 |
 |
|
|
|
|
|
|
| מרב מנוח מצאה בגיליון השני של "מטעם" את המצרכים הנדירים האלה, הקרויים אג'נדה ברורה ועקבית וכתיבה טובה |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
"מטעם" הוא כתב עת לספרות ומחשבה רדיקלית. מבין כל כתבי העת שראו אור לאחרונה ויצרו איזו אשליה בדבר התעוררות תרבותית, בינתיים, רק ל"מטעם" גיליון שני העומד בלוח הזמנים ומעמיד, יש לציין, הצעה תרבותית מעמיקה ומקיפה. שלא כמו מדור ספרות או כתב עת המייחד את עצמו לשירה כדוגמת "הו" – ל"מטעם" יש אג'נדה. אפשר למצוא בו כותבים מוכרים כדוגמת אהרן שבתאי, יצחק לאור - עורך כתב העת - לאה איני ואחרים. ולצדם, כותבים שזוהי חשיפתם הראשונה, והם צומחים עם ולתוך כתב העת, כדוגמת אסף שור, נתלי-מון שפונט ונעמה גרשי. ובכלל, "מטעם" מציע מגוון של כל סוגות הכתיבה: תרגום, מסה, קומנטר, מאמר ביקורת, שירה, פרוזה, ומסה מתורגמת, וגם מקפיד על נוכחות של תרגומים מצוינים מערבית.
אסתפק
בהתייחסות לרדיקליות במובן הליטראלי של המילה, זה המגדיר אותה כהוצאת שורש, כחקירה ממושכת ובלתי מפסקת שעיקרה פירוק וערעור, מעין פעולה פורמת, פוערת, אשר מעל לכל פותחת מרחבי משמעות ומרחבי דיון המתחמקים ללא הרף מן "המובן מאליו". במרכז משמעותה עומדות אפוא פתיחת השאלה, עמדת הספקנות.
החוברת נפתחת בשלושה שירים מאת אהרון שבתאי, כשאת השיר הראשון, "שרון דומה לאדם", אפשר לקרוא כמעין הצגת תכלית ממצה של הצעת הקריאה שמעמיד "מטעם":
"שרון דומה לאדם/ והשלום הממשמש דומה לשלום/ והעיתון המדווח בתרועה/ דומה לעיתון...מחלון אוטובוס חמש/ אני מביט/ באנשים על המדרכות/ מלוה אותם במחשבתי/ והכל מוכיח שהם דומים לאנשים/ הנעליים, הפלאפל הנגוס וכד'".
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
אהרון שבתאי. צילום: רובי קסטרו
|
|
|
 |
|
 |
|
המטאפיזיקה של אכילת פלאפל
|
|
|
 |
|
|
|
שבתאי מרחיב את המעגל הפוליטי כך שהאחרון מפעפע ונוכח בכל כובד משקלו גם בתוך המטאפיזיקה של אכילת פלאפל, גם בתוך מבט של משורר מבעד לשמשת אוטובוס קו חמש הרווי במשמעויות. את אותו קו המנגע תדיר בין האישי והפוליטי, השוזר ביניהם ללא הפרד ובה בעת בוחן את הצבתם ותיחומם של הגבולות בין שני המרחבים, ממשיך סיפורו המדהים של עוז שלח. הסיפור "גילוח" נכתב במקור באנגלית, דבר שהופך את כתיבתו של שלח למעשה פלאים בתוך השפה העברית. "גילוח" הוא למעשה חשיפה ביוגרפית אינטימית, מעין וידויי על אמו המתה. לקול האישי ביותר הבוקע מתחת לכותרות כמו "הקרחת שלי" או "לשוני" מתווספים ומפריעים קולות אחרים, המעמידים את המחבר כסובייקט בהיסטוריה, כסובייקט של ההיסטוריה:
"שנים שסירבתי לעשות משהו לזכרה בז'אנר הכי מפותח כאן אצלנו בפרובינציה, אלבום הזיכרון, והנה אני אורז אותה. אמא, הגיע הזמן".
שלח מציג חלופה לדגם הדומיננטי של כותב המסתגר וכותב במנותק מהתרחשות גדולה יותר, או לחילופין, כותב הנטוע היטב בעולם כשכל תובנותיו וידיעתו על העולם ניזונה מאותן קלישאות, מעין קול אחיד. אצל שלח עולות שאלות הנוגעות הן ליחס שבין הגיבור ליצירה והן לקשר שבין המחבר לכתיבה. שאלת הבעלות על הסיפור, השאלה שתמיד מודחקת בספרות הישראלית, מועברת אל החזית. המודעות שכדי להפוך זיכרונות אישיים יש צורך במחבר זזה אל קדמת הבמה. וכמובן, אי אפשר להחמיץ כאן את ההודאה האמיצה בדבר ההחטאה ההכרחית הטמונה בעצם סיפור הסיפור:
"האם לשוני יכולה עוד לומר את האמת? כיום, מכוסה בריר מאובק מלבין, היא רוטטת בלועה. שבורה, מאומנת, מאופקת. עובדה: אני דובר בלשונכם, לא?".
לאסף שור זהו פרסום ראשון, ו"סיפור ספציפי" שלו – ספק סיפור ספק נובלה – מעורר בהחלט השתאות, כך ש"מטעם" גם מסתמן כמקום הולדתו של סופר אמיתי. אולי בדומה לעודד שכטר, שמהווה שילוב חד-פעמי של פילוסוף-חרדי המתווה מהלך אנטי ציוני במהותו נגד עברית מודרנית כפרוייקט חילוני גזעי - מאמר שלא נכתב במקור בעברית מודרנית וגם תרגומו כתוב בעברית שאינה בנמצא. היות ושכטר כתב בשתי החוברות הראשונות ומובטח מאמר שלו גם בחוברת הבאה, אפשר להכתיר אותו כהוגה הבית של "מטעם".
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
ג'ודית באטלר. צילום: ארכיון
|
|
|
|
|
|
|
הזדמנות להתוודע אל האישה הגדולה הזו
|
|
|
|
|
|
|
לצד הוגה הצומח לתוך כתב העת, מובאת מסה של ג'ודית באטלר, "חיים פגיעים", בתרגומו המופלא של עודד וולקשטיין ההופך אותה לטקסט מרהיב. המסה, הלקוחה מתוך ספרה האחרון של מי ששמה יצא יותר כאשת אקדמיה הנושאת בפיה את בשורת תיאוריית הקוויר, מעניקה הזדמנות להתוודע אל האישה הגדולה הזו במתכונתה הפחות מוכרת. במסה פונה באטלר אל הגותו של עמנואל לוינס וחושבת על היחסים שבין ייצוג לבין הומניזציה כמוגם על היחסים שבין אלימות למוסר, כפי שזו מופיעה במסורת הפילוסופיה הדתית. בשאלות אלו היא דנה במסגרתה של מחשבה יהודית מתוך עמדה פוסט-ציונית וכותבת:
"אם נכון למדעי הרוח עתיד כלשהו כמוקד של ביקורת תרבות, הרי שהוא עומד על משימתה של ביקורת התרבות ברגע הזה שבו אנו חיים – להחזיר אותנו אל האנושי, היכן שאיננו מצפים לפגוש בו, בכל פגיעותו, על גבולה של יכולתו להיעשות מובן. יהיה עלינו להתחקות אחר הופעתו והיעלמו של האנושי על גבולו של מה שבכוחנו לדעת, לשמוע, לראות, למשש, להבין. ניסיון כזה עשוי לדרבן אותנו להפיח חיים מחודשים בפרויקט האינטלקטואלי של הביקורת, לקדם אותנו לעבר הבנתם של הקשיים והתביעות הכרוכים במגע בין תרבויות ובהצבתה של התנגדות, ולסייע ביצירתו של מרחב ציבורי שאינו ירא מפני קולות אופוזיציוניים, מוקיע או מבטל אותו, אלא מוקיר את ניסיונותיהם המזדמנים להסיתו לעבר דמוקרטיה של ממש."
ואכן "מטעם" מצליח להעמיד הצעה תרבותית מרשימה כל-כך, ומעבר לניסיון החשוב לשרטט את אותו מרחב חדש, מזמן לא נתקלתי בחומרים ספרותיים כל כך טובים.
"מטעם 2" - כתב עת לספרות ומחשבה רדיקלית בעריכת יצחק לאור
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
