נפרדים מעומרי עטיה
ההורים, הסבתא, הקרובים והחברים נפרדים מהילד עומרי עטיה שהוכרע לאחר מאבק ארוך במחלת הסרטן, ומספרים על החלומות, הסרט האחרון והמשאלה האחרונה. האם פזית: "הפסקתי להאמין באלוהים. אפילו אם הוא רצה לקחת אותו, אז למה בכאלו ייסורים?"
עומרי עטיה. "הוא שאל 'אמא למה זה מגיע לי'. לא היתה לי תשובה" צילום ארכיון
ההוכחה לכך הייתה כש-31 אלף איש פקדו את תחנות ההתרמה. ואז הגיעה קרן התקווה הגדולה: לעומרי נמצא תורם. אבל גם זה בסופו של דבר לא עזר, והסוף עצוב ומר. בשבוע שעבר, בגיל 14 בלבד, הוכרע עומרי על ידי מחלת הסרטן.
בבית המשפחה בחולון הכאב והעצב אופפים כל פינה. האב, אלי, יושב על מזרן בסלון הבית ומסרב להאמין שעומרי, בנו הקטן, איננו. "הוא היה קשור אליו בחבל הטבור. הם היו מחוברים והייתה ביניהם אהבת נפש", מעידים קרובי המשפחה.
בפי כולם מתואר עומרי כילד חייכן, שברגעים הכי קשים בחייו חיזק דווקא את האחרים. "יהיה בסדר", כך הוא תמיד נהג לומר. וכולם האמינו.
"בשעות האחרונות לחייו עומרי אמר לי: 'אמא, יש לי כוח להילחם בזיהומים ובמחלה, אל תדאגי אני אחזור אלייך'. אמרתי לו 'בסדר, אני מחכה לך, אל תוותר, תילחם", משחזרת בדמעות פזית עטיה, אמו של עומרי.
"לדעתי הוא כבר היה עייף ומותש, עייף מהחיים, אבל היה לו קשה להגיד שהוא רוצה למות. פעמים רבות הוא שאל: 'למה זה מגיע לי?', גם בשעותיו האחרונות, אבל לא הייתה לי תשובה בשבילו".
"סבתא אני חולה"
עומרי עטיה נולד ב-1994 בחולון. ילד שובב, שאהב לעשות מעשי קונדס, "אבל בנחמדות", מוסיפה אימו. תמיד היה מוקף חברים, מספרים מקורבים למשפחה, עימם הוא בילה שעות ארוכות מחוץ לביתו.
במהלך מבצע ההתרמה. נכנס לסלון של כולנו נאור רהב ורונן לגזיאל
"זה קרה ב-16 בינואר 2007, יום שלישי בשבוע", משחזרת פזית את היום בו חרב עליה ועל משפחתה עולמם, עת התבשרו כי את עומרי תקפה מחלת הסרטן. "עומרי חלה עוד קודם. בחנוכה הוא כבר היה חולה, אבל חשבו שמדובר בשפעת. ככה מתגלה בהתחלה המחלה. הוא סבל מחום, חוסר תיאבון, חולשה, לא היה לו כוח. בעלי, אלי, לקח אותו לרופאת המשפחה, היא אמרה שיש לו שפעת, בדיוק כמו לכולם בחורף".
אבל התסמינים לא עברו. בבקרים נהגה פזית להעיר את עומרי לבית הספר, "הוא אמר לי 'אמא אין לי כוח, אני לא מרגיש טוב'. אמרתי לו 'בסדר, אם אין לך כוח תישאר בבית ותישן'".
ארבעה ימים לפני שביצע את בדיקות הדם שגילו את האמת המרה, נפגשו כל בני המשפחה אצל אחת הדודות. "מייד כשנכנסנו אמא שלי פנתה אליי ואמרה לי: 'מה זה אתם לא רואים איך הוא נראה? אמרתי לה: 'למה, מה יש לעומרי? מה לא בסדר בו?'. 'תראי איך הוא חיוור', היא ענתה לי. ובתמימות אמרתי: 'מה את רוצה, עומרי הוא ילד מאוד בהיר'. היא התעקשה: 'צבע הפנים שלו לא נראה לי, אני מבקשת שתלכו לעשות לו בדיקות דם'".
סבתו של עומרי, תקווה, נזכרת גם היא באותו היום ומספרת: "הסתכלתי עליו ואמרתי אלוהים, זו לא שפעת. משהו התהפך בתוכי. נזהרתי לא להוציא את המילה לוקמיה מהפה, אבל הילד פשוט קרא לי ואמר לי: 'סבתא אני חולה'".
שלושה ימים לאחר מכן לקח האב אלי את עומרי לבצע בדיקות דם. כמה שעות לאחר מכן התקשרה רופאת המשפחה, וביקשה שיגיעו מייד לקופת החולים. "אלי ועומרי הגיעו והיא אמרה לו שעומרי חולה. היא לא פירטה יותר מדי, רק ביקשה שייסעו מייד לבית החולים
שניידר, ואמרה שכבר מחכה להם שם מיטה. אני עדיין לא ידעתי כלום על המחלה".
תקווה: "בסביבות השעה תשע בערב אלי צלצל אליי. הוא בכה ואמר לי: 'את מה שאת לא רצית להגיד, היום אמר לי הרופא'".
פזית: "אלי התקשר אליי ואמר שהוא לוקח את הילד לבית החולים כי משהו בבדיקות לא תקין".
כשהגיעו לבית החולים התבשר אלי כי עומרי צריך להתאשפז. הוא התקשר לפזית וביקש שתגיע עם בגדים ללילה. "התקשרתי לגיסי שייקח אותי לבית החולים. הוא כבר ידע על המחלה. עליתי למחלקה האונקולוגית ולא שאלתי את עצמי בכלל למה הוא שם. לא ירד לי האסימון. הרופא ניגש אליי וגיסי ביקש להיות נוכח בשיחה. בדיעבד הבנתי שהוא רצה להיות איתי ברגע שאני מקבלת את בשורת האיוב.
"ואז ד"ר ג'רי שטיין מתחיל לדבר איתי על דם וכלי דם, הולך איתי סחור סחור, לפתע אני קוטעת אותו ואומרת לו,' דוקטור אולי יש לילד שלי לוקמיה?' והוא אומר לי 'כן, זה הכיוון שלנו'. אחרי מספר ימים הגיעה תשובה שזו הלוקמיה הקשה. אחרי יומיים הודיעו לנו שזה כרוך בהשתלה".
עומרי החל מייד בטיפולי הכימותרפיה. "הוא לא ידע שיש לו לוקמיה, אבל ידע שישנה בעיה בדם, לא אמרנו לו שמדובר בסרטן. אחת הרופאות לקחה אותו לשיחה והסבירה לו מה זה לוקמיה, ומה קורה לגוף כתוצאה מזה", מספרת פזית. "עומרי פרץ בבכי והדבר הראשון שהוא שאל זה: 'מה, לא תהייה לי בר מצווה?'. הבטחנו לו שנחגוג לו את בר המצווה, ונעשה הכל בכדי שיחלים".
ואכן, את בר המצווה עומרי הספיק לחגוג. אפילו לכותל הוא הגיע מלווה במשפחתו. "השתדלנו להגשים את כל הבקשות והחלומות שלו".
ייסורים קשים
מי שלא מכיר לעומק את משפחת עטיה סביר להניח שיתבלבל. לא פעם נשמע השם "רפאל" בסלון המשפחה ולרגע אחד ניתן לחשוב שמדברים על ילד אחר שדומה כשתי טיפות מים לעומרי.
עם רופאו ד"ר שטיין. "זה לא ילד בן 14, זה ילד בן 24" צילום: יונתן שאול
עם גילוי המחלה בגופו של עומרי, המליצו רבנים להוריו להוסיף או לשנות את שמו לרפאל חיים. ההורים החליטו להוסיף את השם, ומאותו היום הוא נקרא עומרי רפאל חיים עטיה.
"היה נורא קשה להחליף לו את השם. הוא לא רצה לשמוע על כך בשום פנים ואופן. לקח זמן רב עד שהוא הסכים לכך, אבל מאותו הרגע אבוי למי שהיה קורא לו עומרי. הוא לא ענה, או שהוא אמר: 'איך קוראים לי?'. הוא ביקש מההורים שישנו את השם בתעודת הזהות שלהם, הוא לא הספיק להוציא תעודת זהות משלו", מספרת דודתו, רוית סנדיק.
מצבו של עומרי הוסיף להתדרדר, הוא נע בין בית החולים לביתו והצורך בהשתלת מח עצם הפך עבורו קריטי מיום ליום. ארגון עזר מציון לקח אותו תחת חסותו ויחד החלו במסע עיקש למציאת תורם.
כשנה לאחר גילוי המחלה, בדיוק בחג החנוכה 2008 - נמצא תורם מתאים לעומרי. ההתרגשות הייתה בשיאה. זה היה נס החנוכה של בני המשפחה שהאמינו כי הגיע הקץ לביקורים התכופים בבתי החולים, לייסורים, לכאב ולסבל.
עומרי, שהיה המאושר באדם באותן דקות, אמר במסיבת עיתונאים שהתקיימה ימים לאחר מכן: "תמיד ידעתי שיש את האחד בשבילי, לא חשבתי לרגע שלא יימצא לי תורם. עשיתם מצווה ענקית. היום יש לכם את הזכות להגיד - אולי בזכותי יש אדם שימשיך לחיות על האדמה. הצלתם לי את החיים". אלא שהסוף לא היה כמו שקיוו עומרי, משפחתו ומדינה שלמה.
"חשבנו שכל הסיוט הזה מאחורינו. כל הזמן הרגעתי את עצמי ואמרתי עכשיו עומדים בפנינו שישה שבועות בהם צריך לחזור לבית החולים, ואחר כך הכל יהיה מאחורינו. השישה שבועות האלה הפכו לשנה וחמישה חודשים", אומרת פזית בכאב. חודשים ספורים לאחר ההשתלה התברר כי היא לא צלחה ומחלת הסרטן חזרה לגופו של עומרי, והפעם הייתה חמורה הרבה יותר.
כשנה וחמישה חודשים הוא שכב בבית החולים, כאשר ראשו מגולח והוא מחובר לצינורות כמעט בכל חלקי גופו. לעיתים היה מבודד ורק בני משפחתו הורשו להיכנס ולראותו.
"יצאו לו צינורות מהכליות שמפנות לו את השתן. יצא לו צינור מהבטן וצינור מתחת לחזה. כך הוא היה מקבל תרופות ומנות דם", מתארת פזית. קרובים אחרים תיארו את מצבו במילים קצת שונות: "הוא איבד צלם אנוש. זה לא היה אותו עומרי שהכרנו".
הוא סבל המון, מספרים קרובי המשפחה, סבל שלא ניתן לתאר במילים, סבל שלא היה הוגן, שלא הגיע לו.
חברים הגיעו לבקרו בבית החולים?
פזית: "לא, וזה קצת כאב לו שהחברים עזבו אותו, אבל הם ילדים, הם לא צריכים לראות מראות כאלה. מעטים היו אלה שהצליחו להגיע, וזו לא הייתה עבורם חוויה מדהימה, זה בכל זאת משאיר להם איזו טראומה. באיזשהו מקום זה מאוד כאב לו שהם עזבו אותו".
לא היו לנו יותר חיים
את התורם עומרי לא זכה לפגוש, וכך גם אף אחד מבני משפחתו. כשנה לאחר ההתרמה ביקשה פזית מעזר מציון להיפגש עם התורם, "אבל הם אמרו לי שכרגע זה לא זמן מתאים, שעדיף שנחכה עוד קצת, עד שעומרי יתאושש ויקום על הרגליים ואז יפגישו בינינו", היא נזכרת.
ממתין להשתלת מח העצם. האם פזית: "כולם אמרו לי שזה התיקון שלו" jonathan shaul
"לא זכור לי שעומרי ביקש לראות את התורם. אני, עם הסקרנות שלי רציתי יותר לדעת מי הוא. אני לא מאמינה שכעת עזר מציון יאפשרו לי לראות אותו. אני רוצה להגיד לו תודה, בכל זאת הייתה לו כוונה מאוד טובה, הוא רצה להציל את הילד שלי. כנראה שהשאלה מי התורם תישאר פתוחה.
"זה המסע הקשה שעומרי עבר שנה וחמישה חודשים. הוא עבר ייסורים שאיני מבינה מדוע ילדים צריכים לעבור. ילדים לא עשו כלום, לא עשו רע לאף אחד. אבל איך כולם אומרים לי: 'זה התיקון שלו, זה מה שהוא היה צריך לחיות, 14 שנים ועשרה חודשים'. אבל למה כל הסבל הזה אני שואלת? שנה ועשרה חודשים של עינויים. זה נגמר עצוב. עצוב מאוד".
יש בך כעס?
"בשעה האחרונה שלו עומרי ביקש ממני לשים כיסוי ראש. אמרתי לו: 'עומרי אני בחיים לא אעשה זאת, אני כל כך כועסת על אלוהים, כשאתה פוגש אותו למעלה תגיד לו ממני שאנחנו מסוכסכים'. עד עכשיו הייתי אישה מאמינה, שומרת כשרות, שומרת בשר וחלב, צמה ביום כיפור, יש לי שני בנים חוזרים בתשובה בבית, אבל זהו, הפסקתי להדליק נרות, אני יותר לא אצום בכיפור. מדי שבת בבוקר נהגתי לקרוא לו תהילים, שיהיה בריא ויחזור הביתה. יותר לא אעשה זאת.
"הפסקתי להאמין באלוהים אחרי מה שהוא עשה לי. אני מאוד כועסת. אם הוא רצה לקחת אותו אז למה בייסורים? אפילו אחיות המחלקה אמרו לנו שדבר כזה הן עוד לא ראו, עינויים כאלה, אשפוז כזה מטורף. ילדים מסתבכים, ילדים חולים, לא מרגישים טוב, אבל שנה וחמישה חודשים שהילד לא יצא מבית חולים?"
ואיך דבר כזה משפיע על המשפחה?
"לא היו חיים בבית, לא שבתות, לא חגים, לא יום ולא לילה. יש לי שני ילדים שסבלו מאוד, היו עזובים, אבא ואמא אף פעם לא היו בבית בשבילם".
עומרי היה מודע לכך?
"הוא דיבר על זה לפני שבועיים. הוא אמר לי: 'לא מגיע לאחים שלי שאמא שלי תגיש להם אוכל חם? את כל יום רצה לבית החולים, האחים שלי מאוד מסכנים, אין להם הורים בבית, לא נעים לי מהם'. ועל כל התרופות שקנינו בתקופה האחרונה באופן פרטי, הוא אמר: 'אמא, בסוף לאביחי ולדביר לא יהיה מה לאכול', ואני אמרתי לו: 'אל תדאג עומרי, הכל יסתדר, תיקח את התרופות, תחלים, ולאביחי ולדביר יהיה מה לאכול'.
"קודם כל הוא דאג שלאחרים יהיה טוב ורק אחר כך לעצמו. 'קודם כל שאתה תהיה בריא ואחר כך אני', הוא נהג לומר לילדים במחלקה. זה היה פשוט עומרי, קודם כל האחר ורק ואחר כך הוא, הוא לא חשוב כל כך, העיקר שלאחר יהיה נעים ונוח. זה היה עומרי, הוא אהב את כולם, בחיים לא אמר מילה רעה על מישהו. מבחינתו כולם טובים, כולם יפים, כולם נחמדים.
"עכשיו צריכים לחזור לחיים, יש לנו עוד שני ילדים בבית , האחד חייל והשני בכיתה י"ב, הם היו מאוד בודדים בשנתיים האחרונות. עכשיו אנחנו צריכים להיות כאן בשבילם ולהחזיר להם את כל מה שהחסרנו מהם".
הסוד של עומרי
ברגעיו האחרונים ביקש עומרי את האנשים שהכי אהב ליד מיטתו. אחת מהן הייתה ברכה זיסר מעזר מציון, שאת שמה מלמל בשעותיו האחרונות.
"הייתי לידו, אלי לא היה מסוגל להיות בחדר בשעות האחרונות שלו. התקשרתי לברכה ואמרתי שעומרי מבקש אותה, תוך חצי שעה היא הייתה בבית החולים. היא אמרה לו שהיא לצידו וליטפה אותו", מספרת פזית.
עומרי בבר מצווה בכותל. נאור רהב ורונן לגזיאל
גם כשהתבקשו אלי ופזית לזהות את הגופה, ברכה הייתה שם. "בלי לעשות חשבון, ברכה לבשה ככפות וטיפלה בגופה. היא הורידה את כל הצינורות מהגוף שלו, הכניסה אותו לניילון, הדביקה מדבקה עליה כתוב מי שוכב בפנים ומייד לקחו אותו למקרר בבלינסון. ישבתי שם ושמרתי שבאמת לוקחים את עומרי שלי ולא מישהו אחר".
"הוא היה בעל רצון עז להחלים ואופטימיות שלא נראתה כמותה. הוא נלחם כמו אריה. גם בכוחותיו האחרונים", מספרים מקורביו של עומרי. "הוא היה ילד מאוד בוגר, איך הרופא אמר: 'זה לא ילד בן 14, זה ילד בן 24'. הוא ידע בדיוק מה עושים לו, כל תרופה למה היא נועדה. אם הוא היה אומר לד"ר שטיין 'את זה אתה לא עושה', אז הוא באמת לא עשה", מספרת האם.
מקורביו של עומרי מספרים כי היה ילד משפחתי, שהיה אהוב על כולם. בתקופה האחרונה הוא נהג להגיע הביתה לארוחת שישי ולמפגשים משפחתיים. "הוא אהב מאוד את המשפחה. בשבועות האחרונים, כשהגיע הביתה, ביקש שאזמין את כל המשפחה לקידוש, הוא אפילו ביקש תפריט ספציפי, לא משנה שהוא לא אכל, אבל הכנתי לו בדיוק מה שביקש", מספרת פזית.
בשבועות האחרונים החל עומרי להזות כתוצאה מכמות המורפיום הגדולה שהוכנסה לגופו. "לילה לפני שנפטר הוא ביקש ממני שאחמם לו עוף עם הרבה רוטב, זו הייתה האהבה שלו, עוף עם הרבה רוטב, וכף אורז לבן. אחרי כמה דקות הוא שאל אותי: 'אמא, למה את לא מחממת לי את העוף עם האורז?' כמובן שלא היה לי שם עוף ואורז". עוד מספרת פזית על בנה הקטן שהיה איש סוד. "כשאמרו לו לא לספר הוא באמת לא היה מספר", היא אומרת.
זכור לך מקרה כזה?
"אחותי התקשרה אליו ואמרה לו: 'עומרי תשמע אני בהריון אבל אל תגלה לאף אחד', והוא באמת שמר זאת בסוד. אני לא ידעתי שאחותי בהריון עד שהבטן צצה. סמוך ללידה היא התקשרה אליו ואמרה לו: 'עומרי אני הולכת לחדר לידה, אבל אל תספר לאף אחד עד שהתינוקת תיוולד'. אני לא ידעתי שאחותי בחדר לידה. הייתי איתו בחדר כשהוא קיבל את השיחה והוא לא אמר לי מילה, פשוט שמר ממני את הסוד".
יש עוד אירוע ספציפי שזכור לך מעומרי?
"בסוף ינואר האחרון בן אחותי חגג בר מצווה. עומרי ביקש ממני לקנות לו בגדים יפים לאירוע. מכיוון שהוא היה המון זמן במיטה לא ידעתי מה הגובה שלו ולא ידעתי את מידת המכנסיים שלו. אמא שלי הציעה שניקח מטר ונמדוד לו את המותניים, וככה עשינו.
"נסעתי ל'זארה', קניתי לו מכנסיים שחורים וחלצה לבנה מכופתרת. בחגיגת בר המצווה הוא היה בדיוק עשרים דקות, הוא נכנס על כיסא גלגלים ואמר שהוא לא יכול לשבת, כי הוא היה רגיל לשכב במיטה. הוא ביקש לחזור הביתה. הוא לא אמר 'לחזור לחדר בבית החולים', הוא אמר 'לחזור הביתה'. בית החולים הפך להיות הבית שלו".
"הוא עשה את כל המאמצים כדי להגיע לבר המצווה", מוסיפה רוית, אחותה של פזית. "הוא אמר לי 'רוית עשיתי כל שביכולתי בשביל להגיע'. ואמרתי לו 'רפאל עשית לי את בר המצווה'. זו הייתה המתנה שלו".
תזכרו ותשמרו אותי
עומרי היה ילד מאוד יצירתי. כששהה בבית החולים העביר את זמנו בעיקר בציור ובפיסול. ההוכחות לכך נמצאות בכל פינה בבית. על השידה בסלון, במטבח, וגם בחדרו הפרטי של עומרי עומדות יצירותיו ותלויות תמונות רבות.
באירוע של עמותת זיכרון מנחם. המשפחה השתדלה להגשים את חלומותיו נאור רהב ורונן לגזיאל
בדיעבד, היצירות הפכו למזכרת החזקה והמשמעותית ביותר ממנו. "הוא אמר לאמא שלו בפירוש, 'את לא מוציאה את זה גם כשאני הולך לבית החולים', כאילו הוא רצה שכולם יראו את היצירות שלו", אומרת דודתו רוית.
בשבועות האחרונים הוא הוסיף לחלק מתנות לכולם, כאילו רצה לשאיר מזכרת ממנו לפני הפרידה הכואבת. "בליל הסדר רפאל הביא לי מתנה, בקבוק עם שמן אבוקדו. הוא אמר לי שהוא רוצה שאשתמש בזה. עכשיו קצת קשה לי, אז אני חושבת שאשאיר לי את זה למזכרת", משתפת רוית.
"אני לא חושבת שהוא הבין שזה הסוף. היה לו כוח רצון עצום, הוא נלחם כמו אריה בזמן הזה. אני לא חושבת שהוא חשב על מוות, למרות שבשבועות האחרונים הוא חילק להמון אנשים מתנות ובפירוש ביקש 'שימרו אותן'".
מתי ביקרת אותו לאחרונה?
"הגעתי אליו ערב לפני שהוא נפטר וכמובן שביום מותו. הוא ממש סבל, מאוד כאב לו, הוא לא היה שקט, כל הזמן רצה לזוז, עד שנתנו לו מורפיום יותר חזק. אז הוא שכב רגוע, לא הזיז כלום, עד המוות שלו.
"ערב לפני שהוא נפטר הבאתי את בני אלדד לבית החולים, הוא כבר בן 13 וחמישה חודשים. נכנסנו לחדר ואמרתי לו: 'רפאל זאת רוית, אלדד בא לבקר אותך'. בכוחות האחרונים שלו הוא הרים את הראש, בעין אחת פקוחה הוא הסתכל עליו ואמר לו 'שלום אלדד'. בנשימה האחרונה שלו הייתי בחדר. ברגע שהוא עצם את עיניו לעד אני חיבקתי אותו, נישקתי אותו ולחשתי לו באוזן את מה שלא הספקתי לומר".
לא חשבנו שהוא ילך
כולם התאהבו בו מהרגע הראשון שהבחינו בו. הרופאים, האחיות, חברי עזר מציון ואפילו המתנדבים שפקדו מדי פעם את בית החולים. לימים הם הפכו לחבריו הטובים ביותר של עומרי. בין האנשים שהגיעו לנחם את המשפחה צ' וא', שתי מתנדבות מעמותת חיים.
עם אמו פזית. "לא יהיה עוד מישהו כמו רפאל" נאור רהב
"מייד התאהבנו בו. רפאל הפך במהרה להיות כל החיים שלי", מספרת צ', "אין לו אחיות והחלטנו ש'אחותי' יהיה כינוי מתאים עבורי. הייתי אחותו ואני עדיין אחותו. הוא תמיד היה עם חיוך גם כשהוא הכי סבל". צ' נזכרת כי בימים שלא חשה בטוב ולא יכלה להיכנס למחלקה הוא נהג לצחוק עליה ולכנותה זקנה שצריכה ללכת לדיור מוגן.
"היה סוג של בלון שהוא מאוד אהב, שקוף עם בלון נוסף בתוכו. בארבעת הימים האחרונים הוא היה תחת השפעה חזקה של מורפיום ונכנסתי לחדר שלו עם הבלון. הדבר הראשון שהוא אמר לי זה שהוא רוצה להביא אותו לבת דודתו הקטנה. איך אתה חושב דווקא על זה במצב שלך? הוא פשוט כל הזמן נתן ונתן".
"זה ללא ספק הבן אדם שהכי התמסרתי אליו, הייתי מוכנה לתת למענו הכל עד לרגע האחרון, והוא ידע את זה. אמשיך לעבוד עם ילדים למרות שאני יודעת שיהיה לי קשה. אבל אני גם יודעת שלא יהיה מישהו כמו רפאל".
"רפאל הפך במהרה לסמל בבית החולים", מוספה א'. "לא חשבנו שהוא ילך. הוא תכנן לנו טיול ענק. הוא לא גילה לאן, אמר שזה סוד ושהוא רוצה להפתיע אותנו. אבל לצערנו זה כבר לא יקרה.
"בין מתנדבים יש פוליטיקות, אבל תמיד כשנכנסו לחדר של רפאל הכל נעלם. וזה היה רק בחדר שלו, כולנו היינו חברים. קראנו לעצמנו עמותת רפאל חיים, אמרנו שיום אחד נעשה זאת לזכרו וזה עוד יקרה".
חבר לחיים
גם חבריו למחלקה התאהבו בו תוך זמן קצר. במהרה הוא הפך להיות חבר של כולם ובאופן אירוני המרגיע הלאומי במחלקה. "הוא נהג להיכנס לחדרים ולחזק את הילדים האחרים, נתן להם המון אנרגיה, אמר להם: 'אל תפחדו ואל תבכו, גם אני עם קרחת, ואל תכסו את הראש, זה יפה, זה אין היום'. אין אדם שלא התחבר לילד הזה", אומרת סבתו.
עם אבי נמני. סבתו: "אלוהים, עמדנו בניסוי, למה הרסת את התקווה?" צילום: נאור רהב ורונן לגזיאל
"אלוהים ניסית אותנו", ממשיכה סבתו, "עמדנו בזה, אז למה בסוף הרסת לנו את כל התקווה הגדולה שהייתה לנו להציל את הילד הזה? אני נשארת עם השאלות ותשובות אין. כנראה כשאני אגיע אליו אני אשאל אותו".
אור להב טופלה עם עטיה במחלקה. היא כבר החלימה וכמו כולם קיוותה שכך יהיה גורלו של חברה. "הגעתי למחלקה בסוף טיפולי הכימותרפיה של רפאל, כשהוא חיכה לתרומה", מספרת להב.
"הבילוי האחרון שלי איתו היה לפני שלושה שבועות כשהלכנו יחד לסרט 'מהיר ועצבני 4'. קניתי לו פופקורן והיה לי פשוט כיף לראות אותו נהנה. חזרנו לבית החולים והוא מאוד רצה שאשאר איתו, אז ישבתי שם עד עשר בלילה ודיברנו המון".
ביום שהלכו יחד לסרט גילו השניים כי ימי ההולדת שלהם סמוכים. "אמרתי לו שנחגוג יחד. שאלתי אותו מתי הוא מציע לי נישואין ומתי הוא יקנה לי טבעת".
בזמן ההלוויה, מספרת אור, ניגש אליה אלי אביו של עומרי, ואמר לה כי בנו היה קשור אליה מאוד. "זה עשה לי משהו בלב. הייתי מאוד קשורה אליו ובכנות אני עדיין לא מעכלת שהוא איננו, לא מסכימה, לא מקבלת. אני מחכה להתעורר מהחלום הזה ולראות אותו שוב מחייך, קופץ עם האינפוזיה ברחבי המחלקה".
על ידה של להב עדיין ישנו הצמיד שחולק ביום ההתרמה לעומרי. "אני לא אשחרר את הילד הזה בחיים. הצמיד הזה לא ירד ממני והתמונות שלו בפלאפון שלי לא ימחקו. מעולם לא היה לי חבר שהבין אותי כמו רפאל".
נא להמתין לטעינת התגובות
