מצחיק שבא לבכות - "משוגעת" בהבימה

אליקים ירון  | 3/8/2008 7:26

ההצגה הזאת היא ניצחון בימתי משמעותי של הבמאית והמחזאית יעל רונן. עיקרו הוא בהדרכה מעולה של צוות שחקניות נפלא, המגלמות חולות המאושפזות בבית חולים פסיכיאטרי, ובאנסמבל המגובש שמעלה תמונה אחדותית של הוויה בעולם סגור.

נדמה לי שערכה של היצירה הבימתית הזאת ניזון מהיבט נוסף, מכך שהשחקניות הראשיות משחקות כפי שלא ראינו אותן מעולם. אסנת פישמן המזוהה לרוב עם תפקידים מעודנים, מופיעה הפעם בדמות מתפרעת שאינה ניתנת לשליטה, שופעת אנרגיה, וכובשת בנוכחות הבימתית שלה. לצדה מיקי פלג, שמעצבת דמות מיוסרת ומופנמת אך מקרינה עוצמה מרשימה של אישיות בימתית שונה. חוליות נוספות הן רינת מטטוב שסוחפת ומציגה עוצמה ורגישות בזכות עצמה, והילה פלדמן שמשמשת גם בתפקיד המספרת, ומקרינה חן בתפקיד רגיש במיוחד.

ועם זאת יש בהצגה פער בין רמת המשחק לבין בעיות עקרוניות במחזה. סיפור המסגרת שבמרכזו עומדות פלדמן ואמה (טטיאנה קנליס-אולייר) לא מעוצב די צורכו ומפזר את המיקוד הדרמטי. חולשה ניכרת גם בדמויות התומכות. רק נוכחותה הבימתית המשכנעת של קנליס-אולייר מצילה את דמות האם מסטריאוטיפיות. כך גם אורנה רוטברג המצוינת בתפקיד הלא מגובש של הפסיכיאטרית.

תפקידי הגברים הם המקופחים מכל. ושוב, רק מכוח משחקם האנושי של מיכאל כורש בתפקיד האב ותומר בן-דוד בתפקיד המתמחה, קיבלו תפקידיהם קיום כלשהו.

נכס חשוב בהצגה הוא ההומור הנדיב שעולה מבין השורות, שאיננו רק אתנחתה קומית, אלא גורם חשוב המדגיש ואף מעצים את המצוקה ואת הכאב. התפאורה של ענת שטרנשוס משלימה את התמונה בקירות הלבנים-אפורים, שתורמים לרושם של חלל מנוכר שבו נעות דמויות רגישות ומצחיקות עד שבא לבכות.