עומרי עטייה: "זכיתי בנס חנוכה"
גילוי הסרטן, הכימותרפיה והפחד למות. עכשיו, לאחר שנמצא לו תורם מח עצם, משחזר בן ה-13 שריגש את המדינה את הכאב ואת רגעי השמחה. יומן של תקווה
בראיון למעריב הוא מתאר את הדרך הקשה שעבר, שאת סופה הוא כבר רואה באופק, ומצחקק באושר בין משפט למשפט. "זה התחיל בסביבות חנוכה בשנה שעברה", מספר עומרי. "היה לי צבע עור משונה והרגשתי חלש. גם לא הייתי רעב". פזית, אמו של עומרי, מספרת כי הרופאים חשבו שמדובר בשפעת, נתנו לו אקמול ואמרו שזה יעבור. אבל גם התרופות לא סייעו.
"החום לא ירד, והוא לא הרגיש טוב במשך חודש שלם", היא משחזרת. "הייתי מתקשרת מהעבודה להעיר אותו, אבל הוא לא רצה לקום. הוא לא אכל והיה אומר 'אמא, האוכל לא נכנס לי'. כל יום הייתי זורקת את הסנדוויץ' שלו מאתמול ועושה לו חדש".
מי ששמה לב למצב החמור של עומרי היתה דווקא הסבתא, שלאחר מספר שבועות שבהן לא ראתה את נכדה הבחינה שהוא ירד דרסטית במשקל. "סבתא שלי ראתה איך אני נראה", נזכר עומרי, "היא הסתובבה אל ההורים שלי וצעקה עליהם שהם חייבים לקחת אותי מהר לבדיקת דם".
"שלושה ימים לאחר מכן התייצב עומרי בקופת החולים לבדיקות דם. עוד באותו היום התקשרה הרופאה לאלי, אביו של עומרי, וביקשה ממנו להגיע מיד לקופת החולים. "הרופאה לא הסכימה למסור לנו מידע בטלפון", מספרת פזית, "אבל ידענו שמשהו קרה. בשלב מסוים בעלי התקשר ואמר שהם מתאשפזים בשניידר. אני הייתי בטוחה שזה רק בדיקות".
פזית הגיעה לבית החולים, שם פגשה ברופאה האונקולוגית. "היא אמרה לי להגיע לקומה שביעית. ידעתי שזו הקומה של החולים האונקולוגים. אבל אני פשוט לא עיכלתי. אמרתי 'מה לנו ולמחלקה הזו?'". בחדר של עומרי חיכה מנהל היחידה להשתלות מח עצם במרכז שניידר ד"ר ג'רי שטיין. בשלב הזה רבים מבני המשפחה כבר ידעו. רק עומרי ואמו הוחזקו בחשיכה. ד"ר שטיין הכניס את פזית לחדרו, והחל לספר לה.
"הרגשתי
יום לאחר שאושפז בשניידר, התחילו הטיפולים. עומרי נכנס לניתוח להכנסת צינורות לצורך הכימותרפיה, אבל הוריו לא סיפרו לו במה הוא חולה כדי שלא לשבור את רוחו. "גופו של עומרי הגיב קשה מאוד לטיפולים", מספרת פזית. "אחרי חודש הוא התחיל להקריח. כדי שלא תישאר לו טראומה של שערות על הכרית, עשינו לו קרחת. הוא גם רזה נורא, והיה קשה לו להשלים עם התמונה שהוא רואה במראה".
הימים הראשונים היו קשים לעומרי במיוחד, כיוון שלא ידע עם מה בדיוק הוא מתמודד. "כעסתי על ההורים שלי שלא סיפרו לי מה יש לי", נזכר עומרי. "הרגשתי שאני לא יודע למה אני מאושפז. זאת הרגשה לא כייפית שמסתירים ממך. כל מיני מחשבות עלו לי בראש, מה יקרה לי. פחדתי. בסוף הם סיפרו לי שיש לי לוקמיה. ילד בגילי שאין לו מישהו קרוב שחלה בזה לא יודע מה זה אומר, אבל הרופאה הסבירה לי הכל. נורא בכיתי כשרצו לעשות לי קרחת כי זה לא היה יפה בעיניי, אבל הסכמתי ללכת לעשות את זה".
גם פזית זוכרת את התקופה הזו כקשה במיוחד. "הוא כאילו היה ברוגז עם העולם", היא מספרת, "לא הסכים לאכול או לשתות, לא יצא מהחדר, לא היה מוכן לדבר עם אף אחד". כעבור עשרה ימים הרופאה סיפרה לעומרי שיש לו סרטן בדם. "עומרי פרץ בבכי והשאלה הראשונה ששאל היא 'מה, לא תהיה לי בר-מצווה?'", מספרת פזית בהתרגשות. "ואני אמרתי לעצמי באותו רגע, שאני אעשה לו בר מצווה בכל מחיר".
חודש אחרי שהתחיל בטיפולים התראיינה פזית לתקשורת במסגרת מבצע לאיתור תורמים פוטנציאלים לתרומות מח עצם ואמרה שגם לילד שלה יש לוקמיה, והיא חרדה שיום אחד תצטרך לארגן מבצע כזה בעצמה. זמן קצר לאחר מכן מצאה עצמה פזית בדיוק באותו מצב לאחר שבני המשפחה נבדקו ואף אחד מהם לא נמצא מתאים לעומרי. גם במאגר הארצי והעולמי לא נמצא תורם מתאים.
במרס עומרי השתחרר מבית החולים. "כשהגענו הביתה הכנסנו אותו למקלחת והוא ישר התעלף", חוזרת פזית אל אותו חורף קר. "היינו חייבים לחזור. הורדנו אותו מהבית בגשם נוראי כשהוא יושב בכיסא המחשב כי הוא לא יכול היה ללכת. הוא היה במצב נורא. בזמנים מסוימים כבר התחלתי לחשוב מה יהיה אם אני אאבד אותו, איך אני אשאר עם שני ילדים".
חודשים של טיפולים קשים עברו על משפחת עטייה, שניסתה לשמור על שגרת החיים על אף המחלה הקשה. במשך חודשים נכנס עומרי ושוחרר מבתי החולים. באחת הפעמים חשבה המשפחה כי ישוחרר לתמיד, אך תקוותם נתבדתה במהירות.
"הוצאנו אותו מבית החולים ותכננו להחזיר אותו לבית הספר עם מסכה על הפנים שתגן עליו מפני חיידקים", מספרת פזית, "אבל בבוקר הוא התעורר עם חום, ושוב חזרנו לבית החולים בלי ללכת ללימודים. בינתיים גייסנו כספים כדי לבדוק עוד מבחנות מהמבצע הקודם אבל לא נמצא תורם. בתחילת הקיץ ערכנו לו מבצע התרמות משלו, שם הופיע בתמונות עם כומתה, אך לא נמצא תורם".
באמצע יולי נסע עומרי בליווי חברי עמותת "עזר מציון" לכותל ושם נערכה לו חגיגת בר מצווה. כדי להתכונן כיאות לעלייתו לתורה הוא בילה שבועות בבית החולים ביחד עם מתנדב מהעמותה שלימד אותו את הדרשה. "זה היה כיף לא נורמלי", נזכר עומרי. "פחדתי שאני אפסיד את האירוע, כי יש לי חבר חולה סרטן שעשה בר מצווה בגיל 14, ואני לא רציתי לפספס. בסוף הצלחתי".
חודשיים לאחר מכן נודע למשפחת עטייה כי יתקיים מבצע התרמה, שבמהלכו ינסו למצוא תרומת מח עצם לעומרי. אלי ופזית החלו להיערך לאירוע, ולהתראיין לתקשורת בכל הזדמנות. עומרי עצמו היה אופטימי. "התרגשתי מאוד שלאנשים היה כל כך איכפת ממני", חוזר עומרי אל אותם ימים. "כל הזמן האמנתי שיהיה בסדר, שאקבל תרומת מח עצם ואהיה בריא. תמיד ידעתי שיש את האחד בשבילי, שהוא התורם שמתאים לי. לא חשבתי לרגע שלא יימצא לי תורם".
בבוקר המבצע ירד גשם קשה ועומרי ומשפחתו חששו כי אנשים לא יגיעו. אבל למעלה מ-30 אלף איש תרמו דגימות. עומרי הנרגש הסתובב בין נקודות ההתרמה השונות, הודה אישית לאנשים שהגיעו להציל את חייו. "היה קשה ממש להאמין שכולם הגיעו בשבילי", מספר עומרי, "זה עשה לי כל כך טוב על הלב לראות שיש אנשים שחושבים על אחרים". ופזית מוסיפה: "ראיתי את כל האנשים והרגשתי שאני בסרט וצריכה סטירה ושיעירו אותי. אני לא האמנתי שכל זה בשביל הילד שלי".
הדגימות כולן נשלחו לבדיקה, וכבר בקבוצה של 700 הבדיקות הראשונות נמצא התורם של עומרי. ביום שבת בערב הודיעה העמותה על התורם. "התחלתי לרקוד ולצעוק בכל הבית", מספר עומרי בחיוך רחב, "לא היתה לי שליטה מרוב שמחה". ואילו אמו מוסיפה: "אף פעם לא היה לי נס חנוכה, והנה השנה קיבלתי את נס חנוכה שלי".
ד"ר שטיין מסביר כי העובדה שנמצא תורם היא יוצאת דופן מבחינה רפואית. "בגלל סיווג הרקמות הייחודי של עומרי, היה סיכוי קטן יותר מהרגיל למצוא תורם", הוא מסביר, "אבל עובדה שמצאנו מישהו. מדובר באדם בריא עם המון מוטיבציה לתרום, ואנחנו מקווים שתוך שבועיים נוכל לבצע את ההשתלה". וגם עומרי אופטימי: "עכשיו יש עוד קצת עד הסוף, ניתן קצת גז וזהו ממשיכים קדימה".
המלחמה של עומרי לא הסתיימה ויש לו עוד דרך לעבור עד ההחלמה, שאינה נטולת סיכונים, אך הוא אופטימי במיוחד. "נשאר עוד מאמץ קטן, עוד כמה שבועות קשים. אבל החלק הקשה מאחורינו. אני רוצה כבר לחזור לשגרת חיים נורמלית", מסכמת פזית. ולעומרי, שהתרגש עד דמעות בהדלקת נר חנוכה אתמול היה רק דבר אחד להגיד: "עשיתם מצווה ענקית. היום יש לכם את הזכות להגיד - אולי בזכותי יש אדם שימשיך לחיות על האדמה. הצלתם לי את חיים".
נא להמתין לטעינת התגובות
