המחתרת היהודית
זה סיפור על רווקים ורווקות דתיים שמצד אחד כמהים לאהבה ורוצים להקים משפחה, ומצד שני, בינתיים, עד שתימצא להם אותה אהבה, בונים לעצמם מסגרת חברתית שתעמעם את הבדידות. ויש גם ספידייטינג, סקס, סמים ופרשת השבוע. ברוכים הבאים ל"ביצה הירושלמית", הסצנה הכי חמה במגזר
- "מה, את מזמינה אותי לארוחה בביצה?".
- "כן, תראה את החיים הפרועים בקטמון. תבוא לאכול ולהתפלל עם העבריינים".
(שיחה בין רעות ליוחאי, מתוך הסדרה "סרוגים")
כל מי שיצא לו לצעוד בשכונות קטמון, רחביה או נחלאות באחד מערבי השבת בשנים האחרונות לא יכול היה שלא להיתקל בתמונה הבאה: צעירים וצעירות דתיים הולכים ברחובות, ביחידים או בקבוצות קטנות, כל אחד מהם עם בקבוק יין או עם פשטידה ביד, בדרך לארוחת שבת. ברגע מסוים, לרוב זה יקרה ברחוב הפלמ"ח או סביבתו, הם ייבלעו בתוך חדר המדרגות של אחד הבניינים. אחרי כמה רגעים אפשר יהיה לשמוע את הדלת נפתחת ונסגרת, ואז גם את צהלות ה"אהלן" או ה"שבת שלום" של עוד כמה וכמה חבר'ה שהגיעו לאותה ארוחה בדיוק, אף על פי שיש סיכוי טוב שהם לא ממש מכירים בה אף אחד.
התמונה הקטנה הזאת היא רק חלק מסיפור גדול ומורכב בהרבה, סיפור על רווקים ורווקות דתיים בשלהי שנות ה~20 ובתחילת שנות ה~30 לחייהם, שמצד אחד כמהים לאהבה ורוצים להקים משפחה משל עצמם, ומצד שני, בינתיים, עד שתימצא להם אותה אהבה, בונים לעצמם מסגרת חברתית, קהילתית ודתית שתהיה תחליף למשפחה ותעמעם את הבדידות. המסגרת הזאת זכתה לכינוי "הביצה הירושלמית", ולאורך השנים נכתבו על אודותיה מאמרים אקדמיים והיא נידונה בפורומים באינטרנט ובכלי התקשורת שמכוונים לציבור הדתי.
עכשיו הביצה עומדת לזכות לחשיפה רחבה בהרבה: בערוץ יס סטארס ישראלי עולה הסדרה "סרוגים" (יום שני, 22:00), שבמרכזה שלוש נשים ושני גברים שמתגוררים בביצה ושקועים בה עד צוואר. במהלך הפרקים הם מחפשים זוגיות, אהבה וחום, נפגשים ונפרדים, רבים ומתפייסים, מתקרבים ומתרחקים. ברקע עומד כל הזמן עולם ההלכה, שמגביל ומצמצם את המותר ביחסים בין נשים וגברים. המתח שבין הרווקות, שיש בה לכאורה חרות גמורה, לבין האיסורים ההלכתיים, שלא מאפשרים לעשות ככל העולה על הדעת, הוא שמניע את הסדרה, והוא היה מוקד העניין של יוצריה (לייזי שפירא וחווה דיבון).
"הסדרה היא על הקונפליקט שבין הרווקות, שהיא החופש המוחלט, לבין הדת, שיש לה כללים ברורים מאוד. ההתנגשות הזאת בין אנשים שרוצים לחיות את חייהם במלואם לבין המסגרת שמגבילה אותם היא שעניינה אותנו", אומרת יעל רובינשטיין, אחת מתסריטאיות הסדרה. כנראה בגלל זה הדמויות בסדרה הן דתיות בהרבה מאנשי הביצה הקלאסיים. "החבר'ה בסדרה הם הרבה יותר דתיים מהסביבה שאני מכיר מהחיים בביצה", אומר ישי גולדפלם, תסריטאי בסדרה, שהתגורר בביצה שנים ארוכות. "בעיניי, הדמויות בסדרה מייצגות תת~ביצה של הביצה, תת~ביצה שהיא הרבה יותר דתית וקצת יותר מבוגרת מהממוצע בביצה.
בסדרה יש, למשל, גיבורים ששומרים נגיעה. לדעתי בתוך הביצה זה מיעוט שבמיעוט. אני מכיר יותר רווקות בנות יותר מ~30 שמחליפות פרטנרים במיטה מאשר כאלה שעדיין שומרות נגיעה. הביצה היא הרבה יותר סוערת מאשר נראה בסדרה". אם כך, כדאי לברר מה באמת קורה שם בביצה, סערה שמתרחשת לכם ממש מתחת לבית.
- "מה בחור כמוך עושה במקום כזה, נתי?".
- "מה בחורה כמוך עושה פה?".
- "שאלה טובה".
(המפגש הראשון בין יפעת לנתי בספידייטינג, "סרוגים")
השאלה הראשונה סביב הביצה הירושלמית היא למה דווקא ירושלים, העיר הכי ענייה בארץ, עם מיעוט מקומות תעסוקה ומחירי דיור יקרים במיוחד, הפכה להיות מוקד כה אטרקטיבי לצעירים דתיים. "הרעיון הבסיסי הוא שכמו שצעירים חילונים שמתבגרים עוזבים את המושבים שלהם או את הפריפריה והולכים לתל אביב כדי לחיות בעיר הגדולה וליהנות ממה שיש לה להציע, ככה הצעירים הדתיים עוזבים את פתח תקווה או את רעננה והולכים לגור בירושלים. ירושלים היא התל אביב שלהם", אומר גולדפלם.
"יש בירושלים שילוב בין מקומות בילוי כלליים איכותיים, כמו הסינמטק, הפאבים בעיר או בתי הקפה בעמק רפאים, ובין מקומות שמשלבים ביניהם גם נושאים יהודיים ודתיים, כמו בית אבי חי, מכון ון ליר ודומיהם, וזה מושך לכאן אנשים", אומרת ציפי חוטובלי, דוקטורנטית למשפטים באוניברסיטת תל אביב ובעלת טור אישי בערוץ nrg יהדות, שהוא המוקד התקשורתי של הביצה.
"הביצה היא תחליף קהילתי לקהילה המשפחתית הנורמטיבית שהייתה אמורה להיות בשלב הזה בחיים", אומרת רובינשטיין. במילים אחרות, הצעירים שמגיעים מרחבי הארץ מחפשים להם, כמו כל צעירים בכל מקום אחר, חיי חברה ותחושת שייכות, וכך הם מתאחדים ומתלכדים בכמה שכונות בירושלים.
"בביצה יש לך את הכול מאורגן – יש אנשים שמארגנים את המנגל של יום העצמאות ואת הטיול של פסח ואפילו את הנסיעה השנתית לסקי, כך שאף פעם לא
הצעירים הדתיים הירושלמים מלידה, יש לומר, בדרך כלל לא ממש חלק מכל הסיפור הזה. "זאת בעיקר ביצה של מהגרים, כי ירושלמים משמרים את החברויות שלהם מהבית. לירושלמים יש גם את הקהילה המקורית, של ההורים, שנמצאת לא רחוק, והם תמיד יכולים ללכת אליה כשהם רוצים להרגיש חלק", אומרת חוטובלי. גם בתוך הביצה עצמה יש חלוקה פנימית, כשבעצם לא מדובר בביצה אחת אלא בשתיים: זאת הקלאסית, של קטמון, וזאת ההיפית יותר, של נחלאות. לכל אחת מהן יש את המוקד שלה. בנחלאות זהו בית כנסת המחתרות, ובקטמון אלה אוהל נחמה ויקר. "בניגוד לחברה החילונית, שבה המפגשים החברתיים מתרחשים בפאבים, במועדונים או במסיבות, בצורה אקראית כמעט, הרי שבחברה הדתית המפגשים מתנקזים לשישי-שבת, סביב הטקסים של שבת, בין אם אלה התפילות ובין אם ארוחות השבת", אומרת רובינשטיין. ואחרי שכבר נפגשים, נשאלת השאלה על מה מדברים או מה עושים בפגישות האלה.
- "שמעתי שכל העניינים הרציניים קורים באוהל נחמה".
-"איזה עניינים?".
-"בנים, בנות... נראה לי שאני עובר לאוהל נחמה".
-"אה, לא מומלץ, זה ממש שוק בשר מה שקורה שם".
(יפעת ומני בשיחה בספידייטינג, "סרוגים")
לפני כמה חודשים הגיעו שחקני הסדרה "סרוגים", אוהד קנולר ועמוס תמם, לארוחת שבת בביצה כדי להתוודע לאווירה. הם הוזמנו לדירה של שלוש שותפות ברחוב הפלמ"ח, ופגשו שם שישה חבר'ה. "באיזשהו שלב השיחה הגיעה, כמובן, לשאלה האם יש או אין יחסי מין בביצה", מספר ג', אחד מהמשתתפים בארוחה. "הייתה מבוכה כללית סביב השולחן. אף אחד לא רצה להודות בזה בפה מלא, אבל גם להכחיש לגמרי אי אפשר היה". האנקדוטה הקטנה הזאת מדגישה את היחס האמביוולנטי שיש כלפי נושא הסקס בביצה הירושלמית, אמביוולנטיות שמהווה את ההבדל המרכזי בין הביצה הירושלמית לבין ריכוזי רווקים חילונים במקומות אחרים בארץ, ובעיקר בתל אביב.
"בתל אביב מה שמחזיק מערכות יחסים זה סקס, ויש לגיטימציה להחזיק קשר גם על כימיה גופנית פשוטה", אומרת ברזילי, שכיום מתגוררת בתל אביב. "אצל הדתיים בירושלים, לעומת זאת, יש משהו כבד יותר בבניית קשר. הכול הוא קודם כול אינטלקטואלי, וכל מפגש כרוך ישר באיזושהי התאמה מורכבת. זוג צריך להתאים זה לזה מבחינת דתית ובמנטליות של הבילויים ובהשקפת העולם, ורק אז בודקים אם יש שם בכלל זיק ואם אפשר להחזיק על הזיק הזה רומן. בעיניי זה חבל, כי יש ערך גם בסתם הרפתקנות ובסתם רומנטיקה, וזה יותר קשה במגזר הדתי. את פוגשת מישהו שמוצא חן בעינייך ואת צריכה מהר מאוד להחליט אם זה כן או לא פוטנציאל חתונה, ואם לא, אין טעם בכלל להתחיל עם זה. יש בזה משהו שמעקר".
אבל יש כאלה שחושבים שאמנם על פני השטח כולם בביצה רוצים להתחתן וכולם מחפשים רק קשר רציני, עמוק ומשמעותי, אבל מתחת לפני השטח מסתתרים הרבה מאוד רצונות מקבילים, שלא תמיד מרגישים נוח לדבר עליהם. "החיים של הדוסים בקטמון הם מין חיקוי צנוע של העולם החילוני. בעולם החילוני זה ברור וגלוי שמניע מרכזי מאוד של צעירים וצעירות הוא הסקס והחיפוש אחריו. החבר'ה הדתיים חושבים על אותו דבר וחולמים על אותו דבר, אבל הם הרבה יותר כולאים את עצמם", אומר גולדפלם, "בעוד שהחילוני יספר על כמה נשים הוא 'השכיב', הדתי ידבר רק על עם כמה נשים הוא 'יצא'. עם זאת, צריך לומר שבחדרי חדרים הכול פורץ החוצה - גם פה אנשים שוכבים, גם פה אנשים משתכרים וגם פה אנשים מעשנים סמים. הדתיים כאילו צריכים להיות בסדר, כי יש להם כיפה על הראש, אבל בסופו של דבר, בדיוק כמו צעירים בכל מקום, הם רוצים לחוות ולחיות. צריך לומר שאני מדבר בהכללות ושיש בביצה אנשים שלא עושים דבר מהדברים הללו, כמובן".
כך או אחרת, באופן טבעי היחסים בין בנים לבנות הם נושא מרכזי מאוד בחיי הביצה. כולם בה עסוקים כל הזמן בלחפש ולחפש בני ובנות זוג פוטנציאליים חדשים. כל ערב שבת אפשר לראות בכניסה לבית הכנסת אוהל נחמה מקבצים של צעירים וצעירות, שלכאורה באו להתפלל, אבל בפועל באו לראות ולהיראות, לבדוק האם יש אפשרויות חדשות; ארוחות השבת הן בדרך כלל רבות משתתפים, כדי לאפשר מפגשים חדשים בין בנים לבנות; כולם נפגשים ברחוב, או בסופרמרקט, או בשיעור פרשת השבוע במרכז מנחם בגין, ויש להם הזדמנות להכיר. הבעיה היא שלא בטוח שזה ממש עובד.
-"היום אני חושב שעם כל הדייטים האלה כבר היה עדיף שההורים שלי היו משדכים אותי בגיל 18".
-"אל תגזים".
-"אני לא מגזים, הייתי יכול להיות נשוי היום כבר 12 שנים".
(שיחה בין נתי ליפעת, "סרוגים")
יש אנשים בביצה שכבר מזמן הפסיקו לספור את הדייטים שאליהם יצאו. "אני מעריכה שיצאתי לאורך השנים האלה עם יותר מ~90 בחורים", אומרת ש', רווקה דתייה בת יותר מ~30, שהתחילה לצאת עם בחורים קצת אחרי השירות הלאומי ועדיין מחפשת. "ואני עוד נחשבת אחת שלא אומרת כן לכל הצעה. יש בחורות בגילי שיוצאות לדייטים פעמיים בשבוע. השחיקה היא גדולה".
לכאורה, הביצה היא הדרך האידיאלית והטבעית ביותר לבחורים ובחורות להיפגש ולהכיר, שכן היא מאפשרת היכרות טבעית, בארוחות או בשיעורים או בבילויים. אבל בפועל, הן בתוך הביצה והן מחוצה לה, רבים אינם בטוחים שהיא אכן מקדמת אנשים שרוצים להתחתן. אולי אפילו להפך.
"המרקם החברתי שנוצר ברחובות קטמון התוססים מהווה חרב פיפיות. מצד אחד הוא פותר את תחושת הנרדפות והבדידות בסביבה הדתית הטבעית שאינה ביצה.מאידך, הוא יוצר אשליה כאילו אין סיבה להילחץ, כי יש אלפים באותו סטטוס", אומר רועי שרון, מי שייסד את nrg יהדות והוציא בשעתו עיתון בשם "במחתרת" שעסק בנושא באופן אינטנסיבי. "אני חושבת שבמובן מסוים הגודש של הרווקים במקום מסוים לא עושה טוב לחיפוש בן זוג", מסכימה חוטובלי, "יש בזה משהו שגורם לזילות, כי אנשים חיים בעולם משלהם, שבו יש מסביבם כל הזמן עוד ועוד אפשרויות, וזה בא על חשבון היכולת להשקיע בקשר אחד רציני ומשמעותי. תמיד יש את הבא בתור שאפשר לצאת איתו".
ברזילי חושבת שהבעיה המרכזית היא שהמפגש היום~יומי עם האנשים גורם לאובדן היכולת לראות אותם באופן רומנטי. "כשאתה גר בביצה אתה מכיר המון אנשים היכרות שטחית. ההיכרות השטחית הזאת מעלימה את הסקרנות ואת המסתורין שדרושים כדי לרצות לצאת עם מישהו. הבחור או הבחורים נראים לך כל כך שגרתיים בנוף חייך, שאין לך חשק לצאת איתם. יש כל כך הרבה נשים וגברים טובים שיכלו להיווצר ביניהם רומנים מקסימים. אם הם היו נפגשים בטרק בנפאל הם היו מתאהבים, אבל בגלל שהם נפגשו באוהל נחמה זה איבד את כל הקסם, והם אפילו לא העלו את זה בדעתם".
-"בסדר, אז אני גם לא ידעתי מה אני מרגיש".
-"אז אתה בן אדם שלא יודע מה הוא רוצה ולא יודע מה הוא מרגיש? כן, נתי?! אתה כל הזמן אצלי. לא "-יכול להיות שרק אני...".
-"יו, איזה סתום אני".
(שיחה בין יפעת לנתי, "סרוגים")
גולדפלם ורובינשטיין, התסריטאים, נמצאים באחידות דעים בנוגע לכך שמי שמתבלבל מהמבחר העצום של בני ובנות הזוג הפוטנציאלים הם בעיקר הבנים.
"בנים מטבעם אינם מונוגמיים, והתיאבון שלהם רק נפתח אל מול המבחר הגדול. בחורה בת 30 תוכל לצאת רק עם בני 30 ומעלה, ואילו בחור בן 30 יוכל לצאת גם עם בת 24, ככה שכל הזמן מתוספות לו עוד ועוד הצעות של בנות חדשות שהגיעו לביצה", אומרת רובינשטיין. גולדפלם מסכם: "הגרעין הקשה של הביצה זה אנשים שחווים את הקלות הבלתי נסבלת של הקיום. לכאורה יש להם הכול, יש בנים ויש בנות ויש מסיבות, וכל האקשן והחיים שמסביב פשוט מבלבלים אותם. הרבה אנשים כבר לא מבינים מה הם מחפשים. בכל שבוע יש דירת בנות חדשה, בוגרות המדרשה בעין הנצי"ב שבדיוק הגיעו לירושלים ללימודים באוניברסיטה, וכל הבנים רואים אותן בבית הכנסת ומתחילים איתן. הם כל הזמן מחפשים מישהי שתהיה יותר חכמה ויותר יפה ויותר מצחיקה. הם לא מבינים שלהתחתן זה עניין של החלטה, ושאין עניין של הכי טובה, אלא של למצוא מישהי שטוב לך לחיות איתה ושצריך לבנות את זה. הם חיים בבועה כי יש להם בנות כמו זבל, והם לא מפנימים שמערכת יחסים רצינית היא עניין של הרבה עבודה והרבה פשרות. הם לכודים בתוך סיטואציה טרגית ומתסכלת. השם 'הביצה' מתאים בדיוק. הם רק שוקעים ושוקעים ואין להם איך לצאת מזה".
אז בפעם הבאה שאתם צועדים ברחובות קטמון בערב שבת, שימו לב: כל החבר'ה האלה שלבושים יפה ונראים מחויכים, בעצם היו רוצים להרים ידיים ולצעוק "הצילו".
נא להמתין לטעינת התגובות
