תיקי דיין: מבפנים אני מרילין מונרו

יובל אברמוביץ', סופשבוע | 11/7/2008 8:40

בגיל תשע החלה תיקי דיין לחשוד שיש לה ערוץ תקשורת פתוח עם אלוהים. זה קרה לילה אחד, אחרי שנתקלה בחדר המדרגות בשכן מבוגר, שבמשך שבועות נהג לשגר לעברה מבטי זימה. "ראיתי אותו מולי ולפתע האור כבה", היא מנמיכה את קולה העבה ומאטה בדרמטיות את קצב הדיבור.

"לפתע הרגשתי אותו. הוא נגע בי. העביר את הידיים המטונפות שלו עליי במהירות. ניסה לעשות לי כל מיני דברים. נתתי לו מכה חזקה בבטן, רצתי במדרגות ונכנסתי הביתה". אחר כך היא נשכבה על המיטה, בכתה חרישית ופנתה לשמים. "אוי, אוי, אוי, אלוהים", היא משחזרת את התפילה, מכסה את עיניה בידיה ועוברת לטון מתיילד. "אלוהים, בכל מקום שאני נמצאת הוא נמצא גם. אלוהים, הלוואי שהוא ימות, ואני אוכל להמשיך לשחק בשכונה". כעבור שבוע קיבל השכן שבץ ונפטר.

השנים חלפו ודיין הילדה היתה בטוחה יותר ויותר במערכת היחסים המיוחדת שלה עם היושב במרומים. חשבה שהיא צריכה להיזהר בבקשותיה. שאסור לה להתרגז על אמה האהובה או על אביה החולה בטרשת נפוצה, פן תמיט אסון על ראשם. אחר כך, כשבגרה, החלו לנקר הספקות.

דיין הרגישה שהוא מעמיד אותה במבחן איוב ארוך מדי, מאסה במוות ובשברון הלב שאפפו אותה מכל הכיוונים: היא התייתמה מאב בגיל צעיר, איבדה את שלושת אחיה, ליוותה ברגעים הקשים את החברים הטובים חנוך לוין וטליה שפירא וטיפלה במשך עשור בבעלה שחלה בסרטן. בבקרים היתה סועדת את הקרובים אליה ובלילות הצחיקה את הקהל. בין לבין תהתה למה זה מגיע דווקא לה. שאלה מטפלים רוחניים, דסקסה עם חברים, חיפשה הסברים בנפשה. עד שיום אחד קיבלה תשובה שהניחה את דעתה.

"זה היה אחרי שיאיר, בעלי היקר, נפטר. הבת שלי שלחה אותי בהתלהבות למתקשרת שהיא היתה אצלה. הייתי מאוד סקפטית, והיא אמרה לי 'תכיני לעצמך שלוש שאלות ותשאלי אותה,"' נזכרת דיין בנסיבות המפגש המאיר.

"עליתי על הרכבת לחיפה ונסעתי אליה. שאלתי אותה למה אני טבועה בתוך מחלות כל החיים? רציתי לדעת אם אני מקוללת. למעשה, מהיום הראשון שהגעתי לעולם הייתי מוקפת במחלות. הייתי צריכה ללמוד להתגבר על הבושה שבזה. להתחשל. הייתי בת של ואחות של חולים ובהמשך הפכתי לאישה של בעל חולה. ליוויתי את כולם בדרכם האחרונה ונותרתי לבד".

ומה היתה תשובת המתקשרת?
"היא הסבירה לי שבאחד הגלגולים הקודמים שלי הייתי מיילדת. שהבאתי אנשים לתוך העולם ובגלגול הזה הנשמה שלי מבקשת ללוות אותם החוצה בדרכם האחרונה".

"זה נשמע לך מופרך?", שואלת דיין למראה גבתי המורמת, "כן, אני יודעת שזה יכול להישמע הזוי מהצד, אבל הידיעה שאני פה בשביל ללוות את יקיריי בדרכם האחרו ?נה הקלה עליי באיזשהו מקום. אתה יודע, אגב, לא סתם קוראים לי תיקי. תקווה. קראו לי תקווה ביודעין. אני הייתי התקווה הקטנה של המשפחה".

את מדברת עכשיו על המוות בהשלמה גדולה. היו גם רגעים שממש כעסת על אלוהים?
"ברור שהיו. היו לא מעט רגעי משבר ששאלתי שוב ושוב בקול רם 'למה אני?'. מצאתי את עצמי לא פעם פונה אליו ואומרת לו 'די, הספיק לי! תאתגר אנשים אחרים. ניסית אותי מספיק והוכחתי לך כבר שאני לא נשברת בקלות אז למה להמשיך? למה להתעקש?'. אני בטוחה שמישהי אחרת כבר היתה נשברת מזמן, אבל אני לא נשברתי. רק התחשלתי. אגב, זה גם לא פגע באמונה שלי בו. אני באה מבית מסורתי ואני מאמינה שלמרות הכל יש בינינו איזה קשר".

ומה עזר לך להתגבר בתקופות הקשות?
"חוש ההומור שלי. בלעדיו הייתי הולכת פייפן כבר מזמן. וכמובן האהבה הגדולה שלי למשפחה. יש לי שתי בנות נהדרות, שני חתנים מקסימים ואנחנו קוראים לעצמנו 'החמישייה הסודית'. ואני מאוהבת בשני הנכדים שלי. מגיל צעיר החלטתי שאני לא מתמסרת לאומללות.

משעשע אותי שעכשיו יש טרנד לקרוא

את הספר 'הסוד' שמטיף להיות אופטימיים. אנשים קוראים אותו ומתמוטטים מהגילוי. אני בקושי קראתי כמה עמודים. בשבילי אין שום דבר חדש בזה. ככה אני חיה מאז ומתמיד. איכשהו תמיד מצאתי את הכוחות להמשיך לחייך. זה משהו שספגתי מאמא שלי והשכלתי להעביר הלאה לבנות שלי והיום לנכדים שלי".

כמעט שש שנים חלפו מאז נפרדה מבעלה, יאיר אחי-אילן, אחרי 32 שנות נישואים, ותיקי מתגעגעת. מאוד מתגעגעת. לפני כשלוש שנים ארזה את חפציה וחזרה לביתם ביפו העתיקה, שבו גרו בראשית דרכם המשותפת. נוכחותו של יאיר מורגשת בכל פינה בבית הצנוע שמשקיף אל הים. "את הארון הזה הוא בנה", היא מספרת, ו"את התמונה הזאת צילם". הזיכרונות ממנו לא מפסיקים להציף את השיחה. "הוא היה גאון מחשבים קטן. אני לעומת זאת פיתחתי פוביה לעניין.

שנה שלמה עמד פה מחשב שקניתי ולא הצלחתי להפעיל עד שהעברתי אותו לנכדים שלי". לפני כמה לילות חיפשה דיין קלטת וידאו ישנה ומצאה תיעוד למסיבת יום הולדת שערכו לה בתאטרון. בקלטת מונצחת שיחת הטלפון הקבועה שערכה עם יאיר, מיד אחרי כל הצגה, שבמהלכה היתה משתפת אותו במה שעבר עליה. השיחה הזו חסרה לה. אבל דיין מנסה להתרכז במה שיש, ממשיכה להסתער על החיים.

בתחילת השבוע עלתה ביס הסדרה "פאפאדיזי" שמתרחשת בכפר יווני פיקטיבי, שבו חי רועה כבשים (מנשה נוי, שגם כתב והפיק), המחפש לו רעיה אמריקנית. דיין משחקת את אמו, לצד חברתה הטובה קרן מור ומוני מושונוב. "תכתוב שקיבלתי את התפקיד בפרוטקציה", היא צוחקת, "זה היה מבחינתי כמו לעבוד עם המשפחה שלי. זאת היתה חוויה קסומה, עבדנו בשעות לילה מאוחרות, אחרי שסיימנו הצגות וצחקנו המון. כל הסדרה משוחקת באנגלית, והרי זה החלום של כל שחקן לקשקש באנגלית. אני מאוד מרוצה מהתוצאה".

איך היה לעבוד בסט שחלק מהניצבים בו הולכים על ארבע?
"צילמנו במקום פלאי שנקרא הר הרוח, ליד ירושלים. היינו מוקפים בעזים ונוף שמימי, שמיד הכניס אותנו לאווירה כאילו אנחנו ביוון. אין ספק שהעזים הן ששלטו במה שהיה בשטח. הן הלכו לאן שהן רצו ועשו מה שבא להן. מצאנו את עצמנו מזיזים את מיקום הסצנה בהתאם אליהן. בשלב מסוים הן הרגישו נוח והתחילו ללקק למנשה את הזקן או לדחוף אותי בגב. השארנו את זה. זה הוסיף לאותנטיות".

במקביל להפקה מאותגרת החיות, היא הצטלמה עם אורנה בנאי בתאילנד לעונה השלישית של "אמא'לה", ובעיקר המשיכה לחרוש את הבמות בתאטרון הקאמרי (בימים אלה היא בחזרות להצגה "שמו הולך לפניו" עם שלמה בראבא, ובקרוב תחל לעבוד על "חתונת הדמים").

את מעט הזמן הפנוי שלה מעבירה דיין בביתה, מול הטלוויזיה או עם ספר טוב ביד, שקועה בכורסת השיאצו המפנקת שקנה לה יאיר טרם מותו. "אני פריקית של נוחות", היא מכריזה בעודה מסדרת את עצמה על הכיסא במטבח, פושטת רגל אחת על השרפרף ומניחה יד על כיסא בר שתומך בה. "עכשיו אני קוראת את הביוגרפיות של לורקה ולאונרדו דה וינצ'י. יאיר לימד אותי לקרוא. עד שהכרתי אותו לא ידעתי מה זה ספר".

כמה חסרה לך תחושת השיתוף? האינטימיות של זוגיות?
"אתה שואל אם יש גבר חדש בחיי? התשובה שלילית. אין לי אף אחד. למרות שלהפתעתי הגדולה יש לי הרבה מחזרים. העניין הוא שאין לי שום פתיחות או פתח להכניס דרכו אנשים פנימה אל הלב שלי. אני אחרי מערכת יחסים של 32 שנים ואני עוד לא מרגישה פנויה. אני גם לא משדרת את זה. עובדה שאני לא מרזה. אולי זאת הגנה כזאת. אני משדרת שאני כביכול לא אטרקטיבית. אין לי אף אחד, ובינינו, אני גם לא בטוחה שזה יקרה לי שוב".

מחשבה לא קלה.
"למה? זאת בחירה מודעת לחלוטין. אני מאוד מאושרת מהחיים שלי. בשיא הכנות. יש לי תא משפחתי מדהים ועבודה שגורמת לי אושר גדול. אבל לך תדע, יכול להיות שמחר אפגוש מישהו שירתק אותי ופתאום אמצא את עצמי מרזה, עושה התעמלות כל היום ולובשת בגדים שיבליטו לי את זה ואת זה", היא אומרת ומקפיצה את החזה מצד לצד, "בינתיים טוב לי ככה. באמת".

"אתה יודע למה אני כל כך מאושרת?", היא שוב עוצרת את שטף הדיבור ומחייכת, "כי אני בת 60. בת 60! אתה קולט מה זה? אני כל כך מאושרת. יותר נכון לומר שאני נדהמת. אני בתדהמה שאני עדיין פה ומתפקדת. תחשוב שהאחים שלי נפטרו כשהם היו בני 40, 51 ו-56. כל שנה שאני עוד פה זה אושר גדול מבחינתי. אמנם הגוף כבר אומר את דברו, הברך כואבת פה והרגל כואבת שם, אבל אני פה.

"באפריל הצטלמתי בתאילנד. שמונה ימים של צילומים. כל היום איפרו אותי, הלבישו, עשו לי צמות בראש, הצמידו לי מעסה. הרגשתי כמו מרילין מונרו, יפה. רזה. סקסית ונחשקת. ואז באתי לחדר, הסתכלתי במראה ונבהלתי. אמרתי לעצמי 'מה? ככה אני נראית וככה הרגשתי כל היום?'. אתה מבין את הראש? זה הסוד שלי. אני נראית ככה, אבל מרגישה אחרת. השבוע הכרזתי בכל מקום שנכנסתי אליו שאני בת 60. שלמה בראבא שאל אותי למה אני כל כך שמחה. 'כי עברתי דרך מדהימה ונהדרת', עניתי לו. אין לי בעיה להזדקן. אני מרגישה שאני נמצאת בזכות גדולה, אני סקרנית לראות לאן הדברים יתפתחו".

מה היתרון הכי משמעותי של הגיל?
"אני חושבת שברגע שאתה מקבל את עצמך ואוהב את עצמך באמת אז הרבה יותר קל לך לתת לאחרים. פתאום לא צריך להתאמץ. לא צריך כוחנות. הראש נפתח להרבה דברים, דווקא בגיל הזה. אני מרגישה עכשיו, יותר מתמיד, רצון להעביר את הידע שלי הלאה. ללמד. אני פחות מרוכזת בעצמי. האמת שאני עושה את זה כל הזמן, באופן טבעי, מצטופפים לידי צעירים. אני מאוד אוהבת צעירים. זה עושה לי את זה הרבה יותר מאשר להיות בחברת מבוגרים שאיבדו את ההתלהבות שלהם ועסוקים בכואב לי. . . קופת חולים", עוברת דיין למבטא פולני כבד. "אין לי כוח לכל השיחות על הורידו לנו 200 שקל בהקצבה. לא יכולה. איי דונט לייק איט!

"יש כל כך הרבה יתרונות בלהיות בת 60. למשל לא צריכים יותר להצטנע. די. בגיל הזה אני כבר יודעת טוב מאוד מי אני ומה אני שווה. הבנות שלי טוענות שחלק גדול מהכישרון שלי נובע מהילדה שבי ומהעובדה שאני סקרנית נון סטופ.

כשהייתי בתאילנד כל דבר הטריף אותי. ידעת למשל שיש לתאילנדים בכתב את האותיות גימ"ל ושי"ן שלנו? נדהמתי מזה. אמרתי לחבר' ה הצעירים שהיו איתי: 'תראו, תסתכלו על השלטים בחוץ' ולא היתה להם סבלנות לזה. מה קרה? ראיתם הכל כשהייתם קטנים? אני כל כך אוהבת להתבונן על העולם".


הכתבה המלאה מופיעה במוסף "סופשבוע" 11.7