תרבות NRG - "בסוף היא תאהב אותי", אשכול נבו

ראשי > תרבות > פרקים נבחרים

"בסוף היא תאהב אותי", אשכול נבו

הצצה לספר "צלליות", המקבץ סיפורים קצרים של 11 סופרים, וכל רווחיו יועברו לעמותת "אנוש"

דפדף בתרבות

אשכול נבו
19/4/2005 11:07

האנתולוגיה "צלליות", בעריכתו של אתגר קרת, מציעה 11 סיפורים קצרים העוסקי בפגיעות ושבירות נפש האדם, מאת אמיר גוטפרוינד, אשכול נבו, נאוה סמל, יוסף אל-דרור, שירה גפן, עוזי וייל, אלונה קמחי, גפי אמיר, אסף גברון, יהושע קנז וקרת עצמו.

הרווחים ממכירת "צלליות" יועברו כולם לטובת עמותת "אנוש" - העמותה הישראלית לבריאות הנפש, המסייעת לנפגעי נפש לתפקד באופן עצמאי ולהשתלב בקהילה, ומייעצת ותומכת במשפחותיהם.

הספר יוצא בהוצאת כנרת זמורה-ביתן.


עטיפת הספר "צלליות"


	בסוף היא תאהב אותי


	בגיל שבע-עשרה התאהב עמוקות בנערה מהשכבה שלו. היא היתה מתולתלת וצינית, ונדמה היה לו שמתחת לקור המופגן שלה ממתין חום גדול למי שיתעקש מספיק. הוא היה כחוש מדי וחדש מדי - רק לפני שנה עבר עם אמו לעיר הגדולה - ובכל זאת, כשאזר אומץ, וניגש אליה בהפסקה, והצליח לומר לה משפט קצר שעל ניסוחו עמל לילה שלם, היא נאותה ללכת איתו לסרט. משהו בנואשות שלו, בדרך שבה הציג בפניה את ההזמנה, כמי שאינו מצפה כלל להצליח, החמיא לה. אחרי הסרט, שהיה ארוך מדי לטעמה, ואחרי עוד פגישה אחת, בבית קפה של זקנים, שבמהלכה פיתלה באצבעה אחד מתלתליה באטיות ששנקה את גרונו, הודיעה לו בשיחה קצרה לביתו שהיא מעדיפה שיישארו חברים טובים. ותו לא. בקול רועד הוא אמר שחבל, הוא דווקא הרגיש איזה קסם, אבל אם זה מה שהיא רוצה, בסדר. הוא הניח את השפופרת, לקח נשימה עמוקה, ובמקום להתאבל יום יומיים ולחפון תשוקה אחרת, כפי שהיה עושה אולי נער אחר במקומו, צלל, באבחה אחת, ללא בלוני חמצן, אל מצולותיה של הזיה רבת עוצמה. ההזיה שלו אמרה דבר פשוט: אותה נערה חושקת בו, ההכרה בכך טרם הבשילה בה, אבל היא יכולה להבשיל בכל יום נתון, והוא ייהנה מכך רק אם יהיה דרוך, רק אם לא יפסיק לחשוב עליה ויישאר מספיק זמן מתחת למים. בפועל נתפרדה ההזיה הזו לכמה תסריטי משנה, שאת כולם חי כאילו היו מציאות לאמיתה. באחד מהם, למשל, הוא חוזר מבית הספר, פותח את דלת חדרו ומגלה אותה על מיטת הנוער שלו. מחכה. מפתה. מלאת חרטה. בכל פעם שעלה ברחוב והזיה זו היתה משתלטת עליו, הזדקף איברו והִקשה עליו את הצעידה. כשהיה פותח לבסוף בלב הולם את הדלת עמוסת המדבקות הצבעוניות ומגלה, פעם אחרי פעם, שאינה שם, לא נשברה רוחו. אדרבא. כמו חסידים, הרואים בהתגברות הקשיים סימן להתקרבות הגאולה, כך שיקפה בעיניו כל אי-הופעה שלה בחדרו את המאבק הפנימי המתחולל בה, מאבק שיוכרע בסופו של דבר לטובתו. בתסריט אחר, שנבט בראשו בו-זמנית, היא ניגשת אליו בהפסקה הגדולה בבית ספר, בדיוק באותו מקום ובאותה שעה שבהם הוא ניגש אליה בזמנו, ומציעה לו בדיוק באותן מילים, מודעת כמובן לסמליות שבמעמד, ללכת איתה לקולנוע. כדי לשפר את סיכויי ההצלחה של התסריט הזה, היה נעמד בכל הפסקה גדולה, בעשר ועשרה בדיוק, מתחת לעץ האורן הגדול שבמרכז החצר וממתין שתיגש אליו. היא לא ניגשה, אבל מבטים מקריים ששילחה בו מדי פעם הוכיחו לו שהיא מבינה את הרמז ומסמנת לו בעיניה שעוד לא הגיעה השעה. עד מהרה נמלא ראשו תסריטים, תסריטי משנה, פרשנויות ופרשנויות נגד. ככל שגברו ההוכחות הממשיות שסתרו את הזיותיו - בשלב כלשהו סיפר לו חבר שלנערה יש חבר מחיל הים - כך גדל הנפח שתפסו בנשמתו. מדי פעם היה בוקע ממצולותיו כדי להגיש בחינה, לאכול ארוחת ערב עם אמו או לשחק כדורסל בשכונה, אבל מיד אחר כך היה שב וצולל לתוך תסריט חדש: הולך לתיבת הדואר לבדוק אם כבר הגיע מכתב ממנה, מתיישב בתחנת האוטובוס הקרובה לביתו וממתין שתרד מהדלת הקדמית דווקא (כך קבע התסריט), עובר ומשכתב את פתקי האהבה שהכין לרגל מלאת חודש לחברות שלהם, חצי שנה, שנה. הוא לא שיתף איש בכל זה. אמו היתה טרודה מדי בקשיי פרנסה, והוא ידע שאם ייתן לה להציץ לנפשו הדחוסה, היא תשלח אותו לבדיקה אצל פסיכיאטר לוודא שלא לקה בסכיזופרניה, אותה מחלה מסתורית שפשתה בעץ המשפחה שלה, צובעת מדי כמה דורות עלה אחד בצהוב חולה. אביו שהה בחו”ל, עם משפחה אחרת, ושיחות הטלפון איתו היו נדירות ויקרות מכדי להעלות בהן נושא כה מורכב. החברים שלו, מהכיתה, היו חדשים מדי, והוא לא בטח בהם מספיק כדי לחשוף בפניהם שערורייה כזו. לאחד מהם - שנראה לו מעט רגיש מהשאר - החל לספר, בזמן שהמתינו לתורם לעלות למגרש הכדורסל, על תסריט שבו הנערה ממתינה לו בלילה בחורשה, אבל הם נקראו להשתלב במשחק לפני שהספיק להסביר שלא מדובר בפנטזיית אוננות רגילה, כפי שהיה אפשר לחשוד, אלא במשהו אחר שהולך וגדל ומשתלט עליו.


	אפילו הדביקה לו נשיקה על הלחי


	בכך נסתם הגולל גם על אפשרות המילוט הזו, והוא שב וצלל, אפוף שיכרון מעמקים, למקום שאליו קרני השמש שוב אינן חודרות. מדי פעם היה שומע את קולה, קולה ממש, ליד אוזנו ומסתובב במהירות רק כדי לגלות שהיא לא שם. מדי פעם היתה דמותה של שחקנית בסדרת טלוויזיה מתחלפת בדמותה, והוא היה מכבה את המכשיר בבהלה. פעם אחת חזר הביתה ומצא רק את רגליה על מיטתו. כשהושיט יד לגעת בהן, הן התפרקו לגל של עצמות ואחר כך נעלמו. ככל שהתופעות הללו התרבו והחריפו, כך נעשה לו קשה יותר לחלוק אותן. בתי משוגעים עם מיטות לבנות החלו להופיע בסיוטיו באופן קבוע, אבל גם הם עובדו, בסופו של דבר, לתסריטים שבהם היא מגיעה לבקר אותו בבית המשוגעים ונשארת לישון איתו באותן מיטות. כל העניין הזה נמשך וביעבע ורתח שנה כמעט. עשרה חודשים ליתר דיוק. ניתן לדמות את חייו באותם ימים למזוודה עם תחתית כפולה. על פני השטח לא ניכרו סימנים. הוא המשיך לשאת במזוודתו את העטים, ואת הקלסרים, ואת ההתנהגויות המנומסות המקובלות בקרב בני תרבות. אך בחלל שנפער בין המחיצה לתחתית השנייה שרתה אנדרלמוסיה: עטים שפכו דיו, משפטים מוכתמים התפתלו ללא קצה, ותשוקה מפותלת משלה בכול. בשבועות האחרונים לתקופה חלה, במפתיע, דעיכה קלה. תסריטים מסוימים לא היו זמינים עוד, אחרים כבו ברגע שהחל ללבותם, והוא מצא את עצמו - לפחות פעם פעמיים בשבוע - נוטש את משמרתו הקבועה מתחת לעץ האורן ומנצל את ההפסקה הגדולה כדי לעשן עם חברים מאחורי הקיוסק. יכול להיות שעוד כמה חודשים היו מסיימים את העניין בקול ענות חלושה או, לחלופין, מביאים לעלייה מחודשת במפלס ההזיות ומשבשים עליו את דעתו לחלוטין, אבל ערב אחד נרעד הטלפון בביתם, ואמו הודיעה לו בגאווה מעבר לדלת שזו בחורה. בשבילו. הוא שלח יד לשפופרת, ומהעבר השני של הקו נשמע קולה. לרגע, לא קצר, לא היה בטוח אם הוא הוזה את הקול או שומע אותו, וזה הבהיל אותו מאוד וכמעט גרם לו לטרוק. הוא נשאר על הקו בכל זאת ושאל מה מביא אותה להתקשר אליו. היא קירטעה, מופתעת מהטון הענייני שלו, סתם, רציתי, חשבתי, אולי, זאת אומרת, אם אתה רוצה, זאת אומרת, בא לך להיפגש? כמה ימים לפני כן ננטשה על ידי אותו חבר מחיל הים, והיא סברה שפגישה עם נער בן גילה, שמאז שהתראו פעמיים לפני שנה ממשיך לשלוח אליה מבטים משתוקקים, לא תזיק לביטחון העצמי שלה. בפגישה עצמה הוא היה מרוחק קמעה. הוא נתקף תחושה מוזרה שכל מה שסביבו - הכיסאות, הבייגל-טוסט, מתלה המעילים - אינו אמיתי, אלא חלק מהזיה מפורטת ומוצלחת במיוחד. אבל דווקא הריחוק שלו - שלא עמדה על סיבתו האמיתית - מצא חן בעיניה. ככל שנשען אחורה יותר בכיסאו, כך היא רכנה קדימה יותר. ככל ששתק יותר, כך התאמצה יותר למלא את הרווחים שנוצרו באנקדוטות משעשעות על בני משפחתה. הוא העלה כמה קילוגרמים בשנה שחלפה, וזה עיבה את כתפיו וריכך מעט את תווי פניו החדים. את צבע העיניים שלו אהבה כבר אז. וגם את הדרך שבה הוא מעביר את הזרת שלו בשערו. לאט לאט, במהלך הארוחה, צמחה בדמיונה פגישת הניחומים היחידה שתיכננה לסדרה של בילויים משותפים. בסוף הערב, כשעמדו מתחת לביתה, אפילו הדביקה לו נשיקה על הלחי. הוא מישש את הלחי המנושקת באצבעותיו כל הדרך הביתה. מגע שפתיה, אף שנמשך שניות ספורות, חדר דרך מסך הספק והעיר אותו, או לפחות נתן לו תחושה של ערות. הוא רק הצטער שלא נישק אותה בחזרה, אבל הפעם לא הספיק לצלול לסדרה חדשה של הזיות נשיקה, כי הפגישה הבאה ביניהם נקבעה לעוד יומיים, ובמהלכה התנשקו, בגן הפסלים, נשיקה אמיתית. זאת לא היתה הנשיקה הראשונה שלו, אבל מבחינות רבות כן. בסיומה היא אמרה, באותו טון משועשע שלה, שיש לו עוד מה ללמוד, אבל רואים שיש לו מוטיבציה. הוא היה יכול לחוש מתחת לשעשוע את הפגיעות שלה, ונישק אותה שוב.


	משוגת נעורים מתולתלת שלא תחזור


	הם המשיכו להתראות פעמים רבות בשבועות הקרובים והתברר שהוא צדק: באמת שרה ביניהם איזה קסם. שום דבר לא קרה בדיוק כמו בתסריטים, אלא רק על יד, ואת הפתקים שהכין לרגל מלאת חודש וחודשיים לחברותם נאלץ לזרוק, כי בינתיים ידע אותה כפי שהיא, ולמד להכיר את הפכִּים הקטנים, שהופכים כל טקסט, גם ברכה לאהובה, לאמיתי יותר. הוא למד להכיר את הדרך שבה היא מתעטשת, את הדרך שבה היא אוהבת ושונאת את אחותה, את העצלנות הפעלתנית שלה ואת הנקודה בנשמה שלה, שאם לוחצים עליה, היא מתחילה לבכות. היא, מצִדה, למדה להתמכר ליכולת ההקשבה שלו, לגינוני החיזור שלו ולדרך שבה ראה בכל סיטואציה גם את ההמשך הדמיוני שלה. הם המשיכו להשתרג זה סביב זה וזה בתוך זה. לעתים, במיוחד אחרי שהיו שוכבים והוא היה משתרע על גבו, ידו מונחת על פנים ירכה, היתה שוטפת אותו תחושת תדהמה פנימית לנוכח הברכה שפקדה אותו: לא יכול להיות, לחשה התחושה. לא יכול להיות שההזיות שלו פשוט התממשו, הרי כשפים כאלה לא קורים במציאות. הוא לא שיתף אותה, כמובן, בכל זה. רק המשיך ללטף את שערה ולחכך את כף רגלו בכף רגלה ולפזם איתה שירים מהרדיו. כשנחגוג חצי שנה יחד, אספר לה, הבטיח לעצמו. אבל כשהגיע המועד נרתע מלחשוף בפניה את הצד האפל, החולני, שלו. עוד לא, עצר בעצמו. מוקדם מדי. היא עלולה להיבהל ולברוח. נחכה עד שתמלא שנה. אבל גם המועד הזה חלף מבלי שיספר. הפעם משום שהוא עצמו, חייל בקורס מ"כים, כבר התרחק מאותם ימים ראשונים, כבר נטע את עצמו עמוק בעולם החפצים וחשש שמא וידוי כזה יסחף אותו בחזרה לתוך עולם החזיונות, והקולות, והעצמות היבשות. וכך הם המשיכו להתראות לאורך רוב שנות הצבא. נרטבו, נעלבו, נשכבו, נצרבו, נגנבו, נסחבו, נרקבו ובסוף נפרדו. פרידה כואבת מאוד, כמובן, כזו המכסה למשך זמן מה את כל עירך הפנימית בערפיח, אבל גם פרידה מובנת מאוד, ששני הצדדים רוצים בה באותה מידה, מתוך ידיעה עמומה, חמקמקה, שמה שהיה טוב לזמנו פג תוקפו, ומכאן כל אחד לוקח את הדיסקים שלו לעצמו. אחרי הפרידה, בחדר קטן אצל סבתו שאליו גלה, היו עוברות בו לפעמים אדוות של הזיה לזכרה, אבל הן לא התלכדו לכלל משהו שאפשר לנעוץ בו שיניים. מה גם ששיניו היו צריכות להיות פנויות כדי ללעוס את השניצלים הענקיים שהכינו לו ואת הסלט עם המיונז שבא בצמוד אליהם. בכל מקרה, כרוניקת חייו בשנים שבאו לאחר מכן כמעט צפויה: הוא השתחרר, נסע למזרח, הלך ללמוד, הוא עבר תקופה שבמהלכה שכב עם הרבה נשים ואחר כך נכנס לקשר ארוך והדדי עם אחת מהן. ואחר כך נפרד ממנה ונכנס לקשר ארוך והדדי עם אחרת. לפעמים, ברגעי בדידות חריפים, היה נזכר בעונת ההזיות ההיא, של גיל שבע-עשרה, וצמרמורת מהירה וקרה היתה חולפת בגבו, כמו הצמרמורת שחולפת בך כשנדמה לך שאיבדת את הנשק, או כשמישהו מפתיע אותך מהצד. אבל היה נדמה לו שכל זה כבר מאחוריו, שזו היתה התפרצות חד-פעמית, משוגת נעורים מתולתלת שלא תחזור. ליתר ביטחון נקט זהירות, לא מודעת כמובן, בבחירת האהבות שלו באותן שנים. הוא הכיר היטב את הנקודה בגוף שלו שבה מוצת הניצוץ - שתי אצבעות מתחת לגרגרת - והקפיד להתהלך עם נשים שלא היתה בידן היכולת לגעת בנקודה הזו. אין פירוש הדבר שהוא ויתר על הרגש בחייו, בשום פנים ואופן לא. יש כל כך הרבה נקודות אהבה בגוף, ואין אישה או גבר שידם מגעת לכל הנקודות בגופך, וכל בחירה שאתה עושה מכילה בתוכה את הנקודות והשטחים שיישארו חרבים. גם על התסריטאות לא ויתר לחלוטין. את כל כוחו היצירתי, אותו כוח ששימש אותו בזמנו לבניית הזיות משכנעות, ניצל עתה לכתיבת דראפטים במסגרת לימודי הקולנוע שאליהם נרשם. בעוד סטודנטים אחרים בהו אחוזי בהלה בדף הלבן, הוא מצא שהמילים נובעות ממנו בטבעיות. כל שעליו לעשות הוא לנתק את הטלפון, לסגור את דלת חדרו, לעלות על אבוב הרעיונות ולתת לנהר לסחוף אותו. ייתכן גם שבכך - בפתרון המעדן הזה, המופיע בסרטי התבגרות רבים ומעלים כל חריגוּת המפרה את שלוות החברה במטה קסם תעסוקתי - היו הדברים באים על מקומם בשלום, והוליווד היתה מוחאת כפיים בסיפוק, אלמלא כשהיה בן עשרים ושבע (בדיוק עשר שנים אחרי אותה התפרצות של גיל הנעורים, מחזוריות המעוררת חשד גם בלבו של מי שסולד מחיפוש אחרי מחזוריות) התאהב שוב. ובאותה עוצמה.


	הוא השליך את עצמו אל תוך החיזור אחריה


	הפעם היתה זו שחקנית משנה בסרט שאותו כתב, ושצילומיו התנהלו, משיקולים תקציביים, בהונגריה. בסרט היא שיחקה אישה חסרת כל כישרון כתיבה שחלומה הגדול להיות סופרת. במציאות היא היתה נשואה באושר לגבר, שאיתו חלקה אחת מאותן אהבות נדירות שחסד פרוש עליהן. במהלך הצילומים מצאה את עצמה בעיקר מחכה - מחכה שהשחקנית הראשית תסיים להתאפר; מחכה שהתאורן יסיים לכוון את התאורה; מחכה שתתוקן התקלה בסאונד. לכן - וגם מכיוון שכל שחקן, גם שחקן משנה, משתוקק תמיד לתשומת לב - נהנתה מההתעניינות שגילה בה התסריטאי הראשי, שגם הוא מצא את עצמו בעיקר פנוי, כדרכם של תסריטאים, שמיד אחרי שסיפקו את הסחורה מושלכים לתעלה בצד הדרך. הם בילו יחד את הפסקות האוכל, הסתודדו בהפסקות השתייה, ובלילות טיילו בין בנייניה המפוארים והמפויחים של בודה ופֶשט ושתו פאנטה אדומה על גדות נהר הדנובה. הוא התלהט מיד ובחר להתעלם מפעמוני האזהרה שצילצלו בכנסיות העיר. אולי "בחר" זו לא המילה הנכונה, משום שהפתאומיות של המפגש איתה, וההליכה שלה, שהיתה דומה לדילוג, וההתחמקות שלה מכל נושא שיחה רציני, תוך שהיא מקפידה לפזר רמזים שדווקא יהיה לה מה לומר בעניין, בהזדמנות אחרת, והדרך שבה נגעה בו בידה תוך כדי דיבור - כל אלה לא איפשרו לו בחירה של ממש. הוא השליך את עצמו אל תוך החיזור אחריה, ולחייו בערו בחום שזרם אליהן מאותה נקודה, שתי אצבעות מתחת לגרגרת. היא הבחינה באודם לחייו, כמובן, ונהנתה מהמחשבה שהיא עדיין מסוגלת לגרום לגבר להתלהט כך. ההנאה שלה היתה קלילה, מרחפת, כמו צעיף דק. לכל מה שרחש ביניהם בשבוע הצילומים התייחסה כאל פלירט משעשע, או אולי כאל סרט קטן שמצולם בעת ובעונה אחת עם הסרט האמיתי ובו היא מככבת בתפקיד הראשי. מכאן אפשר גם להבין את תדהמתה, כשבערב האחרון לצילומים משך אותה התסריטאי הצעיר בחולצתה אל פינה שקטה במחסן הענקי שבו צולמה סצנת הסיום של הסרט, תפס בידה בבהילות והתוודה על תשוקתו. רק היה חסר שיכרע ברך כדי להפוך את המעמד באופן סופי לפתטי. היא חשה שדמה נסוג מאוזניה וקצות אצבעותיה קופאות. "אבל חשבתי שהבנת שזה רק משחק," רצתה לומר, ובמקום זאת כיווצה גבותיה ואמרה, "אני מאוד אוהבת את בעלי," ואחר כך, "לא, לא, כל כך חבל שאמרת את זה." הוא התעקש והתקרב אליה עד מרחק נשימה, "עזבי את בעלך, מה שמשנה זה מה אנחנו מרגישים." היא הדפה אותו בנחישות, "מצטערת, אני לא מרגישה ככה. רק אתה." עוזר הבמאי קטע את שיחתם. שחקנית המשנה נדרשה להשלמות אחרונות. היא עברה על פניו, בלי להתחכך בו, והוא שאף את ריח הבושם שלה אל ריאותיו. ביממה שנותרה עד לטיסה התרחקו זה מזה. היא מצאה לעצמה סנדק חלופי, מאפר מחומצן שיער, והוא עקב אחריה, מנסה לשווא ללכוד את מבטה. במטוס העביר לה פתק שבו כתב: "היא כזאת יפה, שלפעמים אינך יודע, אם להסתכל על העננים - או להסתכל עליה." היא קרעה את הפתק ושילשלה את קרעיו לשקית ההקאה. כשהציע לעזור לה להוריד את מזוודתה הענקית מהמסוע, סירבה ואמרה שהיא מבקשת שיניח לה. הוא ייחס את זה לעימות המתחולל בנפשה. תוצאותיו של העימות הזה היו ברורות לו, כמו גם העובדה שהוא יארך זמן מה. אבל היה לו כל הזמן שבעולם.


	הוא העמיק והתחפר בקרקעית הים


	שוב, בדיוק כמו לפני עשר שנים, הוא לבש את חליפת הצלילה, הידק את המסכה אל אפו וצלל אל מצולות ההזיה. אלא שהפעם נוספו לו סנפירי ענק שדחפו אותו מהר יותר, חזק יותר, עמוק יותר. העובדה שעונת ההזיות הקודמת שלו הובילה למימוש, מילאה אותו בביטחון שאין אישה העומדת בפני הדמיון. שאם רק יחזר מספיק, יהזה מספיק, יהיה סבלני מספיק מתחת למים - גם שחקנית המשנה, שמאוהבת בבעלה, תרצה בו. כמו מאמין בתיאוריית קונספירציה שקיבל הוכחה מוחשית לטענותיו, כמו חסיד של שבתאי צבי שראה אותו רוכב על חמור לכיוון ירושלים, כמו אינדיאני שהקריב את בכורו לאל הגשם ויום אחר כך ירד היורה, כך ניפחה ההצלחה ההיא, הראשונה, את תקוותיו. יתרה מכך: אחרי עשר שנים שבמהלכן הכה שורשים בעולם וריסן את תשוקתו לצלול, משהו בו, עמוק וקמאי, כבר שׂשׂ להישמט אל מקום שבו הכול עטוף במים והדאגות הקטנות מחרישות. אחוז תזזית, הודיע לנערה הנעימה שאיתה התראה באותה תקופה שהקשר שלהם הסתיים, הודיע לחברת ההפקה שבשבילה עבד שהוא מתפטר לאלתר, הפסיק להתגלח, השליך מחלון הבית כל מיני חפצים שנראו לו מכבידים, כמו טלוויזיה, טלפון ומכונת כלים, והחל טווה תסריטים חדשים שבהם שחקנית המשנה נוקשת על דלתו בחצות הלילה, או שהוא חוזר לרגע שבו סחב אותה לפינת המחסן ומשנה את בחירת המילים שלו, או שהיא מתראיינת לעיתון אחרי צאת הסרט ומתוודה על אהבתה האמיתית לתסריטאי. אולם הפעם לא הסתפק בהזיות. חדור אמונה בכוחו, החל לשלוח מילים אל תוך חייה. פעם בשבוע שלח לה זר פרחים ענקי הביתה, ואליו הצמיד שיר אהבה מיניאטורי פרי עטו. כל לילה שני היה מתקשר, מעביר את לשונו על שפתו העליונה ומקריא לתא הקולי קטעים מתוך "עפיפונים" של רומן גארי. בימי חמישי או שישי היה מצמיד פתק לחלון מכוניתה. כל הפתקים היו ורסיה כזו או אחרת של אותה טענה מאהבה אי-אפשר לברוח. כשהיא נוקשת על דלתך, אין לך בררה אלא לפתוח. הפתקים היו כתובים יפה. לעתים בחרוזים, כמו פזמון, לעתים בפרוזה קצרת נשימה ועתירת פסיקים. הוא עבר עליהם שוב ושוב עד שהיה שבע רצון. אבל אותה כל זה לא עניין. היא היתה משליכה אותם לפח הקרוב, והוא, שצפה במחזה ממקום מסתור, מאחורי עץ אורן, פירש את תגובתה כעדות לתשוקה היוקדת בה. חבר נאמן שניסה לרמוז לו שאולי, רק אולי, הפרשנות שלו מוטעית, ושאולי, רק אולי, מילים לבדן אינן יכולות לכשף, הושלך מדירתו בצירוף מטר של חרפות, גידופים ונעליים. הוא לא היה מוכן לשמוע על ויתור, וככל שחלף הזמן ושחקנית המשנה לא נענתה לחיזוריו, כך הלכו והתפוגגו בו החלקים שעדיין שמרו על קשר מזדמן עם העולם. הוא העמיק והתחפר בקרקעית הים, וכששלח לבסוף חבורה של נגנים מכסיקנים אל מתחת לחלונה לשיר לה פואמה שהוא כתב בספרדית, היא החליטה שזה מוגזם והתלוננה במשטרה. לשמע הנקישות על דלתו חש הקלה: סוף סוף! היא נשברה. עוד מעט והוא בעצמו היה נשבר. בטנו זעקה מרעב. שערו נמלא פרעושים. אמו הגיעה לבקר אותו פעמים מספר, והוא נאלץ להתחבא מפניה. חולדה ענקית הסתובבה בבית, והוא לא היה בטוח אם היא אמיתית או יציר דמיונו. הוא פתח את הדלת לרווחה, עצם את עיניו ופרש את זרועותיו כדי לקלוט אליו את גופה הדק של השחקנית. במקומה נפל לחיקו שוטר, שלאחר שניתק ממנו במבוכה, הִתרה בו לבל יטריד שוב נשים נשואות, אחרת ייאלצו לנקוט נגדו אמצעים. התסריטאי התנצל מעומק לבו והבטיח להיות ילד טוב, אבל ברגע שהשוטר - שנראה לו דומה מדי לשייקה אופיר - יצא ונעל אחריו את הדלת, הוא שיחרר זעקת שמחה, נכנס להתקלח, גילח את זקנו העבות, לבש חולצה לבנה של טקסים והזליף על עצמו אפטר שייב מבקבוק מאובק. לא היה לו ספק שהעובדה שהשחקנית בחרה לפנות למשטרה היא הדרך שלה לרמוז לו שזהו. תשו כוחותיה. היא אינה יכולה עוד לעצור בעצמה. את הדרך לביתה עשה במהירות. המנוע של המכונית הקטנה שלו חירחר, אבל זה לא עצר בעדו. ככל שהתקרב ליעד, כך נמלא שלווה. הוא הרגיש שהפגישה ביניהם עכשיו מיותרת כמעט. ממילא הוא ראה, בצורה בהירה, את חייהם המשותפים שיתחילו מיד אחרי שתיפרד בנימוס מבעלה ומהתינוק הקטן שנולד לה בינתיים. זה היה פרוש לפניו כמו כנרת גדולה.


	הרי אתה יודע שהיא אוהבת אותי, ולא אותך


	כשצילצל האינטרקום, היא היתה עסוקה בהנקה וביקשה מבעלה לבדוק מי זה. הוא הצמיד את אוזנו לשפופרת, שמע נשימות מוכרות ואמר לה: אני חושב שזה הטיפוס הזה, התסריטאי. תן לי אותו, ביקשה, ושנייה אחר כך אמרה, אני לא מסוגלת. את רוצָה שאני ארד ואחליף איתו כמה מילים? שאל בעלה. כן, הינהנה והחליפה שד. הבעל, איש אקדמיה בכיר ודמות בולטת בקואליציית השלום, ירד למטה בכוונה כנה להסתפק בדיבורים תקיפים. אבל כשהמטורף פנה אליו בטרוניה, למה אשתך לא יורדת, למה אתה עוצר אותה, הרי אתה יודע שהיא אוהבת אותי, ולא אותך, לא היה יכול להתאפק והחטיף לחצוף אגרוף באף. כאן החלה קטטה שנמשכה כמה דקות אילמות. כמה ילדים מהשכונה נקבצו מסביב, אבל לא העזו להתערב. הנצים נכרכו זה בזה, בעטו זה בזה, ניקרו זה את עיניו של זה, עד שלבסוף דחף הבחור את הבעל דחיפה מכרעת, וזה איבד את שיווי משקלו וצנח אחורה על גדר ברזל שהקיפה את גינת הבניין. אחד משפודי הגדר ננעץ בחוט השדרה שלו, והוא התעלף במקום. אנקת תדהמה עברה בקהל הילדים. זה היה טוב יותר מכל סרט אקשן. הבחור, שהמכות שקיבל השפיעו עליו כמו אותה נשיקה על הלחי, נעור מהזיותיו, נשטף באחת במערבולת של אשמה ובהלה והחל לברוח. הוא נתפס כעבור כמה שעות, בגן הפסלים, על ידי המשטרה והובל למעצר. במשפטו טען פרקליטו לאי-שפיות, ומכיוון ששלושה פסיכיאטרים שונים אישרו את טענותיו והצביעו על מקרים רבים של סכיזופרניה במשפחת הנאשם (אם כי יש לציין שהם לא ידעו לנקוב בשם ההפרעה הספציפית שממנה סבל, וכשהתובע לחץ אותם לקיר, הודו שלא מדובר בדיוק בסכיזופרניה, לפחות לא מהזן המוכר למדע), נאלץ השופט לזכות את הבחור מאשמת תקיפה. לקול מחאות הוריו של הבעל שנכחו באולם - הוא עצמו עדיין שכב בבית חולים - נעל השופט את הישיבה במכת פטיש עמומה. את כל הסיפור הזה שמעתי ממקור ראשון, מהבחור עצמו ממש. הגעתי למחלקה הסגורה, לבקר אהובת עבר שלי שסובלת מרגשות אובדניים ומדי פעם מאשפזת את עצמה כדי לשמור על חייה שלה. היא היתה מטושטשת מרוב כדורים, ולא היה אפשר לנהל איתה שיחה של ממש. המשכתי להחזיק בידה הדקה השקופה, אותה יד שפעם רציתי לבקש, והבטתי סביבי, בתמונות הנוף התלויות על הקירות, במגשי האוכל החומים ובטלוויזיה הדלוקה על הערוץ הראשון. התסריטאי ניגש אלי והציג את עצמו. נעים מאוד, אמרתי. וחשבתי לעצמי שכבר מזמן לא השתמשתי בצמד המילים הרשמי הזה. בחורה מיוחדת, הוא אמר והצביע על אהובת העבר שלי. אני יודע, אמרתי. אתה רוצה לשתות משהו, הוא שאל כאילו אני מתארח בסלון ביתו. לא תודה, אמרתי. הוא משך כיסא והתיישב, קרוב מדי. אתה בטח שואל את עצמך למה אני כאן. פרשתי את כפות ידי לצדדים כמודה באשמה, אף שבאותו רגע בכלל חשבתי על משהו אחר. אני אגיד לך, הוא המשיך, אני פה בגלל שיחת טלפון אחת. שיחת טלפון? כן, הוא אישר, בגאווה. רוצה לשמוע את הסיפור? אה, בסדר, אם אתה, זאת אומרת, אם אתה רוצה, היססתי. שני חולים זקנים חלפו על פנינו, לגלוג ניבט מעיניהם. הוא חיכה עד שהתרחקו והחל לספר. הוא תיאר בפני את השתלשלות האירועים בנימה יבשה וסיפק אבחנות קרות, פולחות, לגבי המניעים שלו ושל שאר הדמויות, כאילו מדובר בסיפור שהוא כותב ולא בסיפור שהוא חי. הוא נשמע מודע לעצמו לחלוטין, הצטיין בהומור עצמי מפותח, ובאופן כללי, אני חייב לומר, עשה רושם של אדם שפוי. אחרי שסיים לתאר את עיקרי העלילה, חזר שוב לאותו ערב גורלי שבו התקשרה לביתו הנערה הראשונה, המתולתלת, ואמר, הכאב מרעיד את שפתו התחתונה, לפעמים אני חושב, אם רק היא לא היתה מתקשרת, אם רק החבר שלה מחיל הים לא היה עוזב אותה, הכול היה נראה אחרת. הייתי מקבל היום את האוסקר על הסרט הזר. הייתי נשוי והיו לי ילדים. הייתי שותה כל בוקר קפה עם מעט חלב ועושה מנוי לעיתון. הנחתי יד על כתפו בהבנה. והורדתי אותה במהירות. פחדתי להידבק. שתיקה השתררה בחדר. אהובתי נשמה בכבדות. חיים יבין פתח את מהדורת החדשות בפנים קודרות. מצד שני, אמר הבחור וניצוץ חדש נדלק בעיניו, אני יודע שאחרי שאשתחרר אסע אל השחקנית, אעמוד מתחת לחלונה, אקריא לה כל מה שאני כותב לה כאן, ובסוף היא תאהב אותי. אתה לא חושב ככה?