אז זה בעצם סבבה להיות משוגעת?
ההצגה "משוגעת" מאת יעל רונן ובבימויה, שעלתה אמש בהצגת בכורה בתיאטרון "הבימה" עוסקת בנושא חשוב מאין כמוהו, אבל מצליחה להציג אותו בצורה שטחית ורומנטית. הכל הולך: דיכאון, סכיזופרניה, הפרעות אישיות מכל הסוגים, והעיקר: גם לפסיכיאטרים לא קל בחיים
תאיר לפידות | 11/9/2008 10:48
רינת מטטוב והילה פלדמן צילום: יח''צ
המחזה מתרחש במחלקה פסיכיאטרית סגורה, ומסופר על ידי איה, המאושפזת אחרי ניסיון התאבדות. איה מספרת לקהל את קורותיה ואת סיפוריהן של הבנות במחלקה בקלילות אשר אינה עולה בקנה אחד עם כאבי הנפש והמורכבות של הסיטואציה. הקלילות וההומור מזלזלים ביכולתו של הקהל להתמודד עם חומרים רציניים, ועוזרים לו לכאורה להעביר עוד ערב נחמד בתיאטרון.
"משוגעת" מציג את השיגעון בצורה רומנטית, המעכירה כל ניסיון לטיפול רציני ברבדים פסיכולוגיים או חברתיים שלו, המבליחים מדי פעם במונולוגים או באינטראקציה בין הדמויות. ארבע השחקניות ה"משוגעות" משחקות בצורה משכנעת, אבל הדמויות שלהן מחזקות סטריאוטיפים: בלונדינית יפה וסוררת, רוסייה פרנואידית ומשוגעת שלא מפסיקה לדבר. הדמויות סובלות מדחיסות אלמנטים של שיגעון בכל אחת מהן, וזה מבלי להזכיר סוגיות בניתוח פמיניסטי של תפיסת הנשיות כשיגעון.
הפסיכיאטרית, המגולמת על ידי אורנה רוטברג, מכונה על ידי המאושפזות ד"ר ציצקין ומתנהלת במקרה הטוב כמו מאמנת אישית. הקשר שלה עם הבנות אינו מורכב, אין ביניהן שיח אמיתי של טיפול, והיא אינה אלא כרוז של סיסמאות וקלישאות אשר תואמות להפליא את הבוז והזלזול שרוחשות לה הבנות. שיאה של חוסר האמינות בתפקיד שלה מתרחש ברגע שבו היא מתפרצת על המטופלות בדינאמיקה קבוצתית, זורקת פח וצועקת "את חושבת שלי קל?!"
קחו את השיגעון בקלות
אורנה רוטברג ב''משוגעת'' צילום: ג'ראר אלון
ענת שטרנשוס עשתה עבודה נפלאה בעיצוב התפאורה, והצליחה לייצר מרחב מדויק שמזכיר בית משוגעים, לבן ומינימליסטי, המורכב מתאים בלתי נראים הנשלפים מהקירות ויוצרים בתוכו חללים שונים. חבל שההקפדה על כל פרט בתפאורה לא באה לידי ביטוי גם בכתיבת המחזה ובבימוי שלו.
בחירה תמוהה נוספת היא תפקיד המתמחה במחלקה, המגולם על ידי תומר בן דוד, אשר
הקרדיט המועט שנותנת רונן לקהל מגיע לשיא בסצנת הסיום, בה מרקדים כל המשתתפים לצלילי ארתה פרנקלין שרה I Say A Little Pray For You. אחרי ההתאבדות, האונס, מכות החשמל, ההתמודדות העיקשת עם מחלה, תרופות, חברה וממסד רפואי, חשוב שתצאו מכאן בשלום, ואל תשכחו לקחת הכול בקלילות: משוגעים, שפויים, גילוי עריות – הכול בקטנה.
נא להמתין לטעינת התגובות
