מזג אוויר תל אביב 25° | ירושלים 22° | חיפה 25°
ראשי » תרבות ופנאי » אמנות

אז זה בעצם סבבה להיות משוגעת?

ההצגה "משוגעת" מאת יעל רונן ובבימויה, שעלתה אמש בהצגת בכורה בתיאטרון "הבימה" עוסקת בנושא חשוב מאין כמוהו, אבל מצליחה להציג אותו בצורה שטחית ורומנטית. הכל הולך: דיכאון, סכיזופרניה, הפרעות אישיות מכל הסוגים, והעיקר: גם לפסיכיאטרים לא קל בחיים

תאיר לפידות | 11/9/2008 10:48 הוסף תגובה שמור במזוודה הדפס כתבה כתוב לעורך שלח לחבר
רינת מטטוב והילה פלדמן
רינת מטטוב והילה פלדמן צילום: יח''צ
הרעיון מעניין, הביצוע מקומם. הבמאית יעל רונן מציגה את השיגעון לא רק כנחלת הכלל אלא כסוג של טרנד, כי מי לא רוצה לחתוך לעצמו את הוורידים בשלב כלשהו בחייו? שאלת ההתאבדות העסיקה פילוסופים רבים, אבל רונן מטפלת בה בצורה שטחית ולא אחידה.

המחזה מתרחש במחלקה פסיכיאטרית סגורה, ומסופר על ידי איה, המאושפזת אחרי ניסיון התאבדות. איה מספרת לקהל את קורותיה ואת סיפוריהן של הבנות במחלקה בקלילות אשר אינה עולה בקנה אחד עם כאבי הנפש והמורכבות של הסיטואציה. הקלילות וההומור מזלזלים ביכולתו של הקהל להתמודד עם חומרים רציניים, ועוזרים לו לכאורה להעביר עוד ערב נחמד בתיאטרון.

"משוגעת" מציג את השיגעון בצורה רומנטית, המעכירה כל ניסיון לטיפול רציני ברבדים פסיכולוגיים או חברתיים שלו, המבליחים מדי פעם במונולוגים או באינטראקציה בין הדמויות. ארבע השחקניות ה"משוגעות" משחקות בצורה משכנעת, אבל הדמויות שלהן מחזקות סטריאוטיפים: בלונדינית יפה וסוררת, רוסייה פרנואידית ומשוגעת שלא מפסיקה לדבר. הדמויות סובלות מדחיסות אלמנטים של שיגעון בכל אחת מהן, וזה מבלי להזכיר סוגיות בניתוח פמיניסטי של תפיסת הנשיות כשיגעון.

הפסיכיאטרית, המגולמת על ידי אורנה רוטברג, מכונה על ידי המאושפזות ד"ר ציצקין ומתנהלת במקרה הטוב כמו מאמנת אישית. הקשר שלה עם הבנות אינו מורכב, אין ביניהן שיח אמיתי של טיפול, והיא אינה אלא כרוז של סיסמאות וקלישאות אשר תואמות להפליא את הבוז והזלזול שרוחשות לה הבנות. שיאה של חוסר האמינות בתפקיד שלה מתרחש ברגע שבו היא מתפרצת על המטופלות בדינאמיקה קבוצתית, זורקת פח וצועקת "את חושבת שלי קל?!"

קחו את השיגעון בקלות

אורנה רוטברג ב''משוגעת''
אורנה רוטברג ב''משוגעת'' צילום: ג'ראר אלון
ד"ר ציצקין מהווה מטרה לחצי הסקסיזם והשנאה העצמית של המאושפזות. בחירה בכתיבה של תפקיד כזה ובבימוי בוטה של פסיכיאטרית ש"חסר לה בולבול" ושבין טיפול לטיפול היא מתמסרת למציצה של סוכרייה ארוכה על מקל, מעוררת מיאוס ותמיהה. חוסר הטעם שבדמות כזו מחרב כל התמודדות רצינית עם נושאים כמו פציעה עצמית, סכיזופרניה, התעללות מינית ודיכאון קליני.

ענת שטרנשוס עשתה עבודה נפלאה בעיצוב התפאורה, והצליחה לייצר מרחב מדויק שמזכיר בית משוגעים, לבן ומינימליסטי, המורכב מתאים בלתי נראים הנשלפים מהקירות ויוצרים בתוכו חללים שונים. חבל שההקפדה על כל פרט בתפאורה לא באה לידי ביטוי גם בכתיבת המחזה ובבימוי שלו.

בחירה תמוהה נוספת היא תפקיד המתמחה במחלקה, המגולם על ידי תומר בן דוד, אשר
קירבתו הפיזית והמגע האינטימי שלו עם הבנות גם הם אינם אמינים וגובלים בקלישאה. העלילה הייתה יכולה להסתדר מצוין גם בלעדיו, אבל נדמה שהיה קשה לבמאית לוותר על תפקיד גברי בהצגה שהיא נשית כמעט לחלוטין. "גם אני הייתי כאן, כמו כולם", אומר המתמחה לאיה, במשפט סתום שטומן בחובו את היומרה הכללית של המחזה, לחבוק את החוויה האנושית כולה תחת המטריה של מחלות נפש.

הקרדיט המועט שנותנת רונן לקהל מגיע לשיא בסצנת הסיום, בה מרקדים כל המשתתפים לצלילי ארתה פרנקלין שרה I Say A Little Pray For You. אחרי ההתאבדות, האונס, מכות החשמל, ההתמודדות העיקשת עם מחלה, תרופות, חברה וממסד רפואי, חשוב שתצאו מכאן בשלום, ואל תשכחו לקחת הכול בקלילות: משוגעים, שפויים, גילוי עריות – הכול בקטנה.



תגובות

טוען תגובות... נא להמתין לטעינת התגובות
מעדכן תגובות...
הכי נקרא
הכי מדובר

סקר

הקאמבק שכדאי לחכות לו