להיט חרדי חילוני – עלמה ורות
המשחק טוב, הטקסטים על פי רוב אמינים, התפאורה נהדרת. אז מה בכל זאת מחבל במחזה המקורי החדש לבית לסין? אולי העובדה שלצופים לא נותר אלא להנהן, אולי עצם התחושה שמדובר בלהיט כמעט סבוני, שהיה עובר בקלות מבחן מסך של ערוץ 2
יונית נעמן | 17/7/2008 11:11
לכאורה הכול עובד יופי ב"עלמה ורות", ההצגה החדשה של גורן אגמון בתיאטרון בית לסין. זוהי דרמה על מוציאה לאור חילונית, עלמה שגב, שבעלה נהרג כשטיפס על הר המון בלאן, ושבתה חזרה בתשובה.
המחזה מתרחש בשמונת ימי החנוכה, במהלכם עובדת עלמה שגב עם רות, צעירה חרדית מבני ברק, על כתב יד שפרסומו עשוי להמיט חרפה על המשפחה, ולדון אותה לנידוי חמור בקהילה. בזמן שהיא מקדמת עם רות את שלבי הכתיבה האחרונים, בתה עושה כל שלאל ידה על מנת למנוע את פרסום הספר, שהיא מפרשת כניסיון של אמהּ להעניש אותה על עריקתה למחנה הדתיים.
זהו מחזה על אמהות ובנות, וככזה יש בו רגעי שיא של תובנות דקות על הקשר הנפתל עד כאב בין אישה ליוצאת חלציה. שתי האמהוֹת, החרדית והחילונית, מטפחות סאה גדושה של רגשות מעורבים ביחס לבנותיהן. מצד אחד מייסר אותן געגוע מתמיד לאיזו פשטות חמקמקה, הן כמהות להשיב את הסדר ההורי-ילדי על כנו, ולחוות שוב רגעי עבר של יחסי קבלה, ריצוי ונתינה.
מצד שני, הן נאבקות בידיעה המרה שבנותיהן מתרחקות והולכות מהתפקיד שהועידו להן, מדחיקות בכעס נתוני מציאות והודפות תחושת אשם שאינה מרפה. חרף מתקפת הביקורת האימהית, מנסות הבנות לחתור תחת מצג השווא של הסדר המשפחתי, ולמחות כנגד עיוותים חברתיים. הן בעיקר משתוקקות לקבלה ללא תנאים.
ההתפכחות מחלום הבת שהכזיבה מאותגר בנקודת ההשקה בין המשפחות, עת מתחוללים מעין חילופי גברי – מיה, הבת החילונית, עורקת לבני ברק ורות הדוסית מחללת במחוזות חילוניים. עלמה כמו מאמצת את רות, משום שהיא חושפת את ערוותו של העולם החרדי, שעלמה כל כך סולדת ממנו.
עם זאת, קשה להפחית מערכה של התמיכה שמספקת עלמה לרות, שלהוצאה לאור של סיפורה הקשה שהושתק יש ממדים של הזדככות וניקוי מאשמה. בעוד עלמה מעודדת את רות למחות כנגד העוול שנעשה לה ולהצביע על האשמים, משפחתה של רות מתייחסת ליוזמה הזו כאל חילול השם ולשון הרע, ומתחננת בפניה שתדחה את הפרסום לאחרי החתונה המיועדת, או מוטב: שתשתדל לשכוח.
השחוקות של חילונים, חרדים וחוזרים בתשובה.
מבוכה של ממש נגרמת לצופה ברגעים שבהם מורגש זלזול ביכולתה לערוך היקשים, אנלוגיות או פרשנות יצירתית של חומרי המחזה. למשל, כשמטאפורה של כניסה לנעליים של מישהו, נפרטת לנימים גסים של מספרי נעליים.
גם אפיון הדמויות נושק לקלישאה: עלמה היא תל אביבית יוצאת קיבוץ, בת להורים ניצולי שואה שהמדינה הוקמה כמובן בזיעת אפם, תוך הקרבת דור הילדים לתחלואי הלינה המשותפת. רות, כמתבקש, היא חרדית שקוראת בסתר ספרות חילונית, לאמה עסק לפאות ולדודה גינוני פלרטוט, שמרמזים אולי לאופן שבו דברים שכאלה יכולים לקרות אצלם. זה מרגיז.
"עלמה ורות" עשוי כהלכה. עבודת הבימוי מוצלחת, הקהל מריע, לעתים גועה בצחוק גדול ובהחלט מוחה דמעה תוך צפייה בסצינות המרגשות. אין ספק שהנוסחה עובדת. חבל שאפשר להרגיש שזו נוסחה.
עלמה ורות. צילום: יוסי צבקר
המחזה מתרחש בשמונת ימי החנוכה, במהלכם עובדת עלמה שגב עם רות, צעירה חרדית מבני ברק, על כתב יד שפרסומו עשוי להמיט חרפה על המשפחה, ולדון אותה לנידוי חמור בקהילה. בזמן שהיא מקדמת עם רות את שלבי הכתיבה האחרונים, בתה עושה כל שלאל ידה על מנת למנוע את פרסום הספר, שהיא מפרשת כניסיון של אמהּ להעניש אותה על עריקתה למחנה הדתיים.
זהו מחזה על אמהות ובנות, וככזה יש בו רגעי שיא של תובנות דקות על הקשר הנפתל עד כאב בין אישה ליוצאת חלציה. שתי האמהוֹת, החרדית והחילונית, מטפחות סאה גדושה של רגשות מעורבים ביחס לבנותיהן. מצד אחד מייסר אותן געגוע מתמיד לאיזו פשטות חמקמקה, הן כמהות להשיב את הסדר ההורי-ילדי על כנו, ולחוות שוב רגעי עבר של יחסי קבלה, ריצוי ונתינה.
מצד שני, הן נאבקות בידיעה המרה שבנותיהן מתרחקות והולכות מהתפקיד שהועידו להן, מדחיקות בכעס נתוני מציאות והודפות תחושת אשם שאינה מרפה. חרף מתקפת הביקורת האימהית, מנסות הבנות לחתור תחת מצג השווא של הסדר המשפחתי, ולמחות כנגד עיוותים חברתיים. הן בעיקר משתוקקות לקבלה ללא תנאים.
ההתפכחות מחלום הבת שהכזיבה מאותגר בנקודת ההשקה בין המשפחות, עת מתחוללים מעין חילופי גברי – מיה, הבת החילונית, עורקת לבני ברק ורות הדוסית מחללת במחוזות חילוניים. עלמה כמו מאמצת את רות, משום שהיא חושפת את ערוותו של העולם החרדי, שעלמה כל כך סולדת ממנו.
עם זאת, קשה להפחית מערכה של התמיכה שמספקת עלמה לרות, שלהוצאה לאור של סיפורה הקשה שהושתק יש ממדים של הזדככות וניקוי מאשמה. בעוד עלמה מעודדת את רות למחות כנגד העוול שנעשה לה ולהצביע על האשמים, משפחתה של רות מתייחסת ליוזמה הזו כאל חילול השם ולשון הרע, ומתחננת בפניה שתדחה את הפרסום לאחרי החתונה המיועדת, או מוטב: שתשתדל לשכוח.
לכאורה הכול עובד יופי. אישה חילונית חוברת לצעירה חרדית במסע לחשיפת האמת, שתיהן נחושות להמשיך בדרך, חרף הידיעה שעולמן יקרוס עליהן בגינה.
ואכן, פרסום הספר עולה לעלמה באובדן בתה ואילו נישואיה של רות מתבטלים והיא נאלצת להימלט לברוקלין. הקונפליקטים של הדמויות וההכרעה שהן מבצעות מדגישות את המחאה כנגד התעללות מינית וחשוב מכך, כנגד ההשתקה והגינוי המתמיד של הקרבן, שנאלצת לשאת חרפה ואשמת שווא במשך כל ימי חייה. עלמה משחררת את רות (ואת הדמות בספרה האוטוביוגרפי) מהצורך לעשות תיקון, כי ילדות בנות 12 לא נצרכות לתיקון. העולם הוא זה שזקוק לו.
ובכל זאת, הצפייה ב"עלמה ורות" מעוררת אי נחת, אולי משום שמורגש שזו פצצת רייטינג, משהו שהיה עובר בקלות בטלוויזיה. המחזה מספק הזדמנות להציץ לחיי האחר ולחוות מפגש בין תרבותי, אך לא מצליח להיחלץ מתבניות הייצוג
מבוכה של ממש נגרמת לצופה ברגעים שבהם מורגש זלזול ביכולתה לערוך היקשים, אנלוגיות או פרשנות יצירתית של חומרי המחזה. למשל, כשמטאפורה של כניסה לנעליים של מישהו, נפרטת לנימים גסים של מספרי נעליים.
גם אפיון הדמויות נושק לקלישאה: עלמה היא תל אביבית יוצאת קיבוץ, בת להורים ניצולי שואה שהמדינה הוקמה כמובן בזיעת אפם, תוך הקרבת דור הילדים לתחלואי הלינה המשותפת. רות, כמתבקש, היא חרדית שקוראת בסתר ספרות חילונית, לאמה עסק לפאות ולדודה גינוני פלרטוט, שמרמזים אולי לאופן שבו דברים שכאלה יכולים לקרות אצלם. זה מרגיז.
"עלמה ורות" עשוי כהלכה. עבודת הבימוי מוצלחת, הקהל מריע, לעתים גועה בצחוק גדול ובהחלט מוחה דמעה תוך צפייה בסצינות המרגשות. אין ספק שהנוסחה עובדת. חבל שאפשר להרגיש שזו נוסחה.
נא להמתין לטעינת התגובות
