המדריך לרוכב: כך תחצה את תל אביב בחיים, או שלא
הולכי רגל, תחנות אוטובוס, שולחנות בתי קפה, דוכני פיס וגם צ'יוואוות. רחובות תל אביב מבטיחים שכל נסיון לצלוח את העיר עם אפניים, יסתיים בכי רע. הולכי הרגל גם סובלים. ענת עצמון: "לפני כמה שבועות כמעט נהרגתי על ידי רוכב. חייבים לשים לזה סוף"
שבילי אופניים בתל אביב איור: רחלי שלו פלאוט
הדיווש נעים בהתחלה, אולי אף תיהנו מבריזה תל אביבית, אך אל תתפתו להתפנק עליה או חלילה לעצום עיניים ברגע של שלווה. זה עלול להיות מעשה הרה אסון. לאחר מקטע קצר ומעבר חציה תעמדו בפני המכשול הראשון.
בנתיב הנסיעה שלכם, ממש אחרי המפגש עם רחוב קפלן, יזדקר פתאום דוכן מפעל פיס. אתם תטו בפתאומיות את הכידון ימינה ותחשבו שניצלתם, אבל אז יחתוך אתכם במהירות פרחח על קורקינט חשמלי ויסובב אתכם במקומכם (אותו פרחח הוא כמובן עורך דין בכיר שממהר לדיון בבית המשפט). בנקודה זו תעצרו, תיקחו נשימה נוספת, אולי אף תברכו ברכת הגומל.
כשתבקשו לצאת שוב אל הדרך, תגלו ששלושה צי'וואוות הסתבכו לכם בגלגל. אגב, בעלת הכלבלבים לא תשים לב כלל לתקלה. היא תעמוד במרחק עשרים מטר, תאחז ברצועות הבלתי נגמרות ותפטפט עם חברתה. תיאלצו להתגבר גם על המכשול הזה, בדרך יצירתית וללא שפיכות דמים, ולהמשיך בנסיעה.
בשלב זה תגבירו את הקצב (כי אתם כבר באיחור), תעקפו את פח הזבל הירוק ואת הספסל החדש ותלהטטו בין הכיסאות של "הסושייה". לאחר שתפגעו במלצר של ה"בראסרי", שיצא מפתח המסעדה עם מגש עמוס, יהיה עליכם לאסוף את שברי הכוסות ולשלם על הנזקים שגרמתם. כשתגיעו למגדל המאה בואכם ז'בוטינסקי תיאלצו לדלג בין הגדרות ואבני החצץ (שיפוצים), ולאחר עוד כמה סללומים (תמרורים, תחנות אוטובוס, אימהות עם עגלות ולקוחות שיוצאות מ"סטודיו C"), תגיעו ליעדכם שברחוב נורדאו.
או אז תסתובבו לאחור, תסתכלו אל האופק המפויח ותדעו בנפשותיכם: זה היה קשה, אבל עשיתם זאת. נסעתם במדרכה תל אביבית ונשארתם בחיים.
"העירייה פשוט לקחה פחית צבע ועשתה שביל"
מדרכות העיר הזאת מסמלות במידה רבה את אופייה: הכול קורה בהן. קורה ונוסע והולך על ארבע, אך בזמן שקצבה הבלתי פוסק של העיר ייחודי ומקסים, העומס במדרכותיה מעיק ואף טומן בחובו סכנות רבות. עם כל כך הרבה עצמים דוממים ונושמים על שפת מדרכה אחת, נדמה שכבר אין מרחב מחיה למי שהמדרכות באמת מיועדות להם - הולכי הרגל.
מכשול מספר 1: קורקינט חשמלי צילום: יוסי אלוני
אחד הגורמים הראשונים לעומס הוא נוכחותם של זוגות אופניים (ובכלל זה אופנועים, קורקינטים, סקייטבורדים, רולרבליידס, סגוואים או כל המצאה חדשנית אחרת שידעה האנושות והתל אביבים אימצו בחום).
הדבר נובע מעידודה הישיר של העירייה, ומכך שמרבית משבילי האופניים במרכז העיר משורטטים על המדרכות עצמן. הסוג הראשון של השבילים מסומן על ידי ציור של זוג אופניים על מדרכה קיימת, גם כשלא תוכננה מראש לאכלס הולכי רגל ורוכבים ביחד (שאול המלך והחלק הצפוני של אבן גבירול).
"העירייה פשוט לקחה פחית צבע ועשתה שביל בהשקעה מינימלית", מסבירה לימור פורת, מנהלת פרויקטים בעמותת "ישראל בשביל אופניים". " אם בשבילים האלה היא מתפארת, זו ממש עבודה בעיניים על התושבים".
גם ד"ר משה טיומקין, יושב ראש הרשות לתחבורה וחניה בעיר, מודה: "מדרכה שאין בה הבחנה בין הולכי רגל לאופניים היא בעיה שנובעת מאין בררה. צריך לזכור שאנחנו עובדים בעיר עם תשתית קיימת, ואי-אפשר להמציא את התורה. יש שבילים כאלה, אבל הם הולכים ומתמעטים".
הסוג השני של שבילי אופניים על המדרכות הוא "השביל הבלעדי" לכלים דו-גלגליים שנמצא במדרכה, אך מובדל בצבע משאר האזור המיועד להולכי רגל (לוי אשכול, ש"י עגנון, דרך נמיר, בני אפרים וקק"ל).
"בגלל הסימון במדרכות נהיו הולכי הרגל רוב נרדף, וההליכה במדרכות נהייתה סיוט", אומרת פורת. "לצד
זה שרוכבי האופניים הפריעו להולכי הרגל, גם להולכי הרגל לא הייתה מודעות לכך שהם עולים על השביל המיועד לאופניים. לכן התחילה העמותה לדרוש שתבוצע הפרדה מוחלטת בין הולכי הרגל, המכוניות והאופניים ולהכיר בזה שהאופניים הם שימוש בפני עצמו - לא אורח במדרכות ולא זר בכביש, ושצריך להקצות מקום גם לנהיגה, גם להליכה וגם לרכיבה".
אלא שהעירייה לא שעתה לדרישות העמותה וארגוני סביבה נוספים. גם כאשר הורחבו צירים ונסללו מחדש בשנתיים האחרונות, כמו במקרה של אבן גבירול וקפלן, בחרה העירייה באופן תמוה שלא לסלול את השביל המיועד לאופניים על שפת הכביש, ובכך ליצור להם נתיב השייך להם בלבד, אלא לקיים מודל מופרד של שביל על המדרכה.
לדעת יושב ראש רשות התחבורה טיומקין, זה הפתרון האידאלי: "הלוואי שכל השבילים בעיר יהיו כמו אלה בקפלן ובאבן גבירול", מצהיר טיומקין בגאווה יתרה. "בקפלן הוא מובדל באספלט שחור, ובאבן גבירול הוא מסומן באבן כהה קצת יותר מן המדרכה. זה דגם נפרד של שבילים, שמקובל בכל העולם".
על הטענה כי בפועל אין כל רלוונטיות לשביל האופניים המובדל בצבע, וכי הולכי הרגל הולכים גם בו, עונה טיומקין: "זה תהליך של חינוך והטמעה. לקראת ספטמבר אנחנו מתכוונים לצאת בקמפיין הסברה בשביל למנוע את החיכוכים האלה בין הולכי הרגל לאופניים וכדי להבהיר שכל אחד צריך ללכת במקום המסומן לו".
"הולכי הרגל הנודניקים לא שמים לב שהם בשביל שלנו"
קמפיין או לא - כרגע זה ממש לא עובד, ואם נודה על האמת, זה די מדאיג לשמוע את האחראי לתחום התחבורה בעיר, חבר מועצה מסיעת כוח לגמלאים, מרוצה כל כך מפתרון שפועל בשטח גרוע כל כך.
הסופר והמתרגם אסף גברון, שיוצא מדי בוקר באופניו מביתו ברחוב לואי מרשל לעבודה בקצה רחוב רוטשילד, מדווח על חוויה מיוחדת במינה.
מכשול מספר 2: סגוואי צילום: יוסי אלוני
"באמת יש בלגן במדרכות", מסכים גברון, "במיוחד כשיש שיפוצים בעיר. להקיף את הבימה זה ממש סיפור עם כל הבנייה שם. כל הזמן סוגרים חלקים אחרים, ופתאום עכשיו בנו מדרכה חדשה במרמורק, בגובה פי שניים ממדרכה רגילה, ממש גבוהה לרוכב אופניים.
"ישנם גם המצקצקים בלשון. הולכי הרגל הנודניקים שעושים לך פרצופים, אבל הרבה מהם לא שמים לב שהם בעצמם הולכים לנו על השביל. המצב קשה יותר לכיוון רחובות הרצל ויפו. המדרכות נעשות שם קטנות והכבישים צרים, אז זה באמת הופך לעבודת הישרדות רצינית, וצריך להיות ממש מרוכז בנסיעה".
העובדה כי מרבית השבילים משורטטים על המדרכה, מעודדת כאמור את רוכבי האופניים באופן עקרוני לנסוע עליהן, גם כשאין כל סימון לשביל. הולכי הרגל, בעיקר הורים לילדים, מבוגרים וקשישים, סובלים במיוחד מהמצב.
"יש דברים שאני מבינה, אנחנו גרים במרכז העיר, ויש בזה כיף, אבל זה באמת הפך לדבר בלתי נסבל", אומרת אסתר (72), המתגוררת ליד כיכר דיזנגוף. "לי הכי מפריעים האופניים. הרבה פעמים אני חוזרת מהיכל התרבות בחושך ברחוב הנביאים, שהוא גם צפוף וגם חשוך. אופניים נוסעים שם במקום של הולכי הרגל, והם מפתיעים אותי תמיד", היא מוסיפה.
"גם כיכר דיזנגוף עצמה נהייתה צומת סואן. פעם הייתי משחקת שם עם הילדים שלי, אבל היום עוברים שם כל הזמן כלים חשמליים ואופנועים, בלי פיקוח, חופשי-חופשי. זו ממש סכנת נפשות, ועם הנכדים אני כבר לא יוצאת לשם".
הזמרת ענת עצמון גם היא יוצאת בחריפות כנגד רוכבי האופניים: "זה מזעזע", אומרת גיבורת "דיזנגוף 99". "לפני כמה שבועות כמעט נהרגתי על ידי רוכב. יצאתי מפתח הבית אל מדרכה, ופתאום הוא טס מולי. אם לא הייתי הולכת אחורנית ברפלקס מידי, הייתי נהרגת או פצועה קשה. כשצעקתי לו מה הוא חושב שהוא עושה, הוא הסתכל עליי במין מבט כזה של מה אני רוצה ממנו".
לדברי עצמון, מדובר בתופעה שנמשכת שנים: "זה כל הזמן קורה. אני מכירה מישהי שאמא שלה נדרסה על ידי אופניים כשהלכה על המדרכה. היום הילדים שלי גדולים, אבל כשהייתי הולכת אתם ברחוב זה היה סיוט ממש. עכשיו, עם כל החפירות בעיר, זה עוד יותר נורא. צריך לעשות לזה סוף".
הסיוט באבן גבירול
מבחינת תושבים רבים, ובמיוחד עבור אנשי עיר לכולנו, נוכחות האופניים במדרכות היא סמל לבעיית התחבורה הקשה בעיר ולסדר העדיפויות המעוות של בכירי העירייה. "נושא שבילי האופניים בתל אביב הוא שערורייה", אומר פרופסור דני רבינוביץ', מהחוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת תל אביב, ויושב ראש פורום סביבה ותחבורה ב"עיר לכולנו" וממקימי התנועה.
מכשול מספר 3: תחנת אוטובוס צילום: אדי ישראל
"העירייה לוקחת על זה הרבה מאוד קרדיט, אבל היא מציגה גרפיקה על המדרכות בתור פתרון תחבורה. בכל עיר שלוקחת ברצינות את רוכבי האופניים שלה, כמו אמסטרדם, טורונטו או אוקספורד - נתיבי האופניים הם בכביש, אבל בתל אביב הפתרונות סובבים סביב ההגנה ושמירת זכויות המכוניות ולא סביב זכויות האנשים.
"גם כשהעירייה מאפשרת למכוניות ברחובות הצדדיים להחנות עם שני הגלגלים על המדרכה, במסווה של פתרון חניה, היא פולשת לשטח המחיה של הולכי הרגל. הבעיה בעיר היא לא של חניה אלא של יותר מדי מכוניות".
רבינוביץ' מספר על חוויות הרכיבה שלו: "אני נוסע על אופניי מצפון אבן גבירול עד דרומו, וזה לוקח לי עשרים דקות, בשעה ששביל אופניים נורמלי היה מוביל אותי את אותו מקטע בשמונה עד עשר דקות. זה מסלול מכשולים שמעכב את הנסיעה, שלא לדבר על כך שאני מסכן הולכי רגל, עגלות עם תינוקות ואת עצמי".
אכן, הסיכון שרוכבי האופניים נוטלים על עצמם הוא נושא חשוב, שלא זוכה להתייחסות של ממש מצד העירייה או התושבים. באופן אירוני הנסיעה בשבילי האופניים שעל המדרכות נעשית מסוכנת ומטרידה לא פחות מהנסיעה על כביש.
אמנם ממגן דוד אדום לא נמסרו נתונים על פגיעות שאירעו בשנים האחרונות במדרכות העיר, אולם אמיר גולדשטיין מארגון "איחוד הצלה", יחידה של מד"א המתנייעת באופניים, מאשר: "זה קורה מדי פעם. רק לאחרונה היה לי אירוע של רוכב אופניים שדרס מבוגר במדרכה".
הדבר גורם לכך שהרבה רוכבי אופניים מואסים בשבילי האופניים ויורדים אל הכביש, שם לא הוכן להם נתיב מיוחד, והם נאלצים לזכות בחסדיו של הנהג הישראלי.
"הרבה רוכבים לא מודעים לזה שהם בעצמם נמצאים בסיכון כשהם מחלקים את השטח עם הולכי הרגל", מסבירה לימור פורת מעמותת "ישראל בשביל אופניים". " להולכים אין דפוס הליכה קבוע כמו לכלי הרכב. הם הולכים אנה ואנה עם מחשבותיהם, נכנסים לחנויות ויוצאים מהן, ומפתיעים את רוכבי האופניים, ואלה צריכים לתמרן ברגע האחרון כדי לא לפגוע בהם".
לטענת פורת, הנושא פרוץ למדי מבחינה משפטית וביטוחית. "במקרה של פגיעה חלילה בהולך הרגל, רוכב האופניים חשוף לנזק בעצמו, אבל גם לתביעה מצד הולך הרגל", היא אומרת.
"שלא כמו במצב בו הולך רגל נפגע על ידי מכונית, ואז מי שאחראי לתשלום מהביטוח היא הקרן לפיצוי תאונות דרכים - "קרנית", להולך רגל שנפגע מרוכב אופניים אין כיסוי כזה. זה אומר שאם הוא נפגע בפגיעה כזו, רוכב האופניים צריך לפצות אותו. רוכבי האופניים צריכים לבטח את עצמם מפני פגיעות בצד ג', אבל הם לא עושים את זה".
מי צריך פיס בחיים?
אם אכן נפגעתם מאופניים על המדרכה, אל תבואו בטענות רק לרוכב האופניים האומלל. לטענת עורך הדין דן אשכנזי, המתמחה בתביעות נזקי גוף, במצב כזה גם העירייה חשופה בהחלט לתביעות.
"רשות מקומית שמאשרת רכיבה על אופניים במדרכות ומעודדת אותה, נוטלת על עצמה סיכון שבמקרה של פגיעה בהולך רגל תוגש גם נגדה תביעה לפיצויים בשל נזק גוף", מבהיר אשכנזי.
"מכיוון שיהיה מדובר בתביעת נזיקין רגילה ולא על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים - גג הפיצויים שהיא תיאלץ לשלם יכול להיות גבוה הרבה יותר מזה שאותו נפגע היה מקבל אילו נפגע על ידי רכב מנועי בכביש".
לפני תום הדיון בנושא האופניים, ולמען ההגינות, יש להבהיר כי לאחרונה סללה העירייה ברחובות משה דיין, יצחק שדה ויהודה הימית שבילי אופניים "כמו שכתוב בספרים", כלומר כאלה המצויים על המיסעה, האזור המיועד לכלי הרכב.
אלא שברחובות הללו זוכה הדבר דווקא לביקורת מצד התושבים, שמעדיפים כביש רחב יותר וחניה נוחה יותר. "כבר למדתי שלכל דבר יש התנגדות, כל דבר צריך להטמיע, וכל דבר חדש צריך לשנות כללי התנהגות. זה חלק מהפרנסה", אומר יושב ראש רשות התחבורה טיומקין.
מה שהופך את נסיעת האופניים על המדרכות למשימה מתישה כל כך היא העובדה, שלצד הולכי הרגל צצות להן בשבילי האופניים או סמוך להם הפתעות נוספות, שונות ומשונות.
פחי זבל שלא הוחזרו למקומם על ידי עובדי התברואה, אופנועים חונים, דוכני מפעל הפיס, תחנות אוטובוס, ספסלים מעוצבים חדשים (שכדי להגיע אליהם חייב הולך הרגל לעבור על שביל האופניים), מתקנים לקשירת אופניים עמוסי זוגות (כי העירייה לא מפזרת מספיק מהם ברחבי העיר), כלים לשתיית מים עבור כלבים, כיסאות ושולחנות של בתי קפה, סחורה וקולבים של חנויות אופנה וכיוצא באלה.
מכשול מספר 4: דוכני פיס. לדוכן המצולם אין קשר לכתבה צילום: אסף גור
ההתפרסות של אתרי המזון החוצה על חשבון המרחב הציבורי, אינה המצאה תל-אביבית. הדבר מוכר בערי אירופה השונות, כמו רומא או פריז. עם זאת, בערים אלה המדרכות והשדרות רחבות יותר ובעלות רכבות תחתיות שמחלקות את העומס, והדבר שוב מעורר את התהייה מדוע בנוסף לכול, בתל אביב הוספו גם שבילי אופניים על המדרכות.
בכל אופן, כל עוד הדבר נעשה ברשיון, הוא זוכה לעידוד מצד העירייה. "תל אביב היא עיר של שמש", פוסק סגן ראש העירייה ויושב ראש הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה דורון ספיר. "אחד הדברים המקסימים בעיר הזו הוא שאפשר לשבת בה בבתי קפה בחוץ כמעט בכל ימות השנה. על פי חוק העזר העירוני, בעל עסק שיש לו רישיון עסק רשאי להוציא שולחן וכיסאות החוצה וגם לסגור אותם בפרגוד מתקופה לתקופה. בעיניי זה מבורך ודבר בלתי נפרד מהעיר".
דווקא מול הדוכנים הכעורים למדי של מפעל הפיס העירייה מנהלת מלחמת חורמה. לאחר שבעלי חנויות ונכסים בעיר החלו להתלונן שהביתנים המוצבים במדרכות מסתירים את חלונות הראווה ומפריעים לכניסת קונים, החליטה הוועדה המקומית של העירייה בשנת 2004 על פינוי כל הביתנים ממדרכות העיר.
הדבר הוביל לדין ודברים ארוך ולעתירה נגד העירייה שתקפה את החלטת הפינוי. לפני כשנתיים התקבלה העתירה בבית המשפט, והדבר הותיר את הדוכנים במקומם, אולם העירייה הגישה ערעור, וזה יידון בקרוב.
אולם עם כל הכבוד לדוכני מפעל הפיס, לעתים נדמה כי העצם הכי תקועה עבור הולכי הרגל ורוכבי האופניים שבמדרכות הן תחנות האוטובוס בעלות מקומות הישיבה המפוזרות ברחבי העיר. הביקורת על קיומן לרוב אינה נשמעת, מכיוון שהן מיועדות בין היתר לנוחותם של מבוגרים המשתמשים בתחבורה הציבורית, אולם יש מי שזועק בקול על חוסר ההיגיון שבהצבתן.
דב חנין על אופניים. מרבית הביקורת בנושא מגיעה מכיוון "עיר לכולנו" צילום: אלי דסה
"תחנות האוטובוס מיותרות", מכריז מהנדס העירייה לשעבר והיום מתנגד תקיף למדיניות העירייה בתחום התכנון העירוני ישראל גודוביץ'. "תחנות אוטובוס עם מושבים ופרסומת זו המצאה אירופית, אבל באקלים שלנו אין צורך בהן. אין פה גשם בכמויות ושלג וקור אימים שצריך לברוח ממנו".
יש פה חום אימים.
"שטויות. לאורך רחוב אלנבי או דיזנגוף יש X תחנות, ורק עשרים אחוזים מהן עם גג. כל השאר עם תמרור. מה זה אומר? שאפשר גם בלי זה. הסיבה שלא כל התחנות נראות ככה זה בגלל הצפיפות, אחרת היו פה תחנות בכל מטר, אז בגלל הצפיפות אפשר להוריד את כולן. זה לא שדרות פה שמחכים לאוטובוס במשך שעה. זה תל אביב, והאוטובוסים מגיעים, או לפחות אמורים להגיע, מהר יחסית".
לדברי גודוביץ', תחנות האוטובוס עומדות בתל אביב ללא כל היתר. "חברות האוטובוסים לא דרשו מעולם היתרים להצבת התחנות בעיר. כשהייתי מהנדס העיר הודעתי להם שהם חייבים לסלק את התחנות ולהציב במקומן תמרורים, אבל זה לא נעשה.
"במקום להסיר אותן, עכשיו העירייה שוב בזבזה כסף על חידושן. הבעיה היא שאין פה ארגון וחשיבה כוללת. זה מתעסק רק בעץ, השני מתעסק רק בכיסאות והרביעי ברמזורים, וצריך מישהו אינטליגנטי מאוד, בעל רגישות וניסיון שיהיה אחראי לכול".
בתגובה לדבריו של גודוביץ' נמסר מהעירייה: "תחנות האוטובוס נועדו לתת שירות לנוסעים בתחבורה הציבורית, ומיקומן הנכון הוא סמוך לקו אבן השפה, במקום שהאוטובוס עומד לקלוט ולהוריד נוסעים.
"התחנה מספקת מחסה והגנה מפני פגעי מזג אוויר, גשם, שמש וכדומה. כן התחנה מספקת מקומות ישיבה ואפשרות המתנה בשטח מוגדר, מואר ותחום, ומספקת בכך מענה לצורכי המשתמשים בשעות היממה השונות.
"התחנות נבחרו בהליך מלא של מכרז ובחירה של פתרונות עיצוב שונים. את התחנות החדשות עיצב אדריכל מהמובילים בעולם, והן מיוצרות ומותקנות על ידי חברה בין-לאומית מנוסה ומקצועית בתחום זה".
"בהודו צפוף יותר"
האם המצב במדרכות עירנו רע עד כדי כך? על אף כל התלונות שהובאו עד כה, כמה מהמרואיינים לכתבה מגלים דווקא חשיבה אופטימית. השחקן רמי הויברגר, רכב אופניים נלהב בעברו והיום רוכב על קטנוע, מפרגן לעירייה על מה שהיא יודעת לעשות כנראה הכי טוב - לדפוק דוחות.
רמי הויברגר. בעד יותר בלגן ברחובות אמיר מאירי
"פעם אחת שמתי על שביל אופניים את הקטנוע שלי, וישר חטפתי דוח. הם אוכפים את הנושא הזה, ולדעתי את לא תמצאי קטנוע היום באבן גבירול שחונה בשביל אופניים". מלבד זה, לדבריו אין מספיק אנדרלמוסיה ברחובות העיר.
"הייתי רוצה לראות עוד דברים, מלבד כל הדברים שיש היום במדרכות", אומר הויברגר. "הייתי רוצה עוד דוכנים כמו בשוק של איסטנבול - של תירס, של קבבים, של צמר גפן מתוק. אני חושב שאנחנו מסודרים מדי ושלפעמים אנחנו שוכחים שאנחנו חיים במזרח התיכון. אנחנו מחפשים דרך מתוקנת לחיות בה כמו באירופה, אבל אנחנו לא אירופה פה, ואני אפילו לא אגיד שלצערי. חסר ברחובות שלנו עוד יותר בלגן, ובשל כך עוד יותר שמחה"
גם השחקנית אורלי זילברשץ לא מבינה על מה המהומה. "אני בכלל נוסעת בכביש, וכשאני עם הילדה אז אנחנו נוסעות במדרכה. בהודו צפוף יותר. לא נראה לי כל כך צפוף פה".
באמת ? כשאני נוסעת אני כל הזמן מתנגשת באנשים או בחפצים.
"את כנראה לא יודעת לנסוע טוב. אני מיומנת, אני יכולה לעשות סללומים".
לאחר מחשבה, גם אסף גברון מסכים שהשד אינו נורא כל כך. "יש לבלגן הזה במדרכות יתרונות וחסרונות", הוא אומר. "אתמול נסעתי לדוגמה באבן גבירול, אז עצרתי בדרך וקניתי פיתה עם שניצל, בלי לעשות סטיות מיוחדות, לחנות או לנעול. בסך הכול תל אביב היא עיר אדיבה לרוכבי אופניים, וברוב המקומות כולם מקבלים את כולם".
נא להמתין לטעינת התגובות
