הולך ומסתבך: לא הכל ורוד בשינקין
לפני עשרים שנה יצא הלהיט "גרה בשינקין", וכולם עברו בהתרגשות ליד קפה תמר כדי לראות את זו שרוצה לעשות סרט קצר. מאז זרם הרבה קפה במכונות האספרסו, הבוהמיינים התברגנו, שכר הדירה המריא, ואת מקומם של אתרים מיתולוגיים תפסו רשתות מזון ואופנה
רחוב שינקין צילום: אמיר מאירי
הקהל של קפה תמר רובו מבוגר. גם בשעות הבוקר וגם אם תבואו בשישי בצהרים כשמלא יחסית. אין כאן דלפק מהיר כמו בארומה, ואף אחד כאן לא יקרא בשמכם במיקרופון כדי שתבואו לקחת את הקרואסון.
גם לא יושבת כאן שום צעירה שרוצה לעשות סרט קצר כמו בשיר "גרה בשינקין" שכתב יאיר לפיד והלחין רמי קלינשטיין לשלישיית מנגו - יסמין גמליאל, מירי טננבאום-נבו ומיכל נחמן-צפיר, לאלבום הבכורה של הלהקה, אשר יצא לפני עשרים שנה בדיוק והיה להיט היסטרי ששדרג את מעמדו של הרחוב, שגם ככה זכה לעדנה ולפריחה בשנים ההן.
"יועד נבו ותמיר קליסקי היו המפיקים של להקת מנגו, ובעצם תכננו באותם ימים את להקת אתניקס", נזכר קלינשטיין. "אני את השיר הזה כתבתי עם יאיר לכבוד שלישיית הבנות הזו של חברת התקליטים הליקון. אני זוכר שאנחנו בחרנו את הבנות, וכשהשמעתי את השיר הזה לרוני בראון, מנהל החברה, הוא טען שהוא לא חזק מספיק.
"אז נפגשתי עם יועד ותמיר, השמעתי להם את השיר, והם אמרו לי מיד 'תביא את זה'. להם זה היה כנראה טוב מספיק. זה מהשירים האלה שיש להם אמירה מיוחדת, והוא הצליח יפה. הבנות שרו מדויק מאוד ולפי רוחו של צדי צרפתי, שעבד אתן כבמאי. זה היה חינני ונעים מאוד".
על השאלה אם הוא מסתובב היום בשינקין הוא עונה: "בהחלט מסתובב. עורך הדין שלי נמצא באיזור, אז מדי פעם אני מחנה את הרכב בבלפור ומגיע אליו. שינקין שונה מכל הרחובות שמסביבו. יש לו אופי. הוא מדינה בפני עצמה, גם היום".
מירי נבו, כיום מגישה בערוץ הספורט, שאף הייתה נשואה למוזיקאי יועד נבו, מספרת: "השיר נולד מהשיחה שהייתה לנו עם יאיר לפיד כשחיפשנו חומרים לאלבום, והוא היה הלהיט הראשון של הלהקה. אני עדיין בקשר עם מיכל ויסמין כיום. מיכל היא חברת ילדות שלי, וכנראה נישאר לנצח חברות".
מה את אומרת על הרחוב?
"הרחוב נשאר פעיל מאוד, אבל אין ספק שדברים השתנו מאז".
החזון: חברת תרבות ואמנות בלי מדינה, פוליטיקה וצבא
חברת הלהקה יסמין גמליאל סיימה את בית הספר למוזיקה רימון, עבדה כמורה בבית ספר וכמורה לפיתוח קול, ובשנת 2002 הצטרפה לשמיניית "ווקאל"; מיכל צפיר, אשתו של יואב צפיר, מנחה כיום בערוץ 2 את התכנית "בואי אמא", המיועדת לאימהות טריות ולאימהות שבדרך; ונבו - כמה מתאים - מצויה בהיריון מתקדם, הראשון שלה.
דני דותן. כאן תיווצר החברה הישראלית החדשה צילום: אריק סולטן
בדיוק כמו שהשתנו חברות הלהקה, צמחו ופנו לקריירות חדשות, כך גם רחוב שינקין עליו שרו כבר אינו אותו שינקין של לפיד. הקליקה הבוהמיינית נדדה מפה, חלקה התברגן צפונה, חלקה נדד לפלורנטין, ושינקין, שהיה מעוזם של אמנים מסוגים שונים, מאמנות פלסטית ועד קולנוע, נהיה רחוב מסחרי עם לא מעט רשתות מותגים. עסקים ותיקים רבים ברחוב נסגרו בשנים האחרונות, ובמקומם הוקמו אחרים. רק מעטים שרדו.
למי שלא ידע, הרחוב קרוי על שמו של מנחם שינקין, עסקן ציוני שעלה ארצה בשנת 1906 והיה ממייסדי תל אביב. הוא נהרג בשנת 1924 מפגיעת חשמלית בארצות הברית, שם שהה בשליחות.
מעוז עזריהו, בספרו "תל אביב העיר האמיתית", מסביר כי הנצחתו
של מנחם שינקין באמצעות שם רחוב בתל אביב הביאה לכך שהשם, אשר היה עד אז חלק מההיסטוריה של הציונות, נעשה חלק מהגיאוגרפיה העירונית, ובשנות השמונים נעשה שינקין מיתוס תל אביבי, והיה למונח מכונן של התרבות הפופולרית.
"במשמעותו המיתית שינקין ייצג את תמצית ה'תל אביביות החדשה', הצעירה והמעודכנת של שנות השמונים והתשעים", כתב . עוד הוא מציין כי למקומונים של אז היה תפקיד חיוני בקידומו של שינקין החדש כתופעה תרבותית וכאירוע עירוני.
עוד משנת 1982 הפעילה עיריית תל אביב תכנית לפיתוח לב העיר, במאמץ להילחם בהגירה השלילית ובעלייה המתמדת בממוצע גיל תושבי העיר, אבל את הקרדיט של מייסד שינקין החדשה מקבל האמן דני דותן, שהיה גם חבר בלהקת הקליק.
דותן, אמן ומוזיקאי ירושלמי, ואחיו אורי, ייסדו את שינק-אין, בית קפה ייחודי שנהיה אבן שואבת לצעירים, לאמנים בתחילת דרכם ולמוזיקאים. "אני כתבתי את המניפסט שהפך את הרחוב לטריטוריה נפרדת מהעולם", אמר דני דותן בריאיון למעריב לפני כמה חודשים.
"כאן תיווצר החברה הישראלית החדשה שתהיה כולה תרבות ואמנות בלי מדינה, פוליטיקה וצבא. הקמנו גלריה אחות לשינק-אין ומגזין שקראנו לו 'תתרמה'. לקח לנו שלוש שנים וחצי לקרוס לגמרי ולהיעלם מהמפה. כל מה שנשאר לי מהתקופה ההיא היה התואר המשונה 'האיש שהמציא את שינקין'".
עזבו: האוזן, אלגרו ואובססיה. נכנסו: ארומה ו-AM:PM
חודשיים לאחר שפתחו הדותנים את הגלריה שלהם פתחו אילנה הירשברג והנס פלדה, זוג אמנים היפים, את פלסטיק פלוס, בית מלאכה זעיר, בפינת הרחובות שינקין ויוחנן הסנדלר, במקום שקפה ארומה ממוקם בו כיום.
סניף AM:PM. פעם היה שם קפה תכלת צילום: אריק סולטן
היום הנס ואילנה מנהלים עסק דומה בפרדס חנה, שם הם מתגוררים. "אנחנו פתחנו את פלסטיק פלוס בשינקין בשנת 1982. בחרנו בשינקין כי גרנו ברחוב ברנר הסמוך", נזכר הנס, "הרעיון של החנות היה שבערב ייצרנו את המוצרים בבית, ובבוקר מכרנו אותם. זו הייתה החנות הראשונה בסטייל החדש של שינקין.
"שינקין היה אז בסוף הדרך הישנה שלו, וזו הייתה התחלת הדרך החדשה. בגלריה היו לנו למשל אהילים עם קליפסים וכל מיני פתרונות דיור. המון אנשים באו לגור אז בשכונה, ולא היה איקאה או מקום עם פתרונות פשוטים לתאורה וכאלה. אז אנחנו היינו מקום שהוא גם גלריה לתערוכות וגם חנות חיה לעיצוב. היו זמנים טובים".
למה סגרתם?
"כי כל הרחוב השתנה. כל הקטע של פלסטיק פלוס היה שהיינו מקום שכונתי, כמו המכולת, אבל המכולת לעיצוב. אני זוכר שארגנו כל מיני אירועים בגינת שינקין עם האחים דותן. הייתה הרגשה של שכונה. עברנו משם כי הרגשנו שיש תחרות גדולה, ולא באנו להתחרות באף אחד.
"כשנכנסנו לחנות בפינת יוחנן הסנדלר שילמנו 250 דולר שכר דירה, וכשעזבנו כבר שילמנו 1,750, ובעל הבית רצה להעלות את זה ל-3,500 דולר לחודש. אז אתה כבר צריך להיות רשת כמו ארומה כדי לשלם סכום כזה".
מה אתה חושב על הרחוב היום?
"אני מתחבר פחות, בעיקר לעניין הרשתות. זה פחות האידאל שלי. לדעתי, חשוב מאוד שיש שכונה ושאנשים שגרים בשכונה יוכלו להתפרנס ממנה. הרחוב השתנה מאוד. לי לא מעניין להיות שם היום. כשאני בתל אביב אני לא הולך לשם. אני בעד דברים לוקליים, קטנים. שאתה מרגיש שבעל הבית נמצא מאחורי הדלפק, ולא שהוא מסתובב איפשהו ושיש לו צוות שמתפעל את המקום ואף אחד בעצם לא מקבל אחריות עד הסוף".
בתי עסק נוספים שסייעו במיתוג המחודש של הרחוב היו הגלריה תתרמה של האחים דותן, הגלריה אחד העם 90, חנות ספרים בשם המאה העשרים, ובשנת 1983 נערכה ברחוב העדלאידע של תל אביב. בשנת 1986 נפתחה ברחוב חנות האוזן השלישית, שהייתה בתחילת דרכה חנות לממכר תקליטים יד שנייה, ולאחר מכן התרחבה גם לספריית וידאו.
לפני כמה שנים עקרה האוזן השלישית מהרחוב, והתמקמה במתחם מקסים ברחוב קינג ג'ורג', מול דיזנגוף סנטר. גם חנויות מיתולוגיות אחרות שהיו ברחוב אינן נמצאות בו עוד, ובהן אלגרו, שהייתה חנות מוזיקה ותקליטים גדולה ונסגרה לפני כמה שנים, סטודיו בורוכוב, שהיה חנות לצילום, קפה הברווז, קפה כזה וגם אובססיה, חנות בגדים יד שנייה.
הרחוב שינה את פניו פעם אחר פעם בעשורים האחרונים. אולמי תכלת, בפינת רחוב אחד העם, השתנו לקפה תכלת, זה השתנה לסניף של מקדונלד'ס, אשר הוסב לבסוף לסניף AM:PM. בית העיתון דבר נהרס כליל, והיום עומד במקומו בית המגורים המהודר בפינת מלצ'ט, עם סניף של סטימצקי מתחתיו ומכון הכושר ביונד.
גינת שינקין שינתה את פניה ללא היכר, בחנות של "פלסטיק פלוס" התמקם לו סניף של ארומה, מולו סניף של הפיצרייה עגבנייה, ובצד השני של הגינה נפתח סניף של קפה קפה.
עם זאת, לא מעט חנויות ותיקות שרדו עד היום, בהן חותם, חנות ספרי איכות, סוס עץ, וקפה לנצ'נר, שהם בתי קפה הממוקמים מול גינת שינקין, קרמבו, חנות תקליטים ותיקה, וכמובן קפה תמר הוותיק.
רחוב של דוסים עם חנויות לפאות
הזמרת טל גורדון נולדה במרכז תל אביב, וזוכרת את רחוב שינקין מימי ילדותה ונעוריה. "אני זוכרת ששינקין היה רחוב שקט של דוסים, עם חנויות לפאות ולכובעים", היא מספרת, "והוא נהיה רחוב שמייצג דברים אחרים לגמרי ממה שאני - כתל אביבית שנולדה פה - מכירה, וכמובן הוא עלה לכותרות לראשונה עם הגלריה של דותן ועם העדלאידע הראשונה.
עצמון. ההתמסחרות דווקא לא מפריעה לה צילום: יהונתן שאול
שינקין נהיה שיקוף של איך שאנשים מחוץ לתל אביב רואים את תל אביב. היום, ממרומי גיל הארבעים, אני רואה את הדברים היפים שבזה. כצעירה קצת הרמתי את האף בסלידה על מאמץ היתר של אלה שנחשבו שינקינאים ובאו מחוץ לעיר".
איך את רואה את התמסחרות הרחוב?
"לא ממש מפריע לי, האמת. מה שכן, בימי ההתקהלות לא ניתן להסתובב שם, למשל בימי שישי. עם זאת, אני אוהבת את העניין של חגיגה סביב הרחוב, ממש כמו שאהבתי את החגיגה סביב דיזנגוף בילדותי. העניין הוא שזה לא הכי מתאים לשינקין כי הוא רחוב קטן וצר מאוד. בסתר לבי אני מחכה לימים שדיזנגוף יחזור לגדולתו".
ההתמסחרות אינה מפריעה גם לשחקנית ענת עצמון, שגרה ברחוב שנים רבות. "זה כמו שיש לך ילד ואתה לא רואה את השינוי שחל בו, ככה קשה לי לראות את השינוי ברחוב", היא אומרת. "בגדול, זה נהיה רחוב מלא חנויות ואופנה ומסעדות. זה נהיה כמו הווילאג' בניו יורק. אני יודעת שיש טענה שהרחוב התמסחר מאוד בשנים האחרונות, וזה די נכון.
"פעם הייתה מסעדת תנובה, שהייתה מסעדה כזו של פעם, ואני זוכרת מישהו שהיה מוכר שם בגדים, והחנות שלו הייתה מלאה ערמות של בגדים פשוטים. יש כמה דמויות עתיקות שבאמת כבר לא שם, ולעומת זאת יש AM:PM. אני גידלתי את הילדים שלי בגינת שינקין, ואני זוכרת את מפל המים המפחיד שהיה שם. מאז כל הזמן יש שם שינויים, ובכל יום צצה חנות חדשה".
ושרה מקפה תמר דווקא מרוצה
מי שמרגישים היטב את ההתמסחרות של הרחוב הם בעלי העסקים שבו, אשר מדווחים על ירידה ניכרת בהכנסות בשנים האחרונות ועל הקושי להתחרות ברשתות. "כשאני באתי לפה זה היה איזור של אנשים מבוגרים, לא היה פה שום פיתוח", מספר חיים שחר, בעל קונדיטוריה בשינקין, הנמצא ברחוב בעשרים השנים האחרונות.
קפה תמר בשנות ה-80. מנגו הביאו הרבה לקוחות צילום ארכיון: שמואל רחמני
"אני הייתי אז בשינקין 23. לידי היה בית קפה שנקרא קפה כזה, וזה נהיה המקום של הבוהמה שבאה לפה. הם קלטו את כל האמנים אליהם, ובעצם באתי בגללם לפה. לאט לאט התחילו הזקנים להיעלם מפה, הדור הצעיר נכנס, המון אנשים צעירים שכרו פה דירות, והיו כאן סטודנטים ואמנים, אבל בתקופה האחרונה חלה ירידה גדולה מאוד. המצב הכלכלי החמיר, וזה התחיל בתקופה של הפיגועים.
"הרבה עסקים קרסו כאן ברחוב, וכל הזמן נפתחים ונסגרים עסקים. יותר ויותר רשתות נכנסו לרחוב, ופחות עסקים פרטיים. עכשיו מתכוננים לעשות פה מדרחוב בשנה הבאה, ואני מקווה שזה יביא לפה
שינוי ויהיה יותר טוב".
גם בקפה לנצ'נר הוותיק מדווחים על מצב עסקים טוב פחות בתקופה האחרונה. "ברור שיש ירידה", אומר יוסי אופנגרד בעל המקום, "וזה אצל כולם ברחוב. אני פה משנת 1977, וזה לא מה שהיה פעם. אמנם הרחוב נהיה צעיר יותר, תוסס יותר ופתוח יותר, אבל זה לא אותו דבר. יש כאלה שחושבים שזה פשוט לפתוח עסק בשינקין ושרק פותחים ועושים כסף וגוזרים קופונים, וזה ממש לא ככה. התקופה לא משהו בכלל, ולא הכול ורוד בשינקין".
שושנה שחר, בעלת חנות לצעצועים של פעם במרכז הרחוב, מספרת שנולדה בשינקין ומעולם לא עזבה את הרחוב. "אבל הרחוב ללא ספק השתנה מאוד בשנים האחרונות", היא אומרת. "לי ולבעלי היה כאן בית דפוס מאז שנות השישים, וכשהוא נפטר, לפני 12 שנים, פתחתי את החנות הזו לצעצועים של פעם, במקום בית הדפוס. אז היו כאן המון משפחות ברחוב. היום כבר אין. היום הרחוב הזה הוא עולם אחר".
ומי אינה שותפה לטרוניות על הירידה בהכנסות? שרה שטרן, בעלת קפה תמר, המוזכר בשיר המפורסם. "בטח, אני זוכרת את השיר", היא אומרת. "יאיר היה יושב פה הרבה מאוד אצלי. בחור נחמד מאוד, והשיר היה יפה. זה עשה לנו טוב. אז היו קליינטים טובים, וגם היום הקליינטים טובים. הקליינטים שלי הם אחד אחד ממש.
"כל אחד כאן הוא בן בית, והאווירה נהדרת. באים אליי כל הסופרים והאמנים והשופטים והתיירים. הנה, תראה תמונה של חולדאי ושר החינוך גדעון סער, שהיה פה בשבוע שעבר. זה הבית של כולם".
איך את מסתדרת עם רשתות הקפה שנפתחות בכל האזור?
"בוא אני אגיד לך משהו. מי שרוצה לבוא אליי לא ילך לא לקפה ארומה ולא להלל. אולי יש שם יותר ארוחות, ואני לא עושה ארוחות מלאות, אבל הבייגעלך שלי מוכרים וידועים, ויש פה אווירה אחרת. כרגע זה באמת חלש יותר, אבל ככה זה בקיץ. באים לפה לא בגלל האוכל. באים לפה בגלל האווירה. אתמול היה פה שמח, וב-20:00 כבר רציתי לסגור, אבל היה שמח כל כך שלא יכולתי".
נא להמתין לטעינת התגובות
