 |
 |
|
|
|
|
| אמירה נירנפלד חזרה ל"אליפים", נחרדה מהאידיאולוגיה הציונית-שוביניסטית-גזענית-דורסנית, והחליטה שהדבר היחיד שראוי לשמור מהספר הוא האהבה למרק עוף זך |
|
|
|
 | דפדף בתרבות |  | |
אמירה נירנפלד
5/6/2005 11:55 |
|
|
|
|
|
|
|
לרגל ספיישל שבוע הספר החגיגי בהשתתפות כוכבי "ארץ נהדרת" (קשת, 23 ביוני), ערוץ תרבות
חוגג פינה יומית בה ממליצים אנשים שאנחנו אוהבים על ספרי הילדים שהם אוהבים.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
אם זה לא נראה כמו כניסה למחנה ריכוז, אנחנו פרפרים בגטו
|
|
|
 |
|
 |
|
העבודה קשה ומפרכת אך החבר'ה מאושרים
|
|
|
 |
|
|
|
הימים הם ימי ערוץ 1. הילדים המקובלים שיחקו בחוץ עם חברים. השאר ראו תוכניות חינוכיות וקראו ספרים, בדרך כלל את הספרים שהמליצו עליהם בתוכניות החינוכיות. היתה תוכנית שהיתה חביבה עליי במיוחד, אם זיכרון השמות הקלוקל שלי אינו מטעיני קראו לה "קריאת כיוון" או משהו בסגנון. הם הציגו סצינה מתוך הספר "אליפים". ברגע שנגמרה התוכנית מיהרתי אל חנות הספרים שהייתה מרוחקת כרבע שעה הליכה מבייתי - רק אירוע ממש יוצא דופן היה גורם לי ללכת את המרחק הזה ולא לשלוח את אבא לעשות זאת בשבילי כשהוא חוזר במכונית מהעבודה. הנה משהו שלא השתנה עד עצם היום הזה.
אני זוכרת שאת הדרך הביתה עשיתי במהירות, מונעת מעצמי את הסיפוק המיידי שבקריאה תוך כדי הליכה. אני זוכרת את השקיקה בה קראתי את הספר, את ההתרגשות האדירה שהוא גרם לי ואת עצמי נשארת ערה לאחר שסיימתי לקרוא, מדמיינת מה עוד קרה אחר כך. העלילה, לעומת זאת, על דמויותיה ונפתוליה נשכחו ממני לגמרי. כמה מוזר הוא ארסנל החוויות שלנו, לרגע סיפור חי ובועט בתוכך וכעבור שני רגעים, לא נותר ממנו אלא שאריות רגש מעומעמות המזכירות שפעם היתה פה אהבה גדולה.
שבתי לקרוא בספר: רוני, התייתם מאימו ובורח מאביו שהתחתן עם אשה אחרת אל הפנימייה החקלאית "גנות". "גנות" הוא מקום בו "שורת עצי הזית והבתים אדומי הגג טובלים בירק ובדשא", בו הנערים והגברים נראים נינוחים וחסרי דאגות. הם שזופים, שריריים משחקים שח, משתתפים בתחרויות ארציות לנוער, מהלכים ברגליים יחפות על קוצים ואבנים ולא חשים דבר. מקום בו הנשים והנערות הן טובות, מבטן אוהב וצמתן צהובה או שחורה. מקום בו האוויר מגרה את התיאבון ויום השבת הוא יום חג בו כולם סועדים סרוקים ורחוצים מכלי האוכל הדורים בהם מוגשים המטעמים הלאומיים של הארץ - גפילטע פיש ומרק עוף זך עם אטריות. מקום בו העבודה קשה ומפרכת אך החבר'ה מאושרים לדעת כי הם עושים את המוטל עליהם. מקום בו הטלוויזיה היא מכשיר "כה יקר" והטרנזיסטור "משמח את הלב". מקום בו לפושעים קוראים פואד ורחמים והם צנומים, נמוכים וחומים (בניגוד לגיבורים שהיו לבנים ועכשיו הם שזופים).
בגיל עשר כשדפי הספר היו לבנים ובוהקים, הם סיפרו על קשיי ההסתגלות של התלמידים החדשים שנקראו בלעג "אליפים" למקום החדש, על המאבק מול תלמידים בוגרים שהתעללו בהם, על חברות טובה, על התאהבות ראשונה ועל אכזבות. היום, כמעט שני עשורים ותודעה פוליטית מפותחת אחרי, כשמכל בית עשרות ערוצי הטלוויזיה משדרים בעיקר פרסומות בווליום בלתי אפשריים וכשהרדיו מעצבן את הלב עם אותו שיר שמתנגן 24 שעות ביממה, הדפים הצהובים מספרים בעיקר על אידיאולוגיה ציונית, שוביניסטית, גזענית ודורסנית. כמה רציתי שהחיים שלי יראו כמו בספר. הדמיון היחיד היה בטלוויזיה, ברדיו, ובמרק העוף הזך. נשארתי רק עם האהבה למרק עוף ועם ההבנה שחיים כאלה לא היו לאף אחד מעולם. אני מניחה שקוראים לזה התבגרות.
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
