עשור לזמן ירושלים: אווירת שב"כ ופגישות בנוסח קמפ דיוויד
יואב צור, עורך מעריב ומי שהקים את רשת המקומונים זמן מעריב, נזכר בתחילת דרכו של המקומון הצעיר, שקם בלי פיילוט אחד ועשה הכול כדי לעצבן, וגם הצליח
זה היה בינואר-פברואר 1999 כשבעיר הקודש היו לפחות עשר מעלות פחות ממרכז הארץ. מיד כשחזרתי לתל אביב התחלתי להתעטש וגיליתי שאני חולה. עדיין לא הייתי מורגל בהבדלי הטמפרטורות. כך קרה לי בכל פגישה עם זילברברג וכך קרה לי גם כשנפגשתי עם אנשי "אבל בהסתדרות", יונתן כהן וחבורתו, אותם ייעדתי לערוך ולכתוב את מדור הספורט של העיתון.
אני לא מאמין בפיילוטים. התקופה הכי קשה בחיי הייתה בפיילוט של עיתון "חדשות". שלושה חודשים שקדנו להביא ידיעות חדשותיות מדי יום כדי להתחרות במעריב ובידיעות של שנת 1984. היו אז כל מיני הוראות וכל מיני כללים, רק לא להידמות לעיתונים האחרים. יום אחרי יציאת העיתון הכול התהפך וכל הפיילוטים היו כלא היו. מאז אני לא מאמין בהם. כל רשת זמן מעריב אותה הקמתי יצאה ללא פיילוט אחד. אבל בירושלים, אמרתי לכולם, חייבים לעשות פיילוט כדי להתמודד עם כל העיר, אז מקומון מיתולוגי. ניסינו גם לגנוב משם כתבים, גידי וויץ ועוד, אבל זה לא כל
ההרגשה הייתה כמו בשב"כ. פגישות חשאיות בכל מקום. אבי סגל, לימים עורך דין מצליח ואז סגן העורך המיועד, סימן מטרה משפחתית: בן דודו אראל סג"ל, אז בעל טור בידיעות תקשורת. הפגישות החשאיות התנהלו ברובן במלון המלך דוד. ממש קמפ דייויד. הייתה הרגשה של משהו יוצא דופן באוויר. למנהל העיתון מונה ירון בסקינד, ועכשיו החלה סוגיית שם העיתון. זמן ירושלים היה תפוס על ידי הכבלים וזמן הבירה נתפס על ידי אימפריית התקשורת של משה זיגדון. בסוף נפל הפור על כל הזמן שהחזיק מעמד עד לאחרונה, כשחזרנו לשם שהתפנה, זמן ירושלים.
אלה היו ימים סוערים במערכת. אבי זילברברג טחן שעות וקופסאות סיגריות. אבי סגל שלט בכתבים ביד רמה ורץ לבית המשפט. אראל סג"ל, בימים שהיה עדיין מיושב לפני שנפל לזרועות האמונה, סגר את העיתון בכפולת עמודים בלתי נשכחת עם מאמרים סוערים על כדורגל ותמונות של נשים חשופות שאותן שלף ממדיום שאך זה הופיע - האינטרנט. מהר מאוד גם הגיעו המחאות של ארגוני הנשים. אחרי שסג"ל מודל 1999 לא נענה למחאות וניסה להסביר שבסך הכול מדובר בהומור פרוע, הן שלחו מכתב לכל משרדי הפרסום בארץ בטענה שהמדור "אופנת סג"ל" פוגע בנשים. אף אחד אצלנו אפילו לא חלם על קמפיין עם אפקט כזה. מיותר לומר שבאמת לא רצינו לפגוע במין הנשי.
גם העמודים הראשונים של העיתון קיבלו חיזוק משמעותי; אמנון דנקנר, שגילה התעניינות בעיר אותה הוא אוהב יותר מכול, נודב לכתוב טור אישי, "הראשון לציון", שפתח את העיתון במשך יותר משנה.
אי אפשר להשוות שום דבר להרגשה העילאית של יצירת מוצר חדש. למרות הפיילוט שרץ כשלושה חודשים, גילינו יום לפני הוצאת העיתון כי הגרפיקה שלו נראית על הפנים. אמרתי לכם שאני לא מאמין בפיילוטים. הזעקנו את המעצב הדגול טל לזר, היום גולה בשורות ישראל היום, והוא עיצב מחדש במשך 24 שעות את העיתון. סגרנו כמעט שבוע של עבודה ללא שינה ורצנו ביום חמישי לפנות בוקר כדי לראות בפעם הראשונה את הרך הנולד. כמו כל הורה קבענו מיד שזה הדבר הכי יפה בעולם.
עשור חלף. הרבה טובים ומוכשרים הלכו ובאו בשערי כל הזמן וזמן ירושלים. את העורך אבי זילברברג (היום עורך משנה בהארץ) החליף דדי מרקוביץ, שמתחיל השבוע בתפקידו כעורך מוסף השבת של מעריב. היו גם נועם ביטון, שלום ירושלמי, האיש שדמה של ירושלים זורם בעורקיו, ועכשיו אליק מרגלית, שהגיע לכורסת העורך מחיי הלילה הסוערים (?) של העיר.
אי אפשר לסכם במאמר קצר עשר שנים, רק אציין שהיו שם גם רומנים בחדרי מדרגות, התרעת שווא מפחידה על מעטפת אנתרקס והרבה הרבה הרבה סיפורים בלעדיים, שהוכיחו גם שקם יורש ראוי לכל העיר המיתולוגי וגם שהדיבורים על מותה של העיתונות המקומית היו מוקדמים, מוקדמים מאוד. פשוט תפתחו את זמן ירושלים כל שבוע ותראו.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם