 |
/images/archive/gallery/110/392.jpg מאיר שניצר.
צילום: נעם וינד  |
|
|
|
|
|
|
| "אזור חופשי" הוא עוד סרט קונספטואלי של עמוס גיתאי, ובמילים אחרות, עוד סרט עם עלילה מופרכת, תזמון לקוי, דיאלוגים בלתי מתקבלים על הדעת ופוזה של גאולת העולם. וחנה לסלאו? גניבת תפקיד קלאסית |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
לחנה לסלאו דחוף לצאת לממלכת ירדן. יש לה, כך היא מוסרת, עסקים דחופים באזור הסחר החופשי, המצוי במפגש הגבולות הנודע בין סוריה, עיראק, ערב הסעודית וירדן. נניח לרגע שאזור סחר חופשי שכזה אכן מצוי באגף המזרחי של ממלכת עבדאללה ה-2; מפגש גבולות כפי שמתארת הגברת לסלאו בסרט "אזור חופשי", אינו מופיע בשום מפה מוכרת. אין דבר כזה במציאות.
לסלאו, שנוסעת אל אותו אזור סחר מרוחק עם הטרמפיסטית נטלי פורטמן, אצה רצה לעשות ביזנסים עם אחד המכונה "האמריקני". היאם עבאס, שבאה לקבל את פניה, מודיעה שהאמריקני הזה לא יגיע, אבל אפשר למצוא אותו ממש מעבר לפינה. ואכן, השלוש נוסעות כברת דרך לא משמעותית ופוגשות במכרם חורי. מתברר שהוא האמריקני המבוקש.
לחורי לא כל כך דחוף לעשות ביזנסים עם לסלאו, אבל בוער בעצמותיו הצורך להסביר לטרמפיסטית פורטמן, המגלמת דמות של צעירה מאמריקה שנתקעה בישראל, את משמעותו ההיסטורית של המקום שבו הם מצויים. זוהי החווה החקלאית הנודעת של מוסא אל-עלמי, מפליג חורי בהסבר עומק, שאסף אליו יתומים פלשתינים מפליטי הנכבה. ובכן, אל-עלמי לא הפעיל שום חווה ושום בית יתומים במזרחה של ממלכת ירדן, במפגש הגבולות (שאינו קיים) בין ארבע מדינות ערב. למעשה, כלל לא היתה
לו חווה בממלכת ירדן המזרחית, כי אם באזור יריחו, בצד המערבי של נהר הירדן. כאשר הגיעו לכאן הטנקים הישראליים, ממשיך חורי בשיעור ההיסטוריה שלו, ברחנו ליישוב הסמוך, לג'נין. ובכן, טנקים ישראליים בוודאי שלא חצו מעולם את נהר הירדן באזור ים המלח. לגבי מיקומה של ג'נין, הרי שכל תושב עפולה היה שמח לגלות שהעיר, על מחנה הפליטים הצמוד לה, מצויה דווקא סמוך ליריחו.
מציאות קולנועית לחוד, מציאות ריאלית לחוד. אין קשר בין השתיים. אגממנון ואכילס, למשל, יכולים להטיל מצור פילמאי אפילו על איסטנבול או קרקוב ומדריד, בתנאי שבסרט שישחזר מצור לגיטימי שכזה לא יאוזכרו שמותיהן של ערים אלה. מאותו הרגע שבו מגויסת המציאות הריאלית - היסטורית או גיאוגרפית - באופן משובש אל שורות הפנטזיה הקולנועית, מעתיק עצמו שדה הפעולה הפילמאי אל מחוזות המניפולציה. ובקשר לאזור הסחר החופשי של לסלאו, לאותו מפגש הגבולות שאיננו, לחוותו של מוסא אל-עלמי שנדדה על המפה כמה מאות קילומטרים, מתגנב החשד כי כל הסמטוחה הגיאו-היסטורית הזו לא נועדה אלא לאותה שנייה גואלת שבה מכרם חורי יאמר את המילה "ג'נין", המוכרת כיום בכל שפה אירופית ומסוגלת לפתוח דלתות ללבם של צופים רבים בצרפת, באיטליה, בהולנד ובבלגיה.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
לסלאו, פורטמן וגיתאי משתובבים על הסט
|
|
|
 |
|
 |
|
קונספט שמונספט
|
|
|
 |
|
|
|
עמוס גיתאי, האחראי לסרט "אזור חופשי", עושה כבר שנים רבות קולנוע קונספטואלי; סרטים מושגיים, המנסים לעתים קרובות לעקוף את הטכניקה הפילמאית המקובלת, על מנת להגיע אל האמירה הבנאלית, האמת הפשוטה, הגרעינית, שמסתתרת לא אחת מאחורי חומות של קולטורה מבלבלת חושים. כאלה היו סרטיו "קדמה", "אסתר", "הארץ המובטחת", "כיפור" ונוספים, שלא ההיגיון הטמון בעלילתם ולא ההתנהגות המנומקת מהבחינה הפסיכולוגית של גיבוריהם עמדו בראש סדר העדיפויות שלהם.
בסרטי גיתאי, והמונח השגרתי "סרט" לא תמיד מתאים כדי להגדירם (עדיף על פניו השימוש במונח "מסכת" ), ניכרת חתירה אל בירור המושג, הקונספט, שעומד מאחורי הדברים שאותם דחוף לו לדחוף אל מרכז בד הקולנוע. טכניקת הסיפור שלו - סרט מסע ונסיעה במכונית - כמעט שאינה משתנה מסרט לסרט, ו"אזור חופשי" בוודאי שאינו מתכוון לחדש משהו בתחום הזה. זהו סרט שחלקיו המכריעים מתחוללים בתוך מכונית, תוך כדי נסיעה, כאשר הרקע והנוף המתחלפים לעתים, אמורים להוסיף תוקף ועומק לשורות הטקסט המדוקלמות על ידי השחקנים/ות. מובן שגם למצלמה, שאינה מרבה לנוח, יש חלק נכבד ביישום המשימה הזו.
וכך קורה ש"אזור חופשי" - סרטו העלילתי הארוך ה-13 במספר של גיתאי - כמו רבים מאחיו הבוגרים, ממלכד בתוכו עלילה מופרכת, תזמון לקוי, דיאלוגים בלתי מתקבלים על הדעת ופוזה של גאולת העולם. בביקורת שסקרה את הקרנת הסרט בפסטיבל קאן האחרון, הסביר זאת כתב העת "הוליווד ריפורטר" במילים הבאות (בתרגום חופשי): " בהתחשב במה שמתחולל בתחרות הנערכת השנה, נראה כי הפעם המירוץ השאפתני ביותר נערך דווקא במסלול שיכתיר את הסרט הגרוע ביותר בפסטיבל. אם תואר עלוב שכזה היה באמת מחולק,'אזור חופשי' הינו מועמד מוביל לזכות בו". נכון הוא שקטילה זו נלקחה מתוך מאמר בכתב עת המיועד לאנשי תעשיית הקולנוע - מפיצים, סוכנים, מפיקים - ולאו דווקא לאלה העוסקים בצדדים האמנותיים יותר של המדיום, אך קשה לומר שרוח הדברים מחטיאה במשהו את האמת העגומה.
הסרט נפתח בסצנה חסרת תקדים בתולדות הקולנוע. צילום תקריב, קלוז אפ, באורך של עשר דקות. בהחלט אקט מהפכני, שדרושה סיבה טובה במיוחד לעצם שילובו בסרט. הסיבה של גיתאי: נטלי פורטמן בוכה. ומדוע זה תבכה לה העלמה פורטמן במשך זמן אינסוף פילמאי שכזה? רעי לב, שיצאו חמוצים מההקרנה לעיתונות שנערכה בפסטיבל קאן, סברו כי הסיבה האמיתית לבכי הבלתי פוסק של נטלי, נעוצה בעובדה שהיא גילתה לפתע פתאום כי היא נותרה לבד בסרט; הארוס שלה, אקי אבני ואמו הקולנועית, כרמן מאורה, סולקו החוצה מהסיפור. חדי עין, צלפים מיומנים בעיקר, מוזמנים לעשות מאמץ על מנת להבחין בשרידים מטושטשים של דמויותיהם, שאותן שילב גיתאי בסרט תוך שימוש בטכניקת הסופראימפוזישן - הדפסת תמונה על תמונה, המאיינת (מלשון אין) ומאפסת (מלשון אפס) את הדמויות ואת השחקנים המבצעים אותן.
וכך קורה שעשר מתוך 90 דקותיו הכוללות של הסרט (למעלה מ-11 אחוז ) מתבזבזות על קלוז אפ ובכי מיותרים. בשאר הסרט מתואר המסע של לסלאו ופורטמן. זאת, למרות שגם לאחר סיומו של "אזור חופשי" קשה להבין מדוע זה נתקעה פורטמן בתוך מכוניתה של לסלאו. לאלוהי הקונספט הפתרונים. אולי משום שברקע בכייה הלא משכנע של השחקנית מנסר "חד גדיא", שיר המחאה הנודע של חוה אלברשטיין, שבוודאי יכול לשרת ערימה שלמה של יצירות קונספטואליות.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
אמירה בנאלית שמסתתרת מאחורי חומות של קולטורה מבלבלת חושים. גיתאי
|
|
|
|
|
|
|
קש וגבבה
|
|
|
|
|
|
|
החד גדיא, שתחילתו בגדי בתרי זוזי וסופו במלאך המוות, מזין את האירועים השונים, שלא תמיד מורגש הקשר ביניהם, המתחוללים במהלך שארית 80 דקותיו של "אזור חופשי". מפגשים אקראיים עם ערבים מסבירי פנים, עם פלשתינים זעופי פנים, עם כבישים משובשים ושומרי גבול מחוספסים. גם אילו נמשך מסען של לסלאו ופורטמן כמה עשרות שעות, ההיגיון הקלוש המשרת את "אזור חופשי" היה יכול בקלות יכול לשאת עליו מאות סצנות נוספות. גם גרסת 90 הדקות שגיתאי בחר להציג בקאן (בארץ הסתירו מפיצי "אזור חופשי" את הסרט מכתבי הקולנוע לסוגיהם השונים, ולא ערכו הקרנה מוקדמת לעיתונות, כמקובל) מכילה גיבוב של מידע בלתי מנומק. למשל: אזכור פינוי ימית, שבו נאלצו לסלאו ובעלה אורי קלאוזנר לעזוב את העסקים הישנים שלהם, או העבר הצלבני המפואר של העיר ג'ארש, שחורבותיה מעטרות כיום את מדבריות ירדן.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
ויש גם מוסר השכל
|
|
|
|
|
|
|
נו כן, יפטירו הספקנים, אם הכל גרוע עד כדי כך, איך זה שלסלאו יצאה מנצחת מפסטיבל קאן? שאלה טובה, תשובה נחרצת אין. נכון הוא שבין 21 הסרטים שהתמודדו השנה בקאן, קשה היה לאתר שחקנית בולטת, לבד משרלוט גינסבורג, העושה בדייקנות תפקיד מרשים ומורכב בסרט המתח הצרפתי "למינג", שיגיע בקרוב לארץ. לסלאו, מצד שני, אפילו איננה השחקנית הראשית בסרטו של גיתאי. הכבוד הזה, פלוס עשר דקות של קלוז אפ, הוענק כזכור לפורטמן הרפויה. מכאן, צא ולמד מה השכילה לבצע לסלאו במהלך 80 הדקות (ברוטו) שהקציב לה גיתאי.
זוהי גניבת תפקיד קלאסית. ניכר שהשחקנית הראשית, טירונית עדיין, לא מבינה מה מימינה ומה משמאלה. לשחקנית המשנה היאם עבאס הוגשו לביצוע שורות דיאלוג בלתי מתקבלות על הדעת. כך קרה שלסלאו, מומחית בהצגות יחיד, הפקיעה את הנכס הנטוש הזה, הסרט, לצרכיה האנוכיים. בהחלט הישג שרגליו נטועות עמוק בתוך טכניקת האלתור, שכל סטנדאפיסט ראוי מחויב לה.
לסלאו, כמו נבחרת ישראל בגרסת דבלין, חזרה הביתה עם הישג מקצועי מהמעלה הראשונה ומותר לה לחגוג עליו בגדול. אבל לשמחה זו מצורף גם זנב של מוסר השכל. השבוע נחת בבתי הקולנוע בארץ "לולה הקדושה", סרטו של ברטרן טברנייה מצרפת. בשליש האחרון של הסרט, בתפקיד שולי לגמרי, נראות לפתע על הבד פנים מוכרות מהעבר הלא רחוק. מי זו הגברת כבדת המשקל הזו, מולמלה השאלה בין כיסאות המבקרים? זוהי סוורין קאניל, פסק בחשכה המומחה התורני. קאניל, שזכתה בשנת 99' בפרס השחקנית המצטיינת בפסטיבל קאן עבור הופעתה הגדולה בסרט "האנושות". קאניל , שמאז שחבקה את אותו הפרס לא התאוששה מההלם, ומשתדלת ללקט פה ושם תפקידים בסדר גודל מעליב כמו זה ב"לולה הקדושה". לתשומת לב כלת הפרס מישראל.
|
|
|
|
|
|
|  | | גניבת תפקיד קלאסית. לסלאו בקאן | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
|
| | | | מבקר סרטים ("כל העיר", "העיר", "הארץ", "קול ישראל", "מעריב") ועורך ("העיר", "מוסף הארץ"). שימש במשך שמונה שנים כמבקר הטלוויזיה של "מעריב". ספרו "הקולנוע הישראלי" הוא הלקסיקון המקיף ביותר על סרטים ישראליים | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
