ראשי » מקומי » מרכז » ת"א חוגגת 100

החצר האחורית: תל אביב חוגגת, יפו ממש לא

כל כך קרוב, אבל כל כך רחוק מחגיגות המאה של תל אביב, נמצאת יפו: של ביוב ברחובות, של בתים בלי חשמל ושל אזרחים סוג ב' שנמחצים תחת הבולדוזרים של כרישי הנדל"ן. חמש תמונות יפואיות

בסגנון דחיקה: איך הגיעה יפו לאן שהגיעה

שלוש דקות אחרי שהתגלגלנו לתוך שכונת פרדס דקה בדרום יפו כבר הקיפה את הרכב חבורה של ילדים. הגדול בהם, אולי בן עשר, התחיל לדפוק על החלון בכף יד שהשאירה סימנים שמנוניים של אצבעות קטנות ועיקשות.
 
"מה אתם עושים פה?!", דרש לדעת בקול ילדותי שהתאמץ להיות תקיף. השאלה החלה להדהד מפיותיהם של שאר הילדים שעמדו מסביב ודרשו גם הם תשובה תוך כדי דפיקה על פח הרכב. לך תסביר להם שבאנו לראות איך נהנים ביפו מחגיגות המאה לעיר. בכל זאת, תל אביב-יפו, יש מקף מחבר.

פרדס דקה, שפעם גידל תפוזים שמנמנים והיום מגדל בעיקר כנופיות, סוחרי סמים ומשחתות רכב, היה אחת התחנות האחרונות במסע שארך שלושה שבועות בין רחובות יפו. קפצנו מבית לבית, מסיפור לסיפור, מנציגי עמידר לחברת החשמל, בניסיון להבין מה בדיוק קורה בחצר האחורית של תל אביב. צהלות של אושר לא מצאנו שם.

את החגיגות איתרנו בעיקר על עמודי חשמל שאירחו בגאווה את הדגלים הלבנים שהנפיקה מינהלת חגיגות המאה לתל אביב, או איך שלא קוראים לגוף החשוב הזה, ונתלו לאורך כל רחוב יפת. אלא שאחרי שעוברים את החומוסיות, המאפיות והקצביות המפורסמות, נעלמים גם הדגלים. אולי זה בגלל שאף אחד לא חוגג עם יפו - חוגגים על יפו.

חוגגים עליה עשרות יזמים שדחפוריהם לועסים את פיסות הקרקע היוקרתיות האחרונות שנותרו פנויות, ושיעמידו עליהן פרויקטים שהתושבים המקומיים לעולם לא יוכלו להרשות לעצמם וברוב המקרים גם לא יורשו להיכנס אליהם; חוגגים עליה בעיריית תל אביב, שבקושי מנקה את הרחובות או מאירה אותם אבל משקיעה הון בפנטזיה על אתר תיירות "אותנטי" באזור הנמל, על חשבון התושבים והדייגים שיהפכו לתפאורה; חוגגים עליה בעמידר, ברשות פיתוח ובמינהל מקרקעי ישראל שמצהירים בפומבי שזה הזמן להרוויח על אדמת יפו התמעוררת ומבקשות לפנות מאות משפחות מבתיהן, ואם אפשר בלי לשלם כל פיצוי.

ובתוך כל העיסה הזו חיים גם אנשים. אלה הסיפורים של חמישה מהם.

ארבע שנים בלי חשמל לא הצליחו לשייף את ההומור של אסתר סבא - אישה גדולה וחייכנית שמתגוררת ברחוב 3130 עם בעלה בשאר ושלושת ילדיהם. זה זמן רב כל מהות קיומה מכוון למקום אחד - לאפשרות שהיא תגיע הביתה, תלחץ על מתג ותזכה לראות את פלא הבריאה: ויהי אור.

עד שזה יקרה, משפחת סבא מסתדרת עם גנרטור קטן שמטרטר במאמץ בחצר ודורש שעתיים הפסקה על כל שעתיים עבודה; ואמא שמושכת בכל חוט אפשרי עד שהוא נקרע. ואז מתחילה שוב מחדש.

בפעם הראשונה שהגענו אליה היא ערכה לנו סיור מודרך. "זו מכונת הכביסה שלי", הצביעה על גיגית פלסטיק גדולה בחיוך שנמתח מתחת לעיניים נטולות מרירות. והמשיכה עם המייבש שהיה חוט חשמל מתוח, ומקרר שהיה צידנית כתומה שנחה על רצפת המטבח.

עד לפני ארבע שנים הבית היה מחובר לרשת החשמל של אחיו של באשר, שמתגורר בבית הסמוך. סכסוך שפרץ בין השניים נגמר בכל בלים חתוכים וניתוק משפחתי שנשמר מאז באדיקות. הניסיונות לשקם את ההריסות לא צלחו וסבא פנתה לחברת החשמל בבקשה לחבר אותה עצמאית.

פה התחיל מחול בירוקרטי שפרקיו הרבים ארוזים בקפידה בתיקה של סבא בצרור עבה של מכתבים וחשבוניות שמוכיח שתי נקודות חשובות: ראשית, סבא שילמה כמעט 30 אלף שקל לחברת החשמל ועשתה בדיוק את מה שהתבקשה על ידה; שנית, זה לא באמת מעניין אף אחד.

"היתה תקופה שחשבתי להשכיר דירת חדר, לשים בה מכונת כביסה ומקרר ולחיות ככה, רק שאז נזכרתי שאין לי כסף ושאני חיה ביפו והשכירות פה מטורפת", היא אומרת בקריצה.

בשבוע שעבר היה רגע קצר של אופטימיות בו נראה שהסאגה הלא הגיונית הזו הולכת להיגמר, אלא שהוא לא ארך זמן רב. החשמלאי שעוזר לה בהתנדבות הרים טלפון לחברת החשמל אחרי שביצע את כל העבודות שנדרש על ידי החברה וגילה שחשמל לא יהיה. סבא לא הבינה למה ואף אחד לא טרח להסביר. זה היה רגע נדיר של שבירה. באותו ערב היא בקושי הצליחה להשחיל מילה מבעד להתייפחויות הקצובות והשקטות וביקשה שנחזור ביום אחר.
 
שבוע אחרי כן הובהר לה שהיא צריכה לקבל אישור מהעירייה על מנת לחבר את הבית לחשמל. למה אף אחד לא טרח להסביר זאת במשך ארבע שנים? בחברת החשמל טוענים שהסבירו. סבא תוהה למי בדיוק, אבל זה לא ממש משנה. השאלה החשובה באמת כרגע היא כמה זמן ייקח לה להשיג את האישור מהעירייה. היא מהמרת על שנה לפחות, אנחנו הימרנו על יותר.

מחברת החשמל נמסר: "ב-2006 נפתחה הזמנה לחיבור חדש למבנה. הוסבר ללקוחה ולגורמים נוספים שהתערבו כדי לזרז את החיבור, אילו פעולות יש לבצע לקראת חיבור הבית לחשמל (בניית גומחה ייעודית עבור ארון החשמל). כשהגיעו נציגי החברה להשלים את העבודות גילו כי הגומחה נהרסה כליל. וחוזר חלילה: בנייה של גומחה מצד מזמיני החיבור, והריסתה על ידי גורמים אחרים. לאחר שיחות עם נציגים מטעם הלקוחה הוסבר שמאחר שזוהתה הרחבה של המבנה המקורי, לא ניתן יהיה לקיים את השלב סופי של חיבור החשמל (בדיקת מתקן ונתינת מתח על ידי התקנת מונה) בלא אישור הרשות המקומית (טופס 4) או לחלופין מכתב מטעמה המבטל את הצורך בטופס זה.

"כיוון שהאישורים שצוינו הם תנאי הכרחי לאספקת חשמל, המליצה חברת החשמל כי לא כדאי להתקדם בעבודות, אחרת ייווצר מצב שבו תחויב הלקוחה בעבודות שבוצעו לקראת חשמול המקום
- אולם ללא האישור המדובר לא תחובר לחשמל".

בים של יפו אין דגים. תשעים דייגים יוצאים כל יום לים עם הרבה אופטימיות ומעט מצב רוח טוב וחוזרים בלי זה ובלי זה.

"לפעמים עושים כמה שקלים ולפעמים לא עושים כלום", מספר מחמוד סאקא שכולם מכירים בתור קארושי. 30 שנה הוא דייג ומעולם, כך הוא אומר, לא זכר תקופה מחורבנת יותר.

לפני שנה בערך התחילו השיפוצים בנמל הישן. הדייגים, שעד אז שלטו בו ללא עוררין, קיבלו מינהלת נמל שסיפקה, בתמורה לתשלום שנתי, מחסנים חדשים, חניה מסודרת והבטחה לעתיד טוב יותר. או לפחות מרכז בילוי וקניות שבקרוב ייפתח במתכונת דומה לזה של נמל תל אביב.

מה עם הדייגים? מה זה משנה, העיקר שיש עוד סניף של קסטרו.

"אנחנו פה רק בשביל התפאורה", אומר קארושי. "סידרו הכל קוסמטיקה, אבל לדייגים לא דואגים. אין פיקוח של משרד החקלאות שידאג שיהיו דגים במים ואין תנאים מינימליים כמו מנוף לספינות או תחנת דלק. כאילו זה לא מספיק, אפילו הדגים בורחים. מאז ששמו את הצינורות של הגז לאשקלון יוצא מהם איזה הדף או חשמל סטטי, משהו שמבריח אותם".
 
גם בבית אין לו שקט. הוא ואחיו מתגוררים בבית משותף מתחת למגדל המים של יפו. לפני כמה שנים אחד האחים סגר עוד חצי חדר כי המשפחה התרחבה. שני מטרים של חדר שהפכו את בני הבית מדיירים מוגנים על פי חוק לפולשים שמעל ראשם מרחף צו פינוי.

"שני מטר של פלישה מאפשר להם להוציא אותך מהבית בלי לתת לך כלום בתמורה כי הפכת לעבריין", אומר קארושי. "זה דרך פעולה, זה כל יפו ככה. אין פה סיסמאות, באמת מנסים לגרש אותנו אבל זה לא בשביל לייהד את יפו, זה בשביל להרוויח.

"מסתובבים פה יזמים ועושים על כולם קומבינות. זה לא אידאולוגיה ולא בטיח, זה כסף. כמו בנמל ככה גם פה - הכל בסופו של דבר זה כסף".

לפני בערך עשור דפק על דלת ביתו של מוחמד מחאמיד אחד משכניו והודיע לו שהבית שלו כבר לא שלו.

"היה מכרז ואף אחד לא אמר לי", הוא מספר. "מכרו את הבית, יחד איתי והמשפחה שלי בתוכו, ומאז אני משלם שכירות לבן אדם שקנה את הבית שלי בלי שידעתי".

בניגוד לבן דודו, הח"כ לשעבר האשם מחאמיד, מוחמד העביר את מרבית שנותיו באתרי בנייה ומעולם לא הזדמן לו ללמוד לקרוא בעברית, ואת הטופס על המכרז הוא ככל הנראה פספס. או שהוא פשוט מעולם לא נשלח אליו, גם סיפורים כאלה לא חסרים כאן.

משפחת מחאמיד מונה 11 נפשות שמתגוררות באחד האיזורים המרהיבים ביותר ביפו. אם מתאמצים אפשר לראות מחצר ביתו את הבריכה של שגריר דנמרק ואת הפנטהאוז של ברוני הרהיטים, משפחת קסטיאל.

"עכשיו כולם רוצים את הבית שלי", אומר מחאמיד. "זה שקנה מביא לפה אנשים שעולים על הגג ומסתכלים עלינו מלמעלה, כאילו אנחנו חיות. מפחדים להיכנס אז מסתכלים מלמעלה, מתכננים את הבניין שיבנו על הראש שלי. עם נוף לים".

הסיכום שהשיג עורך דינו של מחאמיד קובע שבתמורה לביתו תקבל המשפחה שתי דירות ותעזוב. אלא שהמצב הכלכלי תפס בהפתעה גם את היזם - וכל הסיפור תקוע.

"בניתי בתל אביב, בראשון, בחולון ואפילו בדימונה ובשדרות. אין מקום בישראל שלא בניתי ואת הבית שלי רוצים לקחת. מצחיק, לא?".

אם יפו היא החצר האחורית של תל אביב, פרדס דקה היא החצר האחורית של יפו. מקום בו צחנת הביוב כל כך קשה, שאפילו העכברושים פה רצים מהר כדי לתפוס מחסה. זה כמובן, אלא אם כן תופסים אותם הנחשים קודם. אם זה נשמע מופרך, תבקשו מאחד התושבים של הפרדס שיראה לכם תמונות. כמעט לכל אחד יש כמה כאלה בסלולרי. סוג של ספורט מקומי.

כ-200 איש מתגוררים כיום בפרדס דקה. 150 הם בני משפחת דקה, והשאר בני שלוש משפחות יהודיות. משפחת דקה הגיעה לכאן בתקופה העותמאנית. אבי המשפחה, חאג' חליל דקה, רכש 22 דונם והקים עליהם פרדסים ורפתות.

עם השנים המשפחה גדלה וכיום היא מתפרשת על פני כ-120 דונם ועל פני מספר משרדי ממשלה שונים שדורשים כמה וכמה מיליוני שקלים על חובות מסים, ארנונה ועוד כמה נספחים. מי שנתפס כמושיע, האיש עם התוכנית שתוציא את כולם מבוצת הביוב שנקרשת על רחבת הכניסה לשכונה, הוא שמואל פלאטו שרון.

לפני כמה שנים חתם פלאטו על הסכם ראשוני עם ראשי המשפחה בו התחייב לתשלום של רבע מיליון דולר לכל משפחה תמורת הפינוי ומאז הפך לגיבור מקומי. הוא, מצדו, מתכנן פרויקט בן 1,500 יחידות דיור ותקוע כעת בניסיון לשנות את התב"ע של האזור. "רק שישלם לנו כבר ונלך", אומר חליל דקה. "אבל איפה הוא? למה הוא נעלם?".

חליל דקה הוא נרקומן וסוחר סמים לשעבר שמעביר את ימיו בדיווש על אופניים אדומים ברחבי הפרדס. וכן, זה נראה בדיוק כמו שזה נשמע. בעבר ניסה לעזוב כדי להתנקות מהסם אבל חזר לאחר שלא הצליח לשכור דירה, בעיקר בגלל שהוא ערבי.

"אחרי הסיפור הזה החלטתי לקרוא לילדים שלי יצחק ומוריה, כדי שאם פלאטו לא יגמור עד שהם יגדלו, הם לפחות יוכלו לשכור דירה בבת ים או בחולון ומישהו מהמשפחה סוף סוף ייצא מפה".

סמי אחמד מתעורר כל בוקר בשעה 8:00 בערך, שותה קפה ויורד למטה לסיבוב הקבוע, עם שקית ניילון מרשרשת בידו. שקית הזבל תתמלא די מהר בשאריות מיום האתמול שנערמות בחצר של "שם הגדולים" - אחד השיכונים המכוערים ביותר ביפו - שאף אחד בעירייה לא ממש טורח לנקות.

השיכון, שנקרא על שם החיבור הביוגרפי שכתב הרב חיים יוסף דוד אזולאי על חכמי ישראל לדורותיהם, נקרא בקיצור על ידי האוכלוסייה המקומית: "הג'ונגל". שהוא, חייבים להודות, שם הרבה יותר קליט שגם הולם יותר את גוש בנייני הרכבת הכעור שחובר לו יחדיו בתחילת שנות השמונים.

תושביו המקוריים של השיכון הגיעו ברובם מבתים פרטיים ששכנו על הצוק שמול הים בשכונת עג'מי. כדי לשכנע אותם לעזוב את האזור נטען בפניהם כי הבתים שבהם הם מתגוררים מסוכנים למגורים, הוצא להם צו 3 והם נדרשו לעבור לשיכון הצפוף. מיותר לציין ש-30 שנה אחרי, על אותה אדמה שעזבו, נבנים הפרויקטים היוקרתיים ביותר ביפו שנמכרים בעשרות מיליוני דולרים היחידה. בעברית קוראים לזה פאק באמינות.

אחמד, על כל מקרה, הוא האיש שממונה על הסדר והניקיון בשיכון. האסיר לשעבר שניקה את עצמו מהרואין לפני כמה שנים, הפך לאב בית מקומי שגוער כל היום בילדי השכונה שזורקים לו בתמורה מבטים משועממים.

"אני עושה את זה כי לאף אחד אחר לא אכפת וכי אין לי משהו יותר טוב לעשות", הוא מודה. לשיכון הוא הגיע לפני 18 שנה עם אשתו ובנותיו. "כמו כל השאר שלא היה מה לעשות איתם וזרקו אותם לג'ונגל", הוא מסכם. המשימה העיקרית שלו בחודשים האחרונים היא לדאוג לתאורת רחוב באזור השיכון.

את שלושת עמודי התאורה הישנים של השכונה, שלא היו הרבה אבל לפחות היו משהו - ניפצו הילדים משעמום לפני יותר משנה. מאז אף אחד לא טרח לדאוג לתאורה חדשה. העירייה הבטיחה שזה יקרה ממש בקרוב.

גם את החלונות של מרכז פרס לשלום הילדים מנפצים מדי פעם. למעשה, זה הפך לתחביב מקומי. עם זה לאחמד דווקא אין בעיה. המפלצת הארכיטקטונית הירוקה שנבנתה ממש על החוף, על דק העץ היוקרתי שמקיף אותה, צורמת לעין עד כדי גיחוך. הבניין גם מסתיר את הדבר היחיד שהיה לשיכונים העצובים להציע לדייריו - הנוף לים.

אז הילדים נאבקים בחלונות. "אפילו הם כבר עלו על הבלוף", הוא אומר. "באו אלינו לכאן עם תעשיית השלום שלהם ובנו בניין שאף אחד לא מבין מה יעשו בו, אז הילדים מתעצבנים. אצלנו, המבוגרים, כבר אף אחד לא מתעצבן. התעייפנו".

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...