מראה מעל לגשר: לנה קריינדלין עושה תיאטרון
יצרית, מחושבת, מצליחנית, כנועה, גרושה בשלישית ונאמנה עיוורת לנה קריינדלין (48), המכהנת כבר שנה כמנכ"לית תיאטרון גשר, כאילו יצאה מתוך ספר של טולסטוי. בריאיון ראשון היא מספרת על יחסיה המורכבים עם יבגני אריה, על הצורך של גשר להיבדל מהתיאטראות הישראליים ועל הסיבה שבגללה אף במאי מקומי לא מחזיק שם מעמד
היא יודעת שהיא צריכה להיות עכשיו במשרד לצורך הריאיון, אבל לא מצליחה להתאפק. קריינדלין מסתובבת בין הפועלים, מתלוננת בפני אחד ברוסית ובפני השני בעברית, מעירה שהבד לא מתוח, שהכיסא לא צבוע וכך הלאה. "אנחנו עושים שטויות", היא מגחכת אליי. "כל הזמן מתעסקים בשטויות. מחפשים מה לעשות כי אין לנו מספיק עבודה. תיאטרון זה חרא. משעמם נורא. אז מוצאים עיסוקים אחרים".
בדרך למשרד היפה והמטופח שלה היא מציצה מהחלון על שלושה הומלסים, כנראה יוצאי חבר המדינות שהתמקמו בימים האחרונים מול התיאטרון. "נו, מה אתה אומר על אלה?", היא שואלת במרירות. "על בני העם שלי, ילידי המולדת שלי? עצוב, לא? עוד מעט הם ישתו עוד קצת ואז גם יתחילו מכות ויהרגו אחד את השני. ממש נפלא. טוב, בוא נתחיל. אתה רוצה יין? נשאר מהרמת כוסית של החג".
שתי האפיזודות האלה מגדירות את קריינדלין היטב. היא מרבה להשתמש בציניות ובלשון אירונית כלפי עצמה ובכלל כלפי העולם, אבל זו רק מסיכה. ציניות למראית עין בלבד.
"יש כמה דרכים לדבר עם עיתונאים", היא פותחת את השיחה בחשדנות. "או לדחוף המון סיפורים מעניינים ולעשות לעיתונאי כתבה מצחיקה, שאתה יוצא ממנה גרוע, או להעביר לו כל מיני מסרים ולעשות קידום מכירות. מכיוון שאני לא רוצה לעשות לא את זה ולא את זה, אולי לא תצא כתבה כל כך טובה. חיים של מנכ"ל תיאטרון זה די רוטינה. כל יום בעיות, פותרים אותן, בעיות חדשות".
היא נכנסה לתפקיד המנכ"לית לפני שנה בדיוק אחרי שאורי לוי, המנכ"ל הקודם, פרש לגמלאות. על אף שבצעירותה למדה ניהול תיאטרון ועל אף שהייתה בשר מבשרו של תיאטרון גשר מאז הקמתו, ושימשה כבמאית משנה של יבגני אריה במשך שנים ארוכות, היא מעולם לא עסקה בצד הניהולי. "חשבתי שרק אנחנו בחדר חזרות עובדים", היא מחייכת, "אבל עכשיו פתאום הבנתי כמה חשוב מערך שיווק, ניהול טכני, יחסי ציבור, כל מיני דברים שלא חשבתי עליהם פעם".
היא בת 48, ילידת מוסקבה ולארץ עלתה בשנת 1991 עם אריה וותיקי התיאטרון, ועם בנה שהיה אז בן תשע. קריינדלין הייתה נשואה שלוש פעמים, והודבקו לה רומנים כמעט עם כל הגברים שעברו בתיאטרון, כולל אריה כמובן. כשאני שואל אותה על השמועות, משתחרר שוב הרפלקס הסרקסטי, באמצעות פתגם רוסי: "נו, הסבתא נזכרה בתקופה שבה היא הייתה בתולה...אני לא רוצה להתעסק בדברים אישיים. זה משעמם. אני רק מוכנה להגיד שאני נגד רומנים במקום העבודה. לא שלא היו. דווקא בגלל זה אני נגד".
אגב רומנים ושמועות, הרגשת פעם שהיחס אלייך שונה משום שאת אישה?
"לא. אם כבר, אז הרגשתי יתרון מסוים. כאישה יש לי לפעמים יכולת לפתור בעיות שגברים לא פותרים כי אני מסתכלת על הדברים בפחות כוחניות. מעולם לא הצטערתי שנולדתי אישה, למרות הדת היהודית".
עברת הרבה קשיים. להיות אם חד הורית נוסף לעבודה בתיאטרון, ללדת בגיל צעיר.
"אמהות ועבודה לא מתנגשים בעיניי. גם אם את אם חד הורית. הזמן הוא כמו גומי. ככל שמכניסים פנימה ככה הוא נמתח עוד. אני חושבת שבסופו של דבר מה שהבן שלי קיבל ממני כדוגמה אישית, כשהוא ראה אותי מתנהלת בחיים, זה יותר ממה שהוא היה מקבל ממני בערבים הפנויים שהיינו יושבים יחד בסלון אם לא הייתי עובדת. אבל אני כן חושבת שילדים זו אחריות גדולה, ולמרות שהיו פעמים שחשבתי על עוד ילדים כשהיו לי רומנים ארוכים, זה לא קרה כי חשבתי שזה יהיה חסר אחריות מצדי. ללדת בחוסר אחריות אפשר רק בגיל 18 כנראה. נו, טוב, נחכה לנכדים".
איך היית מסכמת את השנה הזאת שעברה עליך ועל התיאטרון?
"הייתה שנה טובה מבחינה כלכלית בגלל שתי הצלחות, 'הבן הבכור' ו'יאקיש ופופצ'ה'. בשבילנו שני שלאגרים זה נותן אוויר, שהיה לנו מאוד חסר בשנים קודמות. חוץ מזה, ההצטרפות של רועי חן כדרמטורג חשובה מאוד, כי היא עזרה לנו עם הרפרטואר שלנו, שהוא לא כמו רפרטואר של כל תיאטרון אחר בארץ.
אנחנו
אכן, תיאטרון גשר הוא התיאטרון של יבגני אריה, ואיש לא יכחיש זאת. היא מדברת עליו בהערצה, ומיוזמתה ממקמת את עצמה עשר דרגות מתחתיו כבימאית, למרות שבאמתחתה שני שלאגרים מרשימים שעלו בתיאטרון: "מדיאה" ו"הבן הבכור".
"אני לא מעריצה אותו", היא אומרת. "הוא לא אלוהים. אבל הוא כן אדם מאוד מוכשר בעיניי, שמאוד מבין את השפה הזאת שנקראת'תיאטרון' ושולט היטב במקצוע. בניגוד לדימוי שלו הוא גם בחור מצוין. אבל לא כשהוא מביים. כשהוא מביים הוא לא בחור נחמד.
הוא לא היה יכול לביים ככה אם הוא היה בחור נחמד. בכל מקרה, הוא אמן גדול. זה לא אומר שתמיד מצליח לו, כי הוא אנושי, וזה לא אומר שתמיד אני אוהבת את מה שהוא עושה. אבל היום זה נדיר מאוד לפגוש מישהו שיש לו כזאת שליטה במדיום שבו הוא עובד".
למעשה, הקרבת למענו הרבה. במשך שנים היית במאית משנה שלו, וכשכבר התחלת לביים - ועוד בהצלחה מרובה - הפסקת כדי להפוך למנכ"לית.
"קודם כול זו הייתה החלטה שלי ואיש לא הכריח אותי. אני לא מרגישה שלקחו ממני משהו. עשיתי את זה כי התיאטרון חשוב לי ומבחינתי זה הבית שלי. זה מה שבניתי בחיים שלי. אז כשהיה ברור שצריך מנכ"ל שנוכל לעבוד איתו ויבגני הציע לי, לקחתי. החלום שלי היה תמיד שיהיה לי מקום שהוא שלי.
אבל בשביל מקום צריך גם להילחם לפעמים. ולגבי הבימוי, במשך הרבה שנים לא ביימתי בגשר כי אני לא רציתי, לא בגלל יבגני. להפך, הוא רצה שאביים. ביימתי בניסן נתיב ובתיאטרון באר שבע, אבל לביים בגשר היה נדמה לי תמיד כמשני ליבגני ומשנה ליבגני גם ככה הייתי. לא מרגישה שוויתרתי על משהו. אני עוד אביים בגשר. אני מכירה את כל הסיפורים על כך שיבגני לא נתן לי לביים ולא רוצה שיהיו במאים אחרים מצליחים. זה לא נכון".
אם זה לא נכון, איך זה שאין אף במאי פרט ליבגני שהצליח לביים אצלכם יותר מהצגה אחת במהלך השנים?
"לא ראינו משהו שהיה מספיק טוב שרצינו לחזור אליו", היא אומרת בחיוך קטן.
כאן צצה הדואליות של גשר. מצד אחד הם מחפשים במאים חדשים, ולזכותם ייאמר שכמעט בכל שנה מביים שם במאי שאינו אריה. מצד שני, השמועות מצד במאים שעבדו שם הן על דיקטטורה קשה והתערבות בוטה של אריה בכל התחומים. גם העובדות, כאמור, מוכיחות שהשידוך בין במאים אחרים לגשר לא עובד. ונדמה לי שגם קריינדלין עצמה לא לגמרי סגורה על עמדתה בנושא.
"מצד אחד", היא מסבירה, "הייתי רוצה שנוכל לעשות רק שתי הצגות בשנה ושיבגני יעשה אותן, כי הוא הפנים של התיאטרון ובו אני מאמינה. מצד שני, מכיוון שמסיבות כלכליות אנחנו לא יכולים לעשות רק שתיים בשנה, ויבגני לא יכול לביים הכול, צריך לתת צ'אנסים לאחרים. לגבי הטענות והשמועות, אני כמובן לא מסכימה. נכון שקשה לעבוד בכפוף ליבגני כי הוא דורש. ואנשים לא רגילים שדורשים מהם".
היא לא אמרה "אנשים בארץ לא רגילים שדורשים מהם", אבל זה עמד על קצה לשונה. ולפה בעצם מתנקזת שאלת הבמאים האחרים. מבין השורות, וגם משיחות שערכתי בעבר עם אריה בעצמו, נדמה שהתהליך הזה שבו הישראליות כופה עליהם לשנות את גישתם בתיאטרון, לא ממש משמח את ותיקי גשר.
בשנים האחרונות גשר צריך להעלות יותר הפקות, ולכן צריך יותר במאים ויותר שחקנים. שחקנים ותיקים מהלהקה המקורית הזדקנו, חלק הלכו לעולמם, והתיאטרון נדרש לפתוח את שעריו ליותר שחקנים צברים.
"זה עולם הולך ונעלם", קריינדלין מחייכת, "אבל מה אפשר לעשות? זה קורה בכל התרבות הרוסית. הדור שנולד בארץ כבר מדבר עברית יותר טוב מרוסית, והדור הבא כבר אולי לא ידבר רוסית. זה עצוב, אבל זה מה שבחרנו. כמו שבחרנו במקצוע הזה שבו כשההצגה נגמרת היא נעלמת, הקסם נעלם, ככה גם פה. באנו לישראל, ידענו מה יקרה".
ומה בדבר השינויים שעוברים על התיאטרון? הצורך לדאוג גם לכיס לדוגמה.
"זה לא רק טוב או רק רע. יש דברים באיך שהתיאטרון בארץ מתנהל שאני לא מסכימה איתם, ויש דברים שהם נהדרים. מצד אחד, מספר האנשים שהולכים לתיאטרון הוא מצוין. מצד שני, יש דברים כמו הרעיון שכל תיאטרון פה חייב לנסוע כל הזמן שלדעתי הורסים הצגות והורסים לתיאטרון את החיים.
היו צריכים למצוא דרך להביא את האנשים לתיאטרון במרכז, ולא את התיאטרון לאנשים. גם אצלנו בגשר נצטרך למצוא דרך ביניים. אנחנו חייבים לנסות בקטן לבנות שיטה אחרת ותיאטרון אחר שהוא לא כמו שהיינו, אבל גם לא כמו כולם. אין לנו זכות קיום אם אנחנו כמו כולם".
נא להמתין לטעינת התגובות
