 |
/images/archive/gallery/281/950.jpg ליאת וערן שטייר ליבני
 |
|
|
|
|
| ערן חושב ש"כלה ודעה קדומה", אותנטי כמו הסיליקון בשדיה של הכוכבת. ליאת התמסרה לפנטזיה הרומנטית |
|
|
|
 | דפדף בתרבות |  | |
NRG מעריב
7/4/2005 13:59 |
|
|
|
|
|
|
|
העלילה: הסרט (בימוי: גורינדר צ'דהא) הוא עיבוד פרודי-הודי לספר של ג'ין אוסטין "גאווה ודעה קדומה". למשפחת בקשי יש 4 בנות. אם המשפחה להוטה לחתן אותן במהירות, אך לליטה המרדנית מסרבת להתיישר לפי הקו שמתווה
לה אמה. היא אינה נכנעת לנסיונות השידוך שלה ומפנה את מרצה דווקא לכיוונם של שני אנגלים: איל המלונאות הנאה וויליאם דארסי (מרטין הנדרסון) והמוצ'ילרו המסוקס ג'וני וויקהאם (דניאל גיליס). במי תבחר?
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
לא כוס הצ'אי שלי ציון: 6
|
|
|
 |
|
|
|
ערן לבני
מצפייה בקולנוע הבריטי של השנים האחרונות ניתן בקלות לחשוב שהאי הבריטי כולו הוא למעשה קולוניה של הודו ופקיסטן. מ"מכבסה יפהפיה שלי", דרך "מזרח הוא מזרח" ועד ל"שחקי אותה כמו בקהאם" ו "אולי נתנשק". הקולנוע ההודו-בריטי החליט שלא מעניין אותו יותר להתעסק עם בריטים לבנים, שמרנים וחמורי סבר שרק מחכים לכוס התה שלהם ומדברים על מזג האוויר.
בדקות הראשונות של "כלה ודעה קדומה" עוד היה לי נחמד, מוזיקה הודית, כוסיות מפזזות בבגדים צבעוניים, ונופים מרהיבים. לזכות הבימאית ייאמר שהסרט מושקע הפקתית, והוא גם אינו לוקח את עצמו ברצינות יתרה. אך אט אט הסרט הולך ומתדרדר אל מחוזות המחזמר והקולנוע ההודי, שני ז'אנרים שמעולם לא היו חביבים עלי, והעלילה הטלנובלית הולכת ומסתבכת באופן צפוי ובלתי מתקבל על הדעת בעליל.
אבל בין הצצות חטופות בשעון, הבטתי מסביבי ושמתי לב ש'הצד הנשי' פשוט התמוגגה מכל שיר, ריקוד, צ'פטי או סמוסה שנשפכו להם מהמסך ללא רחמים. ולא רק היא, אלא כל הנשים באולם צחקו, הזילו דמעות והיו שבויות בקסם.
תצוגת המשחק של כמעט כל השחקנים היתה מצויינת, אבל הליהוק של מרטין הנדרסון לתפקיד דארסי, היה מקומם. מדובר בצפונבון מלוקק ומשעמם, שנראה כאילו הלך לעולמו לפני חודשיים ומישהו שכח לספר לו שהוא בעצם צף כרגע על מימי הגנגס. לא ברור כלל מה לליטה מצאה בו, אולי היא חשבה שאם היא תנשק את הצפרדע הזה יצמח לה ממנו נסיך. אני באופן אישי הייתי בעד ה "ילד הרע" ג'וני ויקהם, הפריק שלליטה מתאהבת בו.
אבל כל זה עוד נסלח, לעומת הנסיון להוסיף כאן איזו אמירה חברתית או פמיניסטית. זה אותנטי כמעט כמו הסיליקון בשדיה של אישווריה ראי (לליטה). הגיבורה מוצאת עצמה מתקוממת כנגד החברה הפטריארכלית והמעמדית שהגברים המערביים בסרט מייצגים. איזו צביעות, אם יש חברה מעמדית זו החברה ההודית, בה אנשים נולדים ומתים לתוך קאסטות, אנשים יכולים להיות מנקי רחובות כל חייהם, מנודים, אסורים למגע ולחתונה רק בשל מוצאם.
ולגבי מעמד האישה - אילולא הגיעו הבריטים ועשו שם קצת סדר, נשים עדיין היו נשרפות חיות לאחר מות בעליהן. אז לליטה, תרגיעי, תסתכלי טוב טוב מסביב לפני שאת מתנפלת על התרבות המערבית. ועוד עניין: האם משפחתה של לליטה מייצגת את הודו האמיתית? ממש לא. נראה שמדובר בבני המעמד הגבוה, יש להם ווילה, משרתים, אולם ריקודים, הם הם הקולוניאליסטים האמיתיים.
"תצחקו, תבכו, זה רומנטי, זה משעשע, זה קמפ וזה חתרני בקריצה". כך מעידה על הסרט הבימאית גורינדר צ'דהא. לי זה לא גרם אף לא לאחת מן התגובות הללו. אם היתה כאן קריצת עין לא הבנתי אותה, אם היתה כאן פרודיה הרי שהיא הלכה לאיבוד. כל סרט בוליוודי "אמיתי" יראה קמפי בדיוק באותה מידה לקהל מערבי. לי זה פשוט גרם לפהק.
ערן ליבני הוא תסריטאי, במאי סופר ומורה לקולנוע
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
מחפשת חתן אשכנזי. "כלה ודעה קדומה"
|
|
|
|
|
|
|
חומר טוב מהודו ציון: 8.5
|
|
|
|
|
|
|
ליאת שטייר-לבני
אני חייבת להתוודות שלסרט הזה אני הגעתי עם גאווה ודעה קדומה. הייתי בטוחה שעיבוד בנוסח בוליווד רק יעשה עוול לספר המופלא של ג'ין אוסטין, אך התבדיתי - הבמאית יצרה עיבוד קולח, מודרני ומצחיק לרומן הקלאסי.
הסרט מצליח לשלב בהצלחה בין הנאיביות של המיוזיקלס ההוליוודים של שנות הארבעים, התחכום של מיוזיקלס עכשוויים והאקזוטיות של המזרח הרחוק. הוא מוכיח שחתונה שמופיעה במערכה הראשונה יורה במערכה האחרונה והגיבורה (שנראית כמו הכלאה מצוינת בין נעה תשבי לטיפאני אמבר טייסון) צועדת בדרך ההודית הבטוחה אל היעד הנכסף - הנישואין. בדרך לא שוכחים להזכיר לנו שפולניות היא בעצם תכונה שחלה על אמהות בכל העולם (גב' בקשי), שדמות שמהווה אתנחתא קומית תורמת מאוד ליצירה (אדון קולי), שליהוק טוב משדרג כל סרט (כל השחקנים), ושהססגוניות של הודו מהפנטת.
הקונפליקט בין התרבויות הוא הגפרור להצתת העלילה. הסרט רווי בלוקאל-פטריוטיזם והרבה אהבה לתת היבשת, ולמסורת ההודית, על כל הבעייתיות שבה. דארסי עם הגעתו להודו, אינו משתלב באווירה. המחסור בחשמל ובמכשור טכנולוגי אינם לרוחו. במקום לתור את הודו, הוא מעדיף להסתגר בבתי מלון מפוארים. ההתנגשויות בינו לבין לליטה הן על רקע זה.
היא מטיפה לו בזעם שהמלון היוקרתי בו הוא מתאכסן אינו הודו האמיתית, שואלת אותו בציניות אם הוא מעוניין לרקוד עם הילידים, טוענת שהוא מחפש נוחות של 5 כוכבים עם קמצוץ תרבות ועוזבת בזעם. אך למעשה, זה בדיוק מה שאנחנו מקבלים בסרט. לכלוך, עוני ומחלות – OUT, צבעוניות מדהימה, אוכל מסקרן וריקודים עליזים – IN.
באוויר אין אפילו גרגר אבק, הסמטאות של השווקים תמיד מלאות כל טוב ונטולות קבצנים והנשים יפהפיות ומטופחות. אך בניגוד לחלוקה הסטריאוטיפית הזו, כאשר הבמאית מציגה את תחומי העניין המשותפים לדור הצעיר בהודו ובאנגליה ואת הדמיון בין אמו של דארסי לאמה של לליטה (שתיהן רודפות כסף ומנסות לקבוע עם מי ילדיהם יתחתנו).
אך משהו רקוב בממלכת הודו: לליטה אמורה לסמל את האישה המודרנית. בניגוד לדימוי של הנשים ההודיות היא אינה צייתנית ושקטה אלא דעתנית, משכילה ועקשנית. כאשר דארסי אומר משהו לגבי הנשים ההודיות היא מזדעקת: "אתה בא לכאן לחפש לך בחורה מסורתית ופשוטה?" אך מן החלומות של לליטה עולה שכל מה שהיא רוצה בעצם זה למצוא לה בעל
היא מדמיינת את עצמה עטויה בלבן מכף רגל ועד ראש בשמלת כלה יוקרתית, שמחירה הוא המשכורת השנתית של חמישה כפרים, מובלת אל האופק בזרועות בעלה. בסופו של דבר, לליטה היא בדיוק דמות האישה המסורתית והכנועה. היא מגשימה את עצמה רק על ידי נישואין לגבר עשיר ומערבי שיוציא אותה מהחור בו היא גדלה.
היא גם אמורה להיות משכילה. במה? בשוט האחד בו אנו רואים אותה קוראת ספר? אם יש לה קריירה הרי שהיא נעדרת לחלוטין מהסרט. לא ברור לי מדוע בשנת 2005 במאיות עדיין משווקות כאלו מסרים בעטיפה פסבדו-פמיניסטית. ובניגוד למה ש'הצד הגברי' כותב – ממש לא חיכיתי שימכרו לי את האשליה של סינדרלה. בעיני זה דווקא עקב אכילס של הסרט.
אך למרות הבעייתיות, הסרט מהנה ביותר. הבמאית בנתה סצנות מרהיבות עם מאות ניצבים ואפילו הצליחה לצלם את גואה נטולת ישראלים אוחזי צ'ילומים שצועקים "גולני שלי". למי שמסוגל להשאיר את הציניות בבית ולהתמסר לפנטזיה רומנטית מרהיבה בטעם קארי צפויה חגיגה.
ליאת שטייר ליבני היא דוקטורנטית ומרצה לקולנוע באוניברסיטה הפתוחה
|
|
|
|
|
|
|  | | גואה נטולת ישראלים אוחזי צ'ילומים. איישווריה ראי
| |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
