הדיבוק חוזר לבמה

טלי ליפקין שחק, תרבות | 30/5/2008 9:00

  על המזנון, בסלון אצל סבתא שלי, הייתה מונחת תמונה במסגרת. חנה רובינא, בשמלה לבנה גבוהת צווארון, עיניה רושפות מתוך מסגרת עיפרון איפור שחור, צמה שחורה משתלשלת מכתפה האחת, ובשולי התצלום הקדשה אוהבת של אישה לרעותה.

סביבה על המזנון הונחו גם תצלומים נוספים, של אבא שלי יפה כמו נסיך, של דודתי, שלנו מחייכים אחרי תספורת ובלי שיני חלב שנשרו. אבל לאה'לה, זאת אומרת חנה רובינא, זאת אומרת המלכה, הייתה במרכז, מכשפת במבטה הנוקב. כך שאני, עם הנץ התודעה לעולם שסביבי, קיבלתי גם את הדיבוק בעסקת חבילה.

לא ראיתי את המחזה על הבמה עד שבגרתי ממש, בהפקה שעלתה על במת התיאטרון הלאומי במלאות לו 60 ב-1979 "הדיבוק" לא הייתה הצגה לילדים, כמובן. אבל את קולה המהדהד, מעובה ואחוז, כן אחוז דיבוק, של חנה רובינא, חברה של סבתא, שמעתי ונצרתי. סוג של ידע גנטי שנטמע דרך הוורידים או משהו לא ממש מדעי שכזה. מין דיבוק.

אותו הדיבוק שנכנס בתיאטרון שהיה ללאומי, ושמאז עלה בראשונה על במת הבימה במוסקבה ב-1922בבימויו של יבגני ואכטאנגוב ובכיכובה של חנה רובינא - עלה שוב ושוב. כאלף הפקות בעשרות לשונות ובכל מיני גרסאות היו למחזה שנכתב ברוסית על ידי ש' אנ-סקי (או בשמו המלא ש"ז רפפורט) ב-1914. מחזה שנקרא במקור "בין שני עולמות", ותורגם לעברית על ידי חיים נחמן ביאליק.

עכשיו הגיע שוב יומו של "הדיבוק". במסגרת חגיגות ה-90 להבימה, ובשיתוף פסטיבל ישראל העומד בסימן 60 למדינה ושנת פולין, יעלה התיאטרון סדרת הפקות, שבמרכזן הסמל המסחרי, המותג בה"א הידיעה מיום היווסדו.

קבוצת תיאטרון ורשה, בבימויו של קז'ישטוף וורליקובסקי, אחד הבמאים החשובים באירופה כיום, תביא עיבוד ל"הדיבוק" המשלב גם סיפור קצר של חנה קראל על אמריקני הרדוף ברוח אחיו שנרצח בגטו ורשה; שלושה יוצרים ישראלים צעירים יעלו עיבודים עכשוויים של דיבוקים שונים, במחול עם וידיאו ארט ("אוב - בחצי הלילה" של רננה רז ועופר עמרם), בתיאטרון ("דיבוקים - אירוע תיאטרלי" של מור פרנק) ובתיאטרון בובות ("בין

שני עולמות" בבימויו של שמואל שוחט).

האם החזרה אל "הדיבוק" של ש' אנ-סקי מעידה שהגירוש לא הצליח, שהדיבוק איננו מרפה? האם זאת הוכחה לגדולתו האלמותית של המחזה המקורי? האם זאת הבשורה של הבימה ביום השנה ה-90 לקיומו?

"'הדיבוק', אם נרצה או לא, הוא חלק מהאתוס של הבימה", מסביר אילן רונן, המנהל האמנותי של התיאטרון הלאומי ומי שהגה את פרויקט 'הדיבוק' על כל חלקיו, כולל ערבי עיון אקדמיים.

"בכל עשור מעלים בהבימה את המחזה, הביאו במאים ידועי שם, אבל אני חשבתי שאי אפשר להתמודד אחד על אחד עם המיתוס הזה. ההפקה הראשונה מטילה צל כבד על אחת ההפקות שבאו אחריה, שהיו מעניינות, אבל...".

אבל לא מוצלחות?

"אני לא אומר את זה, אבל ההפקה הראשונה קיבלה ממדים מיתיים שקשה לשחזר. עובדה שחנה רובינא שיחקה את זה מגיל 20 עד 60, תקופת חיים שלמה. זה קשור כנראה להרבה מרכיבים - העיתוי, היווצרות התיאטרון ואכטאנגוב האגדי. זה היה חד פעמי. לכן חשבתי שראוי יותר להתכתב עם ההפקה ולא לעשות את המחזה עצמו".

רונן החליט לאפשר התמודדות של יוצרים צעירים עם הבימה ועם האתוס של "הדיבוק". הוא מדבר במונחים של "התכתבות" ושל "הדהוד". שלוש הפקות, הוא אומר, המתכתבות עם המקור, כל אחת באה ממחוזות אחרים של אמנויות הבמה.

לפני ארבעה חודשים בערך הם יצאו לדרך: שמוליק שוחט (36), מספר סיפורים ובוגר בית הספר לתיאטרון חזותי בירושלים; מור פרנק (37), במאית ודרמרטורגית, והרקדנים רננה רז ועופר עמרם, בני 30.

כולם מצוידים בקווים מנחים ששרטט בשבילם אילן רונן, חמושים בטקסט של "הדיבוק" המקורי וטעונים ברגשות הקמאיים שכל אחד סוחב איתו מבראשית - הפחד מהמוות ומעולמות הנפש, המשיכה אל הלא מובן והאמונה בכוח האהבה.

וכן, בכל שלוש ההפקות יש שמלת כלה, השמלה של לאה'לה, כמו תכריכים יהיו לה אלה, ובכולן כלה בעלת צמות שחורות. כל ההפקות שולחות יד אל חנה רובינא בתפקיד לאלה'לה, מבקשות לגעת, כל אחת בדרכה.

הכתבה המלאה במוסף תרבות מעריב ביום שישי