקו. חזרה ללימודים בלי שמץ נוסטלגיה
נועה אסטרייכר ביום הראשון של כיתה א'. צילום: עצמי
תמונה אחת שלי, עם חיוך חסר שתי שיני חלב קדמיות, זה כל מה שאני מוכנה לזכור מהשנה ההיא, שהייתה לי קשה ורעה. התברר כי בית הספר, שעמד בקצה הרחוב, הוא מלכודת לילדות מנומסות מדי, ובסוף אותה שנה העבירו אותי לבית ספר אחר בשכונה. נשארתי בו שלוש שנים, עד סוף כיתה ד'. לא היה לי רע, אבל גם לא ממש טוב.
לאחר מכן ההורים עברו לגור במושב, ואותי שלחו לבית הספר היחיד באיזור, בקיבוץ צרעה. שנתיים של סיוט חוויתי בין כותלי המבנה המכוער והאטום ההוא, שניצב על אחת הגבעות הירוקות והיפות בארץ. מצאתי את עצמי מתגוננת כמעט בכל רגע מפני קללות, חפצים מתעופפים, יריקות, בעיטות, מכות, כיסאות מושלכים. הם לא היו אלימים בינם לבין עצמם - רק אליי ואל עוד ילד אחד ממושב אחר. לילד ההוא היה מזל. אבא שלו הגיע יום אחד לכיתה במדי השוטר ועם אקדח חגור. אמר: מי שייגע בבן שלי, יהיה לו עסק אתי. מאז התעלמו ממנו, אך לא נגעו בו לרעה.
לי הוריי לא האמינו שרע כל כך. חשבו "לא יכול להיות שגם כאן היא לא משתלבת. זה בטח עוד דמיון או חוש מפותח מדי לדרמה"; ובכלל, היו עסוקים, ויש שני אחים קטנים שדווקא מסתדרים שם מצוין. אני היחידה שעושה בעיות. לא נקלטת. לא אהובה. בלי סיבה. פשוט כי אפשר. אחת כזו עם משהו קצת מוזר. לא אמרו שאסור - אז מותר.
מורה, מחנכת, מנהלת - ראו ושתקו. מה יכלו לעשות? ממילא הם היו רבים ואני מעטה. לא היה טעם לעצור ולהפסיק אותם. יש חומר שצריך ללמוד ומסיבת חנוכה לתכנן "וקישורים צריך לקשור, וכפתורים צריך לתפור, וקצת לכתוב בטעם, וקצת לקרוא בטעם - זכרי, כי מן הבית אגרשך הפעם!"* בינתיים שלחו אותי לפסיכולוגית. כנראה אני הייתי זו שצריכים לתקן.
הילקוט הושחת בסכין יפנית ומולא ביריקות
לקראת סוף כיתה ו' התעוררו שני הוריי וגילו שבתם הבכורה סובלת כבר שנתיים. נדמה לי שהילקוט שלי, שהושחת כולו בסכין יפני ומולא ביריקות פיהם של תלמידי הכיתה, היה הסיבה להארה הפתאומית.
הם ניגשו למנהלת בית הספר שלי, ולאחר שיחה קצרה אמרה להם האישה (שידעה הכול, כל הזמן, תמיד): "אולי כדאי שנועה תמצא מסגרת שמתאימה לה יותר". משם נסעו לירושלים, והכניסו את שמי לרשימת המועמדים לריאיון בתיכון לאמנויות. נבחנתי. התקבלתי. מגמת תאטרון. ירושלים ובית הספר מרוחקים ארבעים ק"מ מהמושב, ואין הסעות. לא חשוב, נסתדר. רק לצאת מפה, ומהר.
בבוקר 1 בספטמבר בשנת 1996 עליתי למכוניתו של אבא, בדרך שאני עתידה לעשות בכל בוקר במשך שש השנים הטובות הבאות. לרוב בטרמפים. כשעברנו את היציאה מהמושב נשמע מן הרדיו אות הפתיחה לחדשות של
7:00 בבוקר בגלגלצ. זו הייתה מנגינה עליזה ומהירה של גיטרות ספרדיות, ודווקא היא נחרתה בי באותו רגע כקולה של ההבטחה, צליל השינוי. בכיתי בכי של הקלה במושב האחורי של הרכב, יודעת שמעתה אף אחד לא יעז להרים עליי יד. נזכרתי בסיפור הילדים על חנה'לה ושמלת השבת, על כתמי הפחם השחור שהיו לכתמי אור.
טרקתי מאחוריי את דלת המכונית, היטבתי את הילקוט על הכתפיים, יישרתי את החולצה הלבנה החגיגית ועברתי בשער הברזל. בכניסה, מתחת לעץ זית מוקף עיגול מאבן, ישבו תיכוניסטים. כל הצבעים, כל הסוגים, כל התסרוקות והבגדים. ניסיתי לשמור על ארשת רצינית ולא הצלחתי. כמה מהם הסתכלו בי כשנכנסתי לתוך הבניין, צוחקת, יודעת שעכשיו תורי.
* הציטוט מתוך השיר "הילדה איילת", מתוך ספר השירים "פתחו את השער" מאת קדיה מולודובסקי
נא להמתין לטעינת התגובות
