קול השפיות - היום ה-19 למלחמה
רעש בלתי מוכר הטריד את מנוחתי: מצאתי את עצמי חושבת: האם זה מטוס? אולי הפגזה? אולי טרקטור או שופל? ואז התבררה האמת: זו מכסחת דשא!!! יומן מלחמה
צרור של שאלות חלף במהרה, מי מכסח דשא בשעת צהריים? באמצע מלחמה? תוך כדי מבול השאלות עלה חיוך על פני. מתחילים לחזור לדברים הקטנים והמטרידים של השגרה הנעימה של חיינו כאן לפני שיגור הרקטות לעברנו.
מועצה אזורית אשכול בה אני גרה היא איזור כה יפה, חקלאות מוריקה, חיי קהילה ענפים, תיירות משגשגת בצילן של הכלניות הפורחות. אין ספק שהשגרה הנורמאלית שלנו שווה את הלחימה למענה.
נדמה שבעולם הדיפלומטיות הפכה הצביעות לטבע שני והיא אינה נעלמת גם כאשר נוצרים מצבים חסרי היגיון ומוסר בסיסיים. האו"ם מגנה את ישראל ולא אומר דבר על שתיקתו נוכח הפגיעה באזרחים ישראלים (גברים, נשים, ילדים וטף) במשך למעלה משמונה שנים.
מה שכן נראה להם חשוב זה לתת במה למדינות שכלל אינן מכירות בקיומנו ואף מדברות בגלוי על הרצון להשמידנו, ואם אפשר עם איזו פצצה גרעינית מה טוב. מישהו באו"ם צריך תזכורת שעם כל הרצון הטוב לדיאלוג בין מדינות צריך לשמור על קול השפיות.
רק אתמול דיווחו לנו על מעצרם של ארבעה באיראן בשל החשד במעורבותם במזימה אמריקנית להפלת המשטר. אחמדיניג'אד, הו איזה מנהיג נאור ומחובר לקרקע, מדינתו כה מפותחת תחת הנהגתו. וכן חשוב לי להדגיש איראן היתה מפותחת, היתה נאורה, פרחה. משם ועד שלטון האייתולות הגיעו זמנים אחרים.
זמנים בהם מדווחים לנו אתמול גם על זוג שנעצר בחשד לניאוף, כן הדבר הזה המכונה בגידה, והוצא להורג בסקילה. אז לא נאמר אנו טובים יותר מהם, אבל אולי יש קול יותר שפוי כרגע מאיראן בדיון הציבורי ברמה הבינלאומית. הטורקים איבדו את הראש, כוחן של תמונות הילדים מעזה אכן משפיע קשות. מדווחים על אדם שהצית עצמו בהפגנה נגד ישראל, איפה הידידות שנרקמה והיכן יחסי התיירות? מדחי אל דחי.
אז בקשה קטנה לי אל כל הדיפלומטים, בדקו היטב עם מי אתם לוחצים ידיים, מראית עין דיפלומטית אינה מטרה ראויה כמו שינוי מציאות של ממש לאזרחינו הסובלים. קשה לשמוע את נזיפותיכם בנו, קשה לראות את חבירתכם למדינות שלא מכירות בישראל ובזכות קיומה כלל כשאני נמצאת תחת ירי מתמשך של מגוון רקטות ופצצות כבר למעלה משמונה שנים. לא רואה את הדאגה גם לישראל, רואה התחמקות ומראית עין שאינן משנות את חיי וחיי כל תושבי דרום מדינת ישראל.
קול השפיות קורא לכולנו, להחזיר את השקט לאזרחים משני צידי הגבול. הוא קורא לנו לראות את האמת המורכבת על כל רבדיה. הוא זה שמונע ממני לשקוע אל ייאוש כל יום בין קולות הפיצוצים.
לעולם שמחוץ לתרבות הישראלית חסרה חתיכה בפאזל שמכונה צה"ל. אז נסביר, זהו צבא העם, כל ילד תיכוניסט בן 18 חייב בגיוס. כל הגברים ממשיכים לשרת בצבא גם כשהם סבים לנכדים. התפיסה המוכרת מצבאות מקצועיים ובחירה אישית של אדם להיות חייל לא קיימת אצלנו. חייל שנפגע יכול להיות הבן של כל אחד, האח של כל אחד, האב של כל אחד או הסב. הוא גם יכול להיות הבת של, האחות של והאמא של. החיילים שלנו הם העם והם יוצאים להגנתנו כ"השלמת הכנסה".
זו משרה שניה מכורח המציאות, נוטשים את החיים הנורמליים ומתגייסים למען ההגנה למדינה. זאת המציאות שלנו, הזויה ככל שתהיה, במדינת היהודים בה כולנו נלחמים יחד על הזכות לחיות בשקט. דורות גדלו בארץ הזו עם האמירה "הלוואי שכשהילד שלי יגדל כבר לא ילך לצבא", כבר לא יהיה חייב לצאת למלחמה, כבר יהיה שלום. אנחנו גדלים עם השאיפה לשלום אך עם הריאליות של הצורך להתגונן.
זהו קול השפיות שלנו, של העם היהודי לדורותיו. יש לנו צבא חזק ולוחם, לא ניתן את עתידנו בידי זרים אחרי ההיסטוריה העקובה מדם שלנו כעם. חיילי צה"ל לוחמים את מלחמתם של האזרחים התמימים והחפים מפשע שחיים תחת אקט טרוריסטי זמן כה רב ללא מושיע. אם כן, קול השפיות.
נא להמתין לטעינת התגובות
