המהגרים: תל אביב של דני דותן
בדירה שלנו ברחוב בורוכוב השירותים היו בחצר ורק שקע אחד עבד. בתור למועדון עמדו התל אביבים כדי לראות אותי צורח "אתה גולם, אתה גולם, אתה גולם". דני דותן, מייסד להקת הקליק והאיש שהמציא את שינקין, חוזר לימי תל אביב שלו. פרוייקט מיוחד
אני ציירתי ושרתי, והיה לי כובע שכתבתי עליו בעט כחול .Peace L.S.D הלכנו מהתחנה המרכזית בלי לדעת לאן. בערב הגענו לכיכר דיזנגוף. גבר גבוה עם שיער בלונדיני ארוך התקרב אלינו ואמר, "אני צלם, רוצים לבוא איתי למסיבה."? לא פלא שהוא הזמין אותנו, כי החברה שלי היתה הנערה הכי יפה בירושלים ועכשיו הכי יפה בתל אביב. "כן, למה לא," עניתי בשם שנינו והתחלנו ללכת אחריו, היא ביופי התמים שלה ואני בחוסר הפחד הירושלמי שלי.
עלינו לדירה עם גג ובאמת היתה שם מסיבה. הצלם נתן לנו לשתות מבקבוק ברנדי .777 ואז הוא נתן לנו לעשן חשיש מצוואר של בקבוק שבור. היתה מוזיקה, כולם צחקו, אנחנו היינו הדבר הכי צעיר בחדר. ואז הבחורה הכי יפה בחדר, שהיתה כמוני בת ,14 נפלה על הרצפה. שפכו עליה מים והצלם לקח אותה לשכב במיטה בחדר השני. הלכתי אחריהם.
הוא אמר לי, "תישאר במסיבה, תיהנה, לא כל יום אתה בתל אביב. יותר טוב לה לנוח לבד." מתוך העננים של הבקבוק השבור והברנדי 777 הסכמתי. לעשר דקות בערך. ואז רצתי חזרה לתוך החדר. הוא ישב מעליה, יד אחת שלו בתוך החולצה הפתוחה שלה. השדיים היפים שלה מתנשמים מול הפרצוף שלו, שחצי ממנו הסתתר מאחורי מצלמה.
בדירה שלנו ברחוב בורוכוב השירותים היו בחצר והיה רק שקע אחד שעבד. את המנורה היחידה שהיתה לנו היינו מעבירים מחדר לחדר. האישה שלי עבדה בכל מיני עבודות מזדמנות - מלצרות ועוד מלצרות. בערב היא היתה מביאה הביתה שאריות בשבילי. בסוף שנות השבעים מלצריות לא ממש קיבלו טיפים בתל אביב.
אני כתבתי שירים ועבדתי בעיתון פורנו פוליטי. הייתי צלם וכתב. הכתב היחיד שיצא לשטח. העורך שלי היה גוזר מעיתונים איטלקיים בחורות עירומות שנראו קצת ישראליות ומדביק להן שמות כמו ניצה וסיפורים על החיים הטובים בקיבוץ. פעם צילמתי גבר עם זין ענק מקועקע ופעם אחרת צילמתי שתי נשים מזדיינות, אבל רוב העבודה שלי היתה לראיין עורכי דין שחיפשו לקוחות מבין קוראי העיתון ומכרו לי סיפורים בתמורה לצילום בפוזה עם מקטרת. מזל שאלי, החבר שלי מירושלים, חזר ממסע בעולם ושלף אותי מתוך המקומות העלובים שלתוכם נסחפתי כי נהייתי די דומה לחרא שבתוכו שחיתי בהתלהבות. מצד שני ראיתי כבר מספיק כדי לכתוב שירים.
כך הגעתי ל־'80 עם גיטרות לא מכוונות ותופים אלימים כשאני צועק: "משהו נוזל לכל כיוון, מישהו שופך זרע ניוון, מישהו מקים דור אומללות, מישהו מזרים קור ושפלות, זרע של ניוון, נוזל לכל כיוון, מת האלוהים, מת השטן, מתה אמת, השקר כאן."
מסביבנו צעקו עלינו אנשים שהטרפנו להם עוד יותר את המוח המוטרף שלהם. היו כאלה ששברו בקבוקים וזרקו עלינו. היו כאלה שירקו עלינו. בעיתון כתבו שאנחנו פאנק אינטלקטואלי או גל חדש ישראלי. לאלבום הראשון שלנו קראנו "אמא אני לא רוצה להיגמל" ועל העטיפה היה שד ענק וכולנו חיכינו בתור למציצה ממנו. לא היה שם כסף אבל הירושלמים כבשו את תל אביב. ובתור למועדון עמדו התל אביבים כדי לראות אותי צורח עליהם "אתה גולם, אתה גולם, אתה גולם."
ואז בא אחי אורי לעיר ולקחנו יחד דירה בשינקין .36 גם כאן צינורות המים היו מקולקלים והטלוויזיה רק הבהבה בשחור־לבן. כל השכנים הזקנים היו מסתכלים על הבחורות היפות שעלו לדירה שלנו ושואלים את עצמם לאן הלכו החיים שלהם. המוזיקה מתוך החלונות שלנו החזירה את הזקנים לרגע לימי הצעירות שעברו. גם הנימוסים הירושלמיים שלנו - עזרנו לזרוק שקית לזבל פה ושם - הראו להם שאנחנו אולי נראים שונים אבל בסך הכל אנחנו תוספת לא רעה לרחוב המתפורר.
היינו מתעוררים אחרי הצהריים, יושבים על הכיסאות של הירקן הזקן ומצחיקים אותו. הוא היה נותן לנו את המלפפונים שאף אחד לא רצה בסוף השבוע. ביום שהירקן הזקן הפך למודעת אבל מרשרשת על עמוד חשמל, כל החברה האמנותיים של הבניין ממול, כלומר אנחנו, אספו כסף ופתחו לעצמם קפה גלריה. קראנו לה בשם שאמר הכל על האגו הצעיר שלנו: "שינק־אין." זה היה המקום שממנו, כך האמנו, תצא האמנות לכל העולם או לפחות לכל הארץ. מוזיקה, אמנות פלסטית, מיצגים.
אני כתבתי את המניפסט שהפך את הרחוב לטריטוריה נפרדת מהעולם. כאן תיווצר החברה הישראלית החדשה שתהיה כולה תרבות ואמנות בלי מדינה, פוליטיקה וצבא. הקמנו גלריה אחות לשינק־אין ומגזין שקראנו לו "תתרמה." לקח לנו שלוש שנים
אני ביריד האמנות "צבע טרי." כל הגלריות המובילות של תל אביב ועוד עשרות אמנים תולים בצפיפות את מה שיש לעיר להציע באמנות. אוצרים, אספנים, קונים, אמנים. אלפי אנשים אוכלים פוקאצ'ות, מצטלמים בין אלפי יצירות. ילדים משחקים בין פסי רכבת טורקית שנקטעו בדרך לירושלים. אחי הגיע מניו יורק. יש לו תערוכה בעוד שבועיים ובינתיים הוא מציג כאן עבודה אחת.
"זה מצחיק שכשהיינו בני 20 היו לנו שתי גלריות שריכזו את רוב האמנות האלטרנטיבית בעיר. תראה מה קורה עכשיו," הוא אומר ומצביע על הקירות האינסופיים המלאים אמנות. כולם כאן צעירים, יפים, מעוצבים ומתוחכמים. זה בעצם מה שחלמנו עליו כשייסדנו את מדינת שינקין זיכרונה לברכה. אלה הזרעים שלנו.
הרוח מלווה אותי הביתה דרך נווה צדק . בפאבים עם החלונות הגדולים הפתוחים אל הרחוב יושבים הצעירים של תל אביב, לבושים בכל מה שמתאים לגוף הצעיר שלהם. הם יפים יותר מכל מה שהיה בשנות השמונים. הם בטוחים בעצמם, אמנותיים, משתלבים היטב בהיי־טק, בתקשורת. בני 20 ומשהו מדברים בביטחון על תערוכה של מתיו בארני, על כמה ציורים מכר Knowhope ביריד.
בריפ ראף עדיין מוקדם. רק זוג תיירים גרמנים שותים בירה בפינה מתחת לצילום של הארכי-־מחבל קרלוס. הברמנית בעמדת הדי־ג'יי שמה דיסק של בלייר וחוזרת לערבב לי וודקה טוניק. תל אביב - את לא קדושה כמו ירושלים, לא זוהרת כמו ניו יורק, אבל כמה את יפה היום.
רק אנשים עושים אותך יפה, לא קירות עם תארים מפוצצים כמו "באוהאוס." על קדושת הטיח הזאת תל אביבים אמיתיים, כאלה שהגיעו לפני שעה מבאר שבע, ירושלים או שדרות, עדיין משתינים. הגרמנים צוחקים אחד מהשני. אני צוחק לעצמי ומוציא ארנק לשלם. הברמנית מחייכת מתחת לפוני המדויק, עוצרת את היד עם הארנק ואומרת, "די אבא, אני מזמינה."
נא להמתין לטעינת התגובות
