שערוריות המאה: על הבמה ומאחוריה
איך ניבאה חנה מרון כישלון לאחד ממחזות הזמר העבריים המוצלחים במאה העשרים, למה פרש אורי זוהר מהופעות מול קהל, כמה הצגות שרדה "מלכת האמבטיה" של לוין לנוכח המחאה הציבורית וכמה זמן צריך הקהל לחכות לפרמיירה של נסים אלוני
זכה ד"ר חיים גמזו, מבקר התיאטרון עתיר המוניטין של העיתון "הארץ", ועל שמו נקרא אחד הפעלים הפופולריים ביותר בדקדוק העברי. זהו הפועל "לגמוז", שמשמעותו לפרק את האם-אמא של האחר. היה זה אפרים קישון, קורבן קבוע לעטו החריפה של המבקר, שטבע את שם הפועל.
פועל שהגיע לשיאו כשתיאטרון
חנה מרון אף הרחיקה לכת וטענה שהמחזה המושקע והיקר הוא "בושה לתיאטרון הקאמרי, ואסור שיעלה על במה". בסופו של דבר, המחזה הצליח כנגד כל הציפיות, אולם כשהגיע ללונדון ולארצות הברית הוא אכן זכה לתגובות מעליבות כמו "מחזה עממי מדי", ונחל כישלון. (רועי בהריר)
מאז שחרורו מלהקת הנח"ל בשלהי שנות ה-50, היה זוהר הדרלינג האולטימטיבי של הקהל; הרועה שהוליך את כולם לצלילי חליל ההצחקות שלו. עד שהגיע ערב הסילבסטר שחתם את שנת 1966. זוהר, ואמנים תותחים אחרים כאריק איינשטיין, הגשש החיוור ועוד, עמדו לבדר 3,000 צוהלים ושמחים בסוג של ערב שהוגדר כסלפסטיק על הבמה.
היום, כשהורים של חייל חטוף מפגינים נגד ראש הממשלה ומכוננים תנועה התנגדות עממית, נראה שלא היה מתחולל סקנדל סביב "מלכת אמבטיה" מאת חנוך לוין. אבל ב-1970 הכול, אבל ממש הכול, היה כאן אחרת. באותה העת שלטה גולדה מאיר בעניינים, מלחמת ההתשה הסתיימה זה עתה, ליילה חאלד עדיין חטפה מטוסים, ובלנינגרד נערך משפט ליהודים צדיקים שחטפו מטוס מהקומוניסטים.
הכול אמור היה להיות מגויס למען המטרה הלאומית.
המחאה הציבורית הייתה גורפת, וניצח עליה לא פחות ולא יותר משר הביטחון משה דיין, שראה לעצמו הכרח לשמש כפוסק האחרון גם בענייני תיאטרון. הפגנות "ספונטניות", שריקות בוז, פיצוץ הצגות, מאמרי מערכת משתלחים. פרנסי התיאטרון התל אביבי לא הצליחו להתמודד עם המהומה האטומית הזאת, ובאקט בזוי של השתפנות לאומנית הסירו מהבמה את "מלכת אמבטיה" לאחר 19 הצגות בלבד. (מאיר שניצר)
עד כניסתו של שלמה להט לכהונת ראש העיר בראשית 1974, תל אביב של לילות שבת הייתה סגורה ומסוגרת. אותה בירה חילונית של המדינה נכנעה דרך קבע ללחצים של הציבור הדתי, ונהגה לשלוח את צעירי הכרך לבלות בגבעתיים הסמוכה. שם, בעיר המפאיניקית בעלת הדימוי הקשיש, תססו חיי הלילה ביום שישי.
והנה כי כן הגיע יום השישי, 9 באוקטובר 1970. באותו ערב, בשעה 20:00, אמורה הייתה להיערך באולם הלא נוח של קולנוע שביט אשר בשיפולי גבעתיים, הפרמיירה העולמית של "נפוליאון חי או מת", הצגתו החדשה של גאון התיאטרון נסים אלוני. הקריירה של אלוני עמדה אז בשיאה. מחזהו "הדודה ליזה", שנכתב במיוחד לחנה רובינא, זה עתה הועלה בהצלחה בתיאטרון הבימה והכול ניבאו שהתחנה התיאטרלית הבאה תנסוק לשיאים שטרם נחוו כאן.
בקיצור, רק בשעה 23:00 בלילה החלה ההצגה לרוץ. מתברר שהמחזאי-במאי לא היה מאושר עם מה שהוא עצמו התקין לבמה, ושינה הכול כאשר הקהל כבר ישב באולם. מיותר להוסיף כי בשעה 02:00, עם סיומה של הפרמיירה, שום צופה לא ידע מתי נפוליאון חי ומתי הוא מת. בעיקר משום שעל הבמה התרוצצו במשך שעתיים וחצי ארבעה נפוליאונים. אחד, שמשתתפי המחזה מעידים עליו במהלכו כי הוא מזויף ומתחזה, ושלושה נפוליאונים אורגינל מהתנור. (מאיר שניצר)
נא להמתין לטעינת התגובות
