השיבה לחיפה: פניו האנושיות של הסכסוך
הבמאי סיני פתר יצר הצגה אנושית בה מיטיבים השחקנים להעשיר את הדרמה. מירה עוואד ונורמן עיסא מרשימים במשחקם כהורים הערבים בעוד שיוסי קאנץ מעצב תפקיד רגיש של האב היהודי שאינו יודע את נפשו. רוזינה קמבוס היא זו שבולטת במיוחד על הבמה

רוזינה קמבוס וארז כהנא, השיבה לחיפה. צילום: משה שי
סיפורו של ע'סאן כנפאני וההצגה על פיו עוסקים בלב הסכסוך היהודי-פלסטיני, אך בממד האישי והאנושי שלו ופחות בפוליטי.
זוג ערבי שנטש את ביתו בחיפה ב-1948, חוזר אליו אחרי 20 שנה. לא רק את ביתם הם נטשו, אלא גם השאירו מאחור את ילדם התינוק. זוג הורים יהודים, ניצולי שואה ששכלו את בנם במחנות, מאמצים את התינוק כבנם. כעת הזוג הערבי מבקש את בנם בחזרה.
אולם כעת הבן הוא כבר חייל ביחידת צנחנים ובעל רצונות משלו. הדילמה קרובה יותר לזו שהציב ברכט במחזהו "מעגל הגיר הקווקזי", שבו העימות סביב הילד הוא רק משל לקרקע. למי שייכת האדמה, לבעליה הרשמיים שנטשו אותה, או לאיכרים שעיבדו אותה וטיפחו? תיקו.
הבמאי סיני פתר יצר הצגה אנושית, והשחקנים מיטיבים לגלם את הדרמה.
אבל ההצגה שייכת לרוזינה קמבוס הנפלאה, שמנווטת בצורה מרשימה בין הנופך הדרמטי לזה הקומי של תפקידה כאם המשפחה. ארז כהנא בתפקיד הבן מפגין משחק רגיש.
עם זאת, הסימטריה הזאת של שחקנים ערבים בתפקידי ערבים ושחקנים יהודים בתפקידי יהודים קצת מייגעת בסטריאוטיפיות שלה. אילו החליפו את היוצרות, כך נדמה, הייתה ההצגה נשכרת יותר במתח הבימתי החדש.
פרידה שוהם עיצבה בתבונה את הבית העומד במוקד הדרמה. ההצגה הזאת לא תפתור את מה שדורות של פוליטיקאים לא הצליחו לפתור. אבל היא מצליחה להאיר את הפן האנושי של הסכסוך המעיק הזה.
"השיבה לחיפה" תיאטרון הקאמרי