נועה, הייתה לי הזכות (שלפעמים הייתה מעצבנת) להיות הנהג הצמוד שלך בימים היפים והבלתי נשכחים של בית הספר לאומניות בירושלים. כאמור נסענו בכל כיוון 40 ק''מ והיה לנו הרבה זמן לדבר בינינו. היה קצת פחות, כשכננו ירון גלעד ז''ל
, שהצטרף תמיד כטרמפיסט, החל לדבר על ענייני אוכל ואני, בגלל מקצועי אז , לא יכולתי שלא לפתח את השיחה איתו. אני לא בטוח שהבחנת בכך, אבל אני קרנתי מאושר יחד איתך כשסוף סוף מצאת את מקומך בבית הספר הזה.את ילדה שכבר מגיל 0 חיפשה במה וקהל, לא רק כדי להופיע אלא גם ולא פחות חשוב, לעולל כל מני מעשי קונדס , רובם בעלי הומור ''משוגע''.

נועה'לה... משום מה אף פעם לא סיפרת כמה רע היה לפני, אבל עשית לי צמרמורת על כך שהייתי שותפה לשנים הטובות, אפילו אם הן היו נגועות בקצת תיבלון חריף של תככים ותחרויות בהתחלה :)

מסכימה עם כל מילה. גם לי היו חיים סיוט בבית ספר היסודי בקריית ביאליק. וגם בחטיבה. למרות ששני בתי הספר הללו היו דתיים היה סיוט של הסיוטים להיות שם. הייתה אפילו מורה שהיכתה אותנו בכיתות א, ב, ג.
ברוך השם רק כשעברתי לתיכון הדתי בקריית אתא החיים החלו להראות יותר טובים. גם בחוץ לארץ יש הרבה בעיות כאלו עם ילדים בבית ספר. אני חושבת שהבעייה היא במורים עצמם ובבתי הספר. מורים יכולים לשנות הרבה בכיתה אבל אם בית הספר והמורים אדישים אז אלו הם התוצאות. צריך לתת עונשים כבדים לילדים המתעללים בילדים אחרים, והכוונה לאלו שבאמת אלימים מילולית, פיזית וגם אלו שלא אלימים בעצמם אך גורמים להרבה אלימות ומעודדים אלימות. וזה צריך לכלול גם בנים וגם בנות המתנהגים ברשעות כלפי ילדים אחרים.

חבורת חדלי אישים קטנים, שבכלל הגיעו לחינוך בדיוק בגלל זה שהם לא שום דבר מיוחד. המנהלת והמורה שלך, מה איכפת להן? אותן מענין הפוליטיקה בינהם שתשאיר את המנהלת בתפקידה והמורה שמענין אותה פוליטיקה חדר המורים.

לפעמים אנשים לא יודעים כמה בית ספר יכול להיות סיוט עבור ילדים

אלופה ...!

מקסים כתבת