 |
/images/archive/gallery/285/582.jpg סול בלו
א.פ.  |
|
|
|
|
| "יותר מפעם אחת חשב רקסלר על פתיחת משרד למען אנשים מבולבלים המסוגלים לזכור רק בית אחד של בלדה או שיר. תמורת תשלום של עשרים וחמישה דולר תוכל לקבל את הטקסט כולו". מתוך "הסיפורים הנבחרים" מאת סול בלו, בהוצאת זמורה ביתן |
|
|
|
 | דפדף בתרבות |  | |
סול בלו
6/4/2005 14:00 |
|
|
|
|
|
|
|
"על גדות הסיינט לורנס"
מאנגלית: מיקי גורן
האין זה רוב רקסלר המפורסם? כן, רקסלר, האיש שכתב את כל אותם ספרים על תיאטרון וקולנוע בגרמניה של ויימר, מחברם של "ברלין שאחרי המלחמה" ושל המחקר השנוי במחלוקת על ברטולד ברכט. איש זקן למדי עכשיו, וכפי שמתברר, אף כי לא היית מנחש זאת מספריו, מוגבל פיזית - לא בעל מום, נכה מעט בשל שיתוק ילדים שלקה בו בגיל ההתבגרות. כשאתה קורא אותו, אתה מדמיין לעצמך אדם גבוה, ובדמותו הנמוכה, השחוחה, האמיתית, יש משהו מן ההפתעה. אינך מצפה ממחברם של המשפטים הקולחים הללו שיהיה בעל צוואר מלוכסן, לסת מוארכת וגב מסוקס. אבל אלה פרטים קטנים, ובשעת שיחה איתו אתה שוכח מהר מאוד את נכויותיו.
מכיוון שניו יורק היתה הבסיס שלו זה מחצית מאה, הניחו הכול שהוא בא מהאיסט סייד או מברוקלין. למעשה, הוא היה קנדי שנולד בעיר לאשין, קוויבק, מקום הולדת לא צפוי להיסטוריון שכתב כה הרבה על ברלין הקוסמופוליטית, על ניהיליזם,
על דקדנס, על מארקסיזם, על סוציאליזם נציונליסטי, ושתיאר את החפירות של מלחמת העולם הראשונה כ"כריכים ממולאים בבשר גברים" המוגשים בידי מנהיגיהן של המעצמות הגדולות.
כן, הוא נולד בלאשין להורים שהגיעו מקייב. את ימי ילדותו חילק בין לאשין למונטריאול. ורק כעת, לאחר מחלה קטלנית כמעט, הוא נתקף בתשוקה או בצורך מוזרים לראות שוב את לאשין. מסיבה זו השיב בחיוב על הזמנה להרצות באוניברסיטת מקגיל למרות עניינו הדועך (וסלידתו המתגברת) בברטולד ברכט.
עייף ככל שהיה מברכט והמארקסיזם שלו - הסטליניזם שלו - הוא דבק בו איכשהו. הוא היה יכול לבטל את הנסיעה. הוא עדיין היה בתקופת החלמה ובמצב של חולשה. הוא כתב לאיש הקשר שלו במק´גיל, "שיחקתי ´קְלאס´ על מפתן המוות, ומכיוון שאני נוסע לבדי, עלי לדאוג לכיסאות גלגלים בדרך שבין דוכן הכרטיסים לשער. האם אוכל לסמוך על כך שיפגשו אותי בדורוואל?"
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
מעיל הגשם הזלצבורגי החם
|
|
|
 |
|
|
|
הוא סמך גם על כך שיהיה נהג שייקח אותו ללאשין. הוא ביקש אותו להחנות את הלימוזינה שלו מדגם המרצדס ליד המקום שבו נולד. הרחוב היה ריק. בית הלבנים הנמוך היה היחיד שנותר על תלו. כל הבניינים שהיו בסביבה נהרסו. הוא אמר לנהג, "אני יורד לטייל בנהר. תוכל לחכות לי כשעה?" הוא צפה נכונה שרגליו יתעייפו במהרה וגם שברחובות הריקים יהיה קר. סוף אוקטובר היה חורפי כמעט באזורים האלה. רקסלר היה לבוש במעיל הגשם הזלצבורגי החם שלו, דמוי הגלימה, בצבע ירוק כהה
בתחילה לא היה שום דבר מוכר לראות, לא פגשת כאן אנשים. הופתעת מגודלו ומעוצמת זרימתו של הסיינט לורנס. כילד הייתָ כלוא ברחובות הצרים. נוף הנהר נפתח עכשיו, וגם השמים, עם ענני הסתיו הארוכים, הקפואים במקומם. אשדות הנהר היו לבנים, נכרכים סביב הסלעים. "תחנת סחר החליפין של מפרץ הדסון" הישנה היתה עכשיו מרכז קהילתי. ממול, נתונה במסגרות קודרות של טחב ועפר, ניצבה כנסיית אבן כפרית צרה. ולא היה פעם איזה מנזר לידה? הוא לא חיפש אותו.
במורד הנהר הבחין בקושי בקאונאוואגה, השמורה האינדיאנית, על הגדה שממול. על פי פרקמאן, חבורה גדולה של מוהיקנים מקאונאוואגה, שעברו מאות קילומטרים בנעלי שלג, הפתיעו את מתיישבי דירפילד, מסצ'וסטס, וטבחו בהם בזמן המלחמות הצרפתיות-אינדיאניות. האם לא היו האינדיאנים האלה מוהיקנים? הוא לא היה יכול להיזכר. הוא האמין שהם היו בני אחד משבטי האיררקוויז. ולעניין הזיכרונות הוא לא היה יכול לומר גם אם בית הולדתו היה בשדרה השביעית או השמינית. כל כך הרבה ציוני דרך נעלמו.
בית הכנסת הקטן הפך למחסן רהיטים. הרחובות היו ריקים מנשים ומילדים. פועלים מהגרים מ"דומיניון ברידג' קומפני" גרו פעם בבתים הצפופים. מחצר החזית הצרה (הקרקע היתה בוודאי יקרה), ששם הושיבה אותו אמו של רקסלר לפני יותר משבעים שנה, כשהוא מכורבל בצעיפו הרחב לחפור בשלג עם יעה התנור השחור, היה אפשר לראות את פני הנהר הרחבים - הוא היה שם כל הזמן, מעבר למאפיות ולחנויות הנקניקים, למטבחים ולחדרי השינה.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
המשרד לאנשים מבולבלים
|
|
|
|
|
|
|
ליד תעלת לאשין, שבה המים ה"שמורים" של הסכרים היו שקטים וירוקים, החלו גורמים שונים לחזרתו של רקסלר ללבוש צורה. כשנשאל איך הוא מרגיש - וזה קרה רק לפני חודשיים שהרופאים התחילו להתייחס אליו כאל מקרה אבוד; המומחה אמר לו, "הריאות שלך נראות לבנות לגמרי. לא הייתי שם שני סנטים על החיים שלך" - ענה רקסלר, "אין בי שום חיוניות. אני מוציא מעט אנרגיה ואז אינני מסוגל להתכופף כדי לקשור את שרוכי הנעליים שלי".
אם כן, מדוע החליט לצאת לנסיעת הניסיון הזאת? ההיתה זאת סנטימנטליות, ההיתה זאת נוסטלגיה? האם רצה להיזכר כיצד אמו, אילמת מרוב אהבה, עטפה אותו בבגדי צמר והושיבה אותו בשלג עם יעה קטן? לא, רקסלר לא היה כזה בכלל. הוא היה גבר קשוח דעת. היתה זו הקשיחות הזאת שמשכה אותו לפני עשרות שנים אל ברט ברכט. נוסטלגיה, סובייקטיביזם, עולם פנימי - כל אלה נכנסו כעת למלונת הפינוק העצמי. אבל הוא לא התקדם לקראת תשובה. בגילו דחייתו של גזר דין המוות לא יכלה שלא להיות קצרה. מן הראוי לציין שקירות הלבֵנים והטיח, שסגרו על העובדים האוקראינים, הסיציליאנים והקנדים-צרפתים של "הדומיניון ברידג´ קומפני", ניתקו אותם גם מהסיינט לורנס עם זרימת הפלטינה החופזת שלו לכיוון האוקיינוס האטלנטי הצפוני. לראות שוב את הבקתות שלהם, בשביל זה לא היה כדאי לצאת לנסיעה המייגעת הזאת, להישחק בנמלי התעופה, לעבור את ייסורי הצליבה המינורית של פטפוטי הסרק של מרצה - אורח.
כך או כך, הוא ראה את המוות כשדה מגנטי שכל יצור חי חייב להיכנס לתוכו. הוא היה מוכן לכך. הוא אפילו חשב שמכיוון שכבר שכב מחוסר הכרה מחובר למכונת הנשמה במשך חודש ימים, הוא היה יכול באותה מידה למות ולחסוך לעצמו צרות נוספות. ובכל זאת הנה הוא כאן, במקום שבו נולד. אחיות הטיפול הנמרץ סיפרו לו שמהצגים האלקטרוניים שעקבו אחר לבו נעלמו לבסוף כל הגרפים, הקווקווים והסמלים, ובעודם נמחקים, הבזיקו אך ורק סימני שאלה. זאת היתה יכולה להיות הדרך לעבור, כשכל המכונות אובדות עצות, ממצב של חוסר הכרה למצב של אין הכרה. אבל זה עדיין לא נגמר, ועכשיו עמד החולה הכרוני בן המקום הזה ב"פארק הקופים" ליד הסכרים המוצלים בירוק הסתווי של הגדה המשופעת ושאל את עצמו אם כל זה היה הוצאה מוצדקת של האנרגיה המוגבלת שלו.
"הטבחית, השם שלה היה רוזי
היא באה ממוראל
והיתה חדרנית על ספינה נושאת עצים
ב"גראנד לאשין קאנָאל".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
המשרד לאנשים מבולבלים
|
|
|
|
|
|
|
יותר מפעם אחת חשב רקסלר על פתיחת משרד למען אנשים מבולבלים המסוגלים לזכור רק בית אחד של בלדה או שיר. תמורת תשלום של עשרים וחמישה דולר תוכל לקבל את הטקסט כולו. הוא נזכר שכאשר היתה איזו ספינה עוגנת ליד הסכרים, היו הלאשינים, הולכי בטל מובטלים או הורגי זמן, מפטפטים או מתבדחים עם הצוות. הוא עצמו היה בא לשם, מנופף בידיו ומחייך לשמע ההערות המושחזות. גוף הנער שלו היה מושלם אז. אם מחשבים זאת, הוא עדיין היה נורמלי בחופשת הילדות האחרונה שלו בלאשין. לקראת סוף אותו קיץ הוא חלה בשיתוק ילדים וגופו התעוות כעץ מחט דוקרני.
בהמשך הפך אותו גיל ההתבגרות למדריך התעמלות נכה שעמוד השדרה שלו היה המכשיר שעליו התעמל כמו אקרובט בשעת אימונים. כך הענישה אותך המציאות על תום לבך. היא הפכה אותך לסרטן. אבל בשנותיו המוקדמות, עד סוף שנות העשרים שלו, גופו עדיין היה חלק ומעוצב היטב. ואז הלך ראשו ונהיה כבד יותר ויותר, קו הלסת שלו התארך, פאות לחייו היו לעמודים עבים. אבל הוא נשא בסבל כדי לחנך את עצמו לברוח מהאי נורמליות, ממראהו של נכה ומהרגליו. עיניו המוארכות היו רכות. הוא פסע בצליעה גברית, מטיל את כל כובד משקלו על רגלו השמאלית המקדימה. "לא אחראי באופן אישי לדרך שבה מתנהלים החיים," היה מה שהכריז בלא אומר.
זה, פחות או יותר, היה רקסלר, אחרון הצאצאים לשבט שחצה בהמולה את האוקיינוס האטלנטי בתחילת המאה העשרים ומצא מרחב מחיה מוגבל ברחובות שחסמו את הנהר. הם חיו בין הצרפתים, האינדיאנים, הסיציליאנים והאוקראינים.
בחודש יולי היתה דודתו ראזי, שחיבבה אותו, מצילה אותו לעתים קרובות ממשכנות העוני של רחוב סנט דומיניק שבמונטריאול. בני דודיו המבוגרים ממנו בלאשין, שכבר היו בוגרים, כולם בעלי פנים עזות ופיקחיות, נהנו, כך נראה, להיות בחברתו. "קחו איתכם את הילד," היתה דודה ראזי אומרת כשהיו יוצאים למענה לשליחויות שונות. הוא חרש איתם את לאשין כולה במכוניותיהם ובמשאיותיהם.
אלה היו זיכרונות מוצקים מפורטים, שמץ מן ההזיה לא היה בהם. רקסלר ידע לכן שהוא בוודאי שב וחזר אליהם במשך שנים ארוכות. שוב ושוב בני הדודים, שהיו בוגרים לחלוטין כבר בגיל עשרים, או אפילו בגיל שש-עשרה. האח הבכור, בן הדוד עזרא, היה שמאי ביטוח. אחריו בגיל היה אלברט, סטודנט למשפטים באוניברסיטת מק´גיל. ואחיו מתי, קשוח פחות מאחיו הגדולים. הצעירה ביותר היתה רבה. היה לה אותו ריח שיש לעתים קרובות לנערות בריאות בשר, נהג רקסלר לחשוב - ריח סקסי ייחודי. למען האמת, הם כולם היו אנשים סקסיים. למעט כמובן ההורים. אבל עזרא ואלברט, אפילו מָתִי, גיוונו את הפגישות העסקיות שלהם בביקורים אצל נערות. הם התבדחו איתן בפתחי בתים למיניהם. לעתים עם איזושהי ודג'ה, לעתים עם איזושהי נאדין.
עזרא, שהיה קשוח כל כך בעסקים, קונה ומוכר מגרשים לבנייה - ביטוח היה רק עסק צדדי - היה צוחק לאחר שהתניע את הפורד שלו, ושואל, בעודו קופץ לתא הנהג, "מה אתה אומר על זאת, רובי?" בדיחות הדעת היה מפתיע את רקסלר ותופס בירכיו. לעזרא היו פני עור נעימות.
צבע פניו היה כהה, כמו זה של אביו, והיו לו חריצים אנכיים תחת כל אוזן; רופא כפרי זקן ריפא אותו באמצעות ניתוח מנפיחויות שנגרמו לו משתיית חלב של פרה חולה בשחפת. אבל אפילו הצלקות היו נעימות לעין. היתה לו דרך חסרת גינונים לנקות את אפו בנשיפה קולנית. הוא לחץ על דוושות הפורד. נשימתו היתה גברית - מלוחה מעט ואולי חמוצה. היתה לו קדימות בלתי מעורערת על פני רקסלר - יותר דוד מאשר בן דוד. וכשעזרא שתק, מהרהר בעסקים, כל קולות הצחוק נדמו. הוא הידק את שיניו הלבנות ופניו לבשו ארשת של כובד ראש. שום בדיחות ביידיש במצב זה, או עברית עם כפל משמעות. הוא היה אדם נחוש, דבֵק במטרתו להצליח. במותו, הוא השאיר אחריו רכוש השווה מיליונים.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
ג'ו כהן, חבר הפרלמנט באוטאווה
|
|
|
|
|
|
|
רקסלר מעולם לא פקד את קברו או את קברי האחרים. הם כולם היו טמונים זה לצד זה איפשהו על מדרון הר - וסטמאונט, אולי, או אוטרמונט? עזרא ואלברט רבו ביניהם כשרבה מתה. עזרא היה מחוץ לעיר ואלברט קבר אותה בבית קברות מרוחק. "אני רוצה את המתים שלי יחד." עזרא זעם על מה שנראה בעיניו כגילוי של חוסר כבוד כלפי ההורים. רקסלר, בהיזכרו בכך, טילטל את גבו הנכה, רוגז על האדיקות הדתית הזאת. זה לא היה הסגנון שלו. אבל אם אכן כך, מדוע נזכר בזאת בצורה מפורטת כל כך?
באחד מימי יוני נסע אלברט במכונית מעבר לפסי הרכבת של ה"גראנד טראנק", היכן שלהורים היו נכסים להשכרה. הם חיו כאן לא יותר מחמש-עשרה שנה ולא ידעו אפילו עשרים מילים בשפה, ואף על פי כן הם קנו מקרקעין. רק המשפחה הקרובה היתה בעסק. הם שמרו על חשאיות. בגילו של רקסלר - שבע או שמונה - לא היה סיכוי שהוא יבין. אף על פי כן כשהוא היה נוכח הם נזהרו. ועקב כך הוא דווקא התחיל להבין. לא היה ספק שאתגר כזה יגרה אותו.
בן הדוד אלברט היה גורם לך להרגיש לא נוח במבט המשועשע הפיקח שלו. בנשים הוא הסתכל בעיניים שטופות זימה. ובאוניברסיטת מק'גיל הוא סיגל לעצמו הליכות בריטיות. הוא אמר, "לא ייאמן" הוא גם אמר, "נפלא." ג'ו כהן, חבר פרלמנט באוטאווה, בחר באלברט להיות מתמחה במשרד שלו. התמחות אצל ג'ו כהן הבטיחה את עתידו. בבוא הזמן הוא יהפוך לשותף בחברה של ג'ו. הוא יפסיק לומר, "לא ייאמן," ויאמר במקום זאת "מה אתה אומר?" כזאת היתה נבואתו, שאכן התגשמה, של בן הדוד עזרא. אבל גם לעזרא היו ה"פוזות" שלו. דמות הבן הבכור, למשל. אי אלה אלפי שנים של כובד ראש ארכאי רבצו על כתפיו. יתרונם של החיים בלאשין הרחוקה היה שהוא היה יכול לאלתר באופן חופשי על פי התנ"ך.
מכל מקום, רקסלר היה עם אלברט בפורד השנייה של המשפחה בקצה המרוחק של פסי הרכבת, לכיוון דורוואל, ואלברט חנה לפני בית עץ גדול. לפני הבית היתה מרפסת לבנה מרווחת, עם עמודים מעוגלים ונדנדה התלויה על שרשרות.
"אני חייב להיכנס," אמר אלברט. "אהיה שם איזה זמן."
"כמה זמן?"
"כמה שזה ייקח."
"אני יכול לצאת מהמכונית ולטייל בסביבה?"
"אני מעדיף שתישאר באוטו".
הוא נכנס פנימה, נזכר רקסלר, וההמתנה נמשכה נצח נצחים. השמש חדרה בעד העלים של חודש יוני. שיחי הרדוף כהים צמחו במקומות המוצלים ונשים צעירות יצאו למרפסת הרחבה והתהלכו בה. הן טיילו חבוקות זרוע או ישבו יחדיו על הנדנדה או על כיסאות נוח כפריים לבנים עשויי עץ. רקסלר עבר למושב הנהג ושיחק עם ההגה והמשנק - ואולי היה זה מתג ההצתה? בעודו כורע, הפעיל את הדוושות בידיו. פרסה שסועה תתאים היטב לאליפסות של המצמד והבלם.
אחר כך הוא התעייף מלחכות.
ואז רקסלר התרגז. הוא היה לבד אולי שעה תמימה. האם יש לו, תהה כעת רקסלר, מושג כלשהו על מה שמעכב את אלברט? אולי היה יכול להיות לו מושג. כל אותן נשים צעירות שעברו דרך דלת הרשת, טיילו, התנדנדו בין השרשרות החורקות.
בלי למהר פסע אלברט בין חלקות הדשא הירוקות אל עבר הפורד. בעודו מחייך, מראית עין של חרטה במבטו, הוא אמר, "היו יותר עסקים מהרגיל." הוא הזכיר איזה חוזה שכירות. שטויות במיץ, כמובן. לא מה שאמר היה חשוב אלא איך הוא אמר זאת. היה לו מראה תְפוחַ שפתיים ואיכשהו, בשביל רקסלר, הפה הפך להיות המפתח: תְפוחַ שפתיים, אבל העיניים עמדו בסתירה לחלק התחתון של הפנים. העיניים ההן שיקפו את רצונו של מרכז כוח חשוב יותר. זה היה אופן ההתבוננות המוקדם של רקסלר. הלהיטות שלו, חדות התפיסה שלו נחלשו עם הזמן, ובשנות השבעים לחייו לא היה לו כל עניין בערמומיותו של אלברט, בבתי הזונות שלו, במלחמתו החשאית באחיו עזרא.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
ממתק דבשה בצבע צהבהב
|
|
|
|
|
|
|
ליד חנות הממתקים הראשונה החנה אלברט את הפורד ונתן לרקסלר מטבע נחושת של שני סנטים - אישה חבושה קסדה עם קלשון ומגן. במטבע הזה קנה רקסלר שתי משבצות חלולות של ממתק דבשה בצבע צהבהב. הוא הבין ששיחדו אותו, אף על פי שלא היה יכול להסביר בדיוק למה. בכל מקרה הוא לא היה אומר אף מילה לדודה ראזי על הבית עם כל הנערות. דברים כאלה, שהתרחשו ברחוב, מחוץ לבית, מעולם לא סיפרו בבית. הוא לעס את הממתק לאבק דק, בשעה שאלברט נכנס לבית חד-קומתי כדי לגבות את דמי השכירות בשביל אמו. לא מסוג העבודות שאיש אוניברסיטה אוהב לעשות. אף על פי שלשאלה מאין מגיע הכסף לא היתה חשיבות רבה.
אלברט היה במצב רוח טוב יותר כשחזר ולקח את רקסלר הקטן לסיבוב דרך כרי המרעה וגני הירק, ופנה חזרה רק קצת לפני דורוואל. בשובם, הם ראו בדרך התגודדות קטנה ליד הצטלבות מסילת ה"גראנד טראנק". היתה שם תאונה. גבר נהרג על ידי הרכבת המהירה. הפסים עדיין לא פונו ובינתיים התעכבה שם שורה של מכוניות ורקסלר, עומד על מדרך מודל ה-T, היה מסוגל לראות - לא את הגווייה, אבל את איברי האיש על מצע הפסים - קודם את הכבד מבהיק על פני האבנים הלבנות, הבֵיצתיות, וקצת מעבר לו את הריאות. יותר מהכול, היו אלה הריאות - רקסלר לא היה יכול להירגע מצמד הריאות, שנתלשו מן האיש על ידי הרכבת ששיסעה את גופו. צבען היה ורוד והן נראו מנופחות עדיין. מוזר שלא היה שם דם, כאילו מהירות הרכבת הפיצה אותו לכל עבר.
אלברט לא היה סקרן לדעת מיהו האיש המת. הוא בוודאי לא רצה לשאול. הפורד כבתה והוא כיוון את הדוושה וקפץ למטה להצית אותה שוב בעזרת הידית. כשהמנוע החל לפעול, רעדה הכנף ואז החלה שורת המכוניות לעבור בזחילה על פני הפסים. הרכבת נעלמה - שום דבר חוץ ממסילה ריקה ופניה מערבה.
"אז לאן נעלמתם לכל כך הרבה זמן?" שאלה הדודה ראזי.
אלברט אמר, "איש אחד נהרג בהצטלבות הגראנד טראנק"
זאת היתה תשובה תשובתית במידה הראויה. רקסלר נשלח למטה לגינה שבחצר לקטוף עגבניות. יותר מן הפרי עצמו, אפילו, נשאו השיחים והעלים את הניחוח העז של העגבנייה. הוא היה יכול להריח אותו באצבעותיו. דוד מיכל תמך את השיחים במקלות וקשר אותם בסרטי בד שנתלשו מגופיות ומתחתונים ישנים.
אף על פי שידיו רעדו, היה מסוגל דוד מיכל לנכש עשבים ולקשור קשרים. ראשו אף הוא נע באופן לא רצוני, אבל עיניו הביטו בך יציבות, פעורות לרווחה. פניו היו תחומות במהודק בזקנו השחור הגזוז. הוא לא אמר דבר כמעט. היית שומע את חיכוך זקנו בצווארונו לעתים קרובות יותר מאשר את קולו. הוא היה נועץ בך מבט, היית מצפה שיגיד משהו; במקום זאת היה ממשיך לנעוץ בך מבט מלווה בנענוע לא רצוני של הראש. הילדים רחשו לו כבוד רב. רקסלר נזכר בו בחיבה. בכל אחת מעיני החום-זית שלו שכן פירור זהב, כמו קשקש של דג מעושן. כאשר היה ראשו מתנועע אחורה וקדימה לא היה זה משום שהוא התנגד למשהו, היה זה משום שהוא הדף רעידה לא רצונית.
"למה הילד לא אוכל?" שאלה דודה ראזי את אלברט בארוחת הערב. "הוא הרשה לך לפטם את עצמך בממתקים?"
"למה אתה לא אוכל את המרק שלך, רובי?" שאל אלברט. חיוכו היה דק. אלברט לא חשש כלל שהוא, רקסלר, יזכיר את הנערות על הנדנדה במרפסת או את ההמתנה הארוכה שלו במכונית. וגם אם היה משהו נפלט מפיו, זה בין כך ובין כך לא היה יותר ממה שאמו כבר חשדה בו ממילא.
"אני פשוט לא רעב."
אלברט הפיקח הבזיק חיוך דק אפילו יותר לעברו של הילד, מלחיץ אותו. "אני חושב שהתאונה הזאת חיסלה לו את התיאבון. בן אדם נהרג שם על הפסים כשנסענו הביתה."
"אלוהים שבשמים," אמרה דודה ראזי.
"הגוף שלו התפקע," אמר אלברט. "עצרנו שם, והקרביים שלו היו שפוכים - לב, כבד..."
הריאות שלו! הריאות הזכירו לרקסלר את מצופי הידיים שבהם השתמשו הילדים שלמדו לשחות.
"מי זה היה?"
"איזה שיכור," אמרה הדודה ראזי.
דוד מיכל התערב. "אולי הוא היה פועל רכבת".
מתוך כבוד לזקן לא נאמרה יותר אף מילה, משום שהדוד מיכֶל היה פעם פועל ב"חברת הרכבות הקנדית של האוקיינוס השקט". הוא היה חייל סדיר בחזית המזרחית במלחמת רוסיה-יפן. הוא ערק, הגיע איכשהו למערב קנדה, ובמשך שנים הועסק בחברת הרכבות כמרכיב פסים. הוא חסך את ה"גרושן" שלו, כמו שאהב לומר, ושלח אותם למשפחתו. ועתה, מוקף בבניו הבוגרים, הוא היה הפטריארך אצל שולחנו הוא במטבח הענקי שלו עם תמונות השמן הגדולות התלויות על הקירות, שנקנו בחנות המציאות. היו שם סלי פירות, כבשים בדיר והמלכה ויקטוריה, סנטרה שעון על מפרק כף ידה.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
כמה עמוקים הם חייו של אדם מודרני?
|
|
|
|
|
|
|
בן הדוד אלברט ידע להעביר נושא בהצלחה מסחררת ונראה שאמר לרקסלר הקטן "רואה איך עושים את זה?"
אבל רקסלר היה ממוסמר למקומו למול מרק העוף. כפינוק מיוחד, הכניסה לו דודה ראזי למרק גם את הזפק. היא חצתה אותו לרווחה בסכין, כך שהוא נראה כמו שתי כנפיים דחוסות מגוידות בפסים של שריר, חומות ואפורות המונחות בתחתית הצלחת. הוא התבונן פעמים רבות בתרנגולות המהופכות, התלויות ברגליים קשורות, מפרפרות תחילה, ואז רוטטות ביתר עדינות בשעה שדיממו למוות. הרגליים גם הן מצאו את דרכן למרק.
דודה ראזי, אחותו של אביו, ירשה את הפנים האופייניות למשפחה, אבל הבעתה היתה חדה וחמורת סבר הרבה יותר. לא היה בנמצא שום דבר אדום יותר מאפה בקור של אפס מעלות. היו לה רגליים עבות ללא רחמים והאחוריים שלה היו מפותחים בהגזמה פראית, כך שהליכה היתה בשבילה, ללא ספק, עינוי. היא בוודאי לא התאמצה להיות אהובה, שכן היא נהגה ברשעות כלפי כולם. למעט, אולי, רקסלר הקטן.
"ראית מה קרה? מה ראית?"
"את הלב של האיש."
"מה עוד?"
"את הכבד שלו, ואת הריאות."
שתי האליפסות המנופחות, הרכות הספוגיות ההן, המנומרות בוורוד ובאדום.
"והגוף?" היא שאלה את אלברט.
"אולי הרכבת גררה אותו," אמר, בלא חיוך הפעם.
הדודה ראזי הנמיכה את קולה ואמרה משהו על המת. היא היתה דתית פנטית. אחר כך היא אמרה לרקסלר שהוא אינו חייב לאכול את ארוחת הערב שלו. היא לא היתה אישה מלבבת, אבל הילד אהב אותה והיא היתה מודעת לכך. הוא אהב את כולם שם. הוא אהב אפילו את אלברט. כשביקר בלאשין הוא חלק עם אלברט את מיטתו, ובבוקר הוא היה מלטף לפעמים את ראשו של אלברט, ואפילו כשאלברט היה מרחיק ממנו בפראות את ידו, הוא לא הפסיק לאהוב אותו. שערו צמח בשורות צפופות, שורה אחר שורה.
ההתבוננויות הללו, רקסלר היה עתיד ללמוד, היו כל חייו - תמצית הווייתו - והאהבה היא שהולידה אותן. לכל תכונה גופנית היה רגש תואם. זוגות-זוגות הם צעדו לפנים ולאחור, פנימה והחוצה בנשמתו.
לדודה ראזי היו אותן פנים, פנים יוקדות של שופט-תליין, והיא היתה נחושה בדעתה להטיל את האשמה לתאונה על הקורבן. על האיש המת עצמו. ורקסלר, מטייל ב"פארק הקופים" ומתחיל לחוש את המאמץ מהטיול, את חולשת רגליו, התיישב בזהירותו המנוסה של נכה על הספסל הראשון שנקרה בדרכו.
בת הדודה רבה, נכונה תמיד לחלוק על אִמה, אמרה, "זה לא בסדר להניח שהוא היה שיכור. אולי הוא סתם לא שם לב." אבל נראה שהדודה ראזי, בפנים יוקדות עוד יותר, האמינה שאם אכן היה חף מפשע, אזי היה ראוי למות אפילו יותר. היא נשמעה כמו ברטולד ברכט, כשהצדיק את רצח בוכארין. הדבר היחיד שצריך להתגאות בו, לפי דעת המחזאי, הבסיס האמיתי היחיד לכבוד עצמי, הוא היכולת שלא ללכת שולל אחרי אשליות וסנטימנטים. הסעיפים היחידים בספר החוקים היו סעיפים מתים. אם עדיין לא סגרת את הספר, אם אתה עדיין חוזר לדוש בחוקים, אתה ראוי למות.
כמה עמוקים עשויים להיות חייו של אדם מודרני? עמוקים מאוד, אם הוא קשוח דיו לראות בחפות מפשע אשמה, אם, כמו שסבר ברכט, הוא מבטל את כל המחויבויות שהפתאים עדיין קונים, ומסלק את מידת הרחמים מהפוליטיקה.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
"מלאוך נכנס לחדרי"
|
|
|
|
|
|
|
הרס בתי הלבנים הננסיים פתח את נוף הנהר, ענק כמו מישור, ואף על פי כן זורם במהירות, ואותה החזרת דברים לקדמותם כפי שהיו כאשר נראו בראשונה למגלי עולם פתחה את רקסלר עצמו במידה בלתי רגילה, עד שהוא התחיל להרהר בכך שאולי היה רצוי בשבילו להתיישב בקרבת מקום, כך שיוכל לראות את הנהר יום-יום - לקנות או לשכור, שלנגד עיניו יהיה נוף האשדות והזרימה הפַלדית... למה לא? הוא היה בן המקום, ולא היו לו קשרים עכשוויים בניו יורק. אבל הוא ידע שזהו שיגיון שאינו ניתן ליישום. הוא לא יוכל )למשך כמה זמן?( להעביר את שנותיו האחרונות בלא כל חברה למעט הנהר. מאז ויתר על מחקרי ברכט שלו, לא היתה לו תעסוקה. ברכט הקל ראש בנושא המוות. כדי לחיות בשלום עם הסטליניזם, קלות הראש הזאת היתה חיונית. מכאן תענוגות הסכין, כמו ב"מקי סכינאי", שנכלל שנים כה רבות במצעדי הפזמונים. כל החומר הזה של ויימר הקדם-היטלראית. סטאלין, שברכט תמך בו, הוא זה שהיה צריך לנצח ב-.1932 אבל רקסלר לא התכוון לפרסם ברבים השקפות כאלה. הוא היה חולה מדי, זקן מכדי לרכוש לעצמו אויבים. אילו היה נכנס לפולמוס, היתה האינטליגנציה אומרת עליו מן הסתם שהוא גיבן מזדקן ומר נפש. לא, בשבילו נותרו מעתה והלאה רק חיים פרטיים.
הוא לא רצה לחשוב על הספרים והמאמרים שגרמו לבני דודיו מלאשין להיות גאים בו כל כך. "רק תראו איך רובי התגבר על השיתוק ועשה מעצמו משהו," היה בן הדוד עזרא אומר לילדיו המתבגרים.
אף אחד לא היה יכול לומר בדיוק מה היה היקף הנדל"ן של בן הדוד עזרא.
אבל לקראת הסוף, גוסס מסרטן הדם, בירך עזרא את רקסלר, פורש לקראתו לרווחה את זרועותיו. הוא ישב זקוף על מיטת חוליו וקרא, "מלאוך נכנס לחדרי". צבע פניו היה בדיוק כצבע פני אביו - כהה מאוד ועם קמטים נעימים לעין, והוא נעשה לאב משפחה תנ"כי לפנַי ולפנים - מין אברהם שמבקש מאלוהים לחוס על סדום ועמורה או קונה את מערת המכפלה בשביל לקבור בה את אשתו.
"מלאך," אמר עזרא בעדינות בשל התלולית שעל גבו של רקסלר: לא בדיוק זוג כנפיים מכונסות. האמת היתה שרקסלר נראה כמו אחד מצוות השחקנים של איזו הפקת ברכט-קורט וייל: ידיו תחובות בכיסי מכנסיו וראשו הספקני - הוא היה כבד מדי, הוא נטה לצד אחד - הדורש רגליים מאוזנות במיומנות כדי לתמוך בו. שערו היה אפור, משהו כמו ´צבעו´ של אורגנו מיובש. מה חשב עליו בן דודו הגוסס, על המוניטין שלו כמלומד וכאישיות בחוגי התיאטרון בניו יורק? רקסלר שחה כנגד הזרם השליט באמנויות, והצד הקיצוני שבו הוא שזכה.
כל אותן שנים של חיים בטעות, כך נראו פני הדברים לרקסלר כעת. כשידיו אחוזות זו בזו מאחורי גבו, הלך בכבדות, צולע, לאורך תעלת לאשין, חושב לעצמו שבן דודו עזרא העניק לו ציונים גבוהים על מאבקו בשיתוק הילדים.
כאן, בלאשין, היתה לרקסלר משפחה שנייה. לאחר שהדוד מיכל והדודה ראזי מתו, ועזרא לקח על עצמו את תפקיד ראש המשפחה, סירב אלברט להכיר בו בתור כזה. "אני הכרתי בו, אני הייתי מוכן." בעניין הזה, הבין רקסלר, שהוא דווקא כן הלך עם הזרם. היה בכך חוסר עקביות.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
תאונה על פסי הגראנד טראנק
|
|
|
|
|
|
|
במובן הצר של המילה, הילד בעל עמוד השדרה והזרועות והרגליים הנורמליים שינה צורה והיה לגבר המעוות במעיל הגשם החם, בכובע התיאטרלי המשוך למטה על פאות הלחיים העבות.
במאזן הכללי היה עדיף להיות מהפכן מאשר נכה.
"האם סיפרתי לך אי-פעם, רובי, שמוצאנו משבט נפתלי?" שאל עזרא.
"איך אנחנו יודעים את זה?"
"הו, הדברים האלה ידועים. זה הועבר אלי ואני מעביר את זה אליך".
בתוך חודש ימים כבר לא היה עזרא בין החיים. שנים לפני כן הוא הוציא את גופתה של רֶבָה מהקבר, והיא נקברה ליד הוריה. על כולם היה להיות יחד. כעבור עשרים שנה הצטרף אליהם מתי. רק אלברט נשאר. בגיל שמונים הוא עדיין היה home a femmes (צרפתית - "גבר של נשים", רודף שמלות) אבל הן לא נשארו איתו משגילו מה מצופה מהן. כעת הוא כבר לא היה יותר המפתה, הוא היה המבקש או המתחנן. האנטיפתיה, מכל מקום, לא עזבה אותו. הוא רק היה חלש יותר, הוא לא היה יכול לכפות שום דבר, והוא שיחק את הכנוע. האחרונה בנשותיו עזבה אותו בתוך שנה. חזרה לבולטימור.
אלברט ביקש שיקראו לרקסלר. הוא היה עכשיו אחרון הרקסלרים. "רק שנינו נותרנו," אמר אלברט. "אני כל כך שמח שבאת. המשפחה היתה מטורפת עליך."
"כשקיבלתי שיתוק ילדים נקטל קסם הילד שבי".
"מובן שזה היה קשה מאוד. אבל אתה השבת מלחמה שערה. נהיית אדם מפורסם. הייתי נותן עותקים של הספרים שלך ללקוחות המשכילים שלי"
עדות לשנים מבוזבזות, חשב רקסלר, אם מישהו ירצה להוכיח זאת. מכל מקום, אין מבזבזים את זמנו של אדם גוסס בחשיפות, בווידויים, בהתכחשויות. "יום אחד נסעתי איתך במודל טי," אמר רקסלר, "ואתה חנית לפני בית עץ מעבר לפסי הרכבת. ואז נכנסת פנימה. זה היה בית זונות?"
"למה אתה שואל?"
"משום שהיית שם כל כך הרבה זמן, ואני שיחקתי בדוושות ובהגה"
אלברט חייך בסלחנות. היה זה הוא עצמו שלו הוא סלח. "היו אז כמה בתי"
"לבית הזה היתה מרפסת"
"מן הסתם לא הקדשתי לכך תשומת לב רבה..."
"ובדרך הביתה היתה תאונה על פסי ה´גראנד טראנק´. נהרג שם בן אדם"
"באמת?"
אלברט לא זכר דבר מהאירוע.
"כמה דקות לפני שחצינו. הכבד שלו היה מונח על הפסים"
"מה שילדים מסוגלים לזכור!"
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
צדפה אנושית
|
|
|
|
|
|
|
רקסלר עמד לתאר איך הופתע לראות את איבריו של האיש על הקורות והאבנים שעל הפסים, אבל הוא תפס את עצמו בזמן, למרבה המזל. סרטן העור של אלברט כבר שלח גרורות וקצו היה קרוב. עיניו הערמומיות עדיין העבירו את המסר הזה לרקסלר, שחזר בו, בהבינו שלצדו של אלברט אותו אחר הצהריים, כשהוא והנערה שכבו חזה אל חזה, לבו וריאותיו שלו נלחצים אל אלה שלה - היה שייך לסיכום אחר. רקסלר הגיע לכאן להיפרד מבן דודו, שאותו שוב לא יראה. אלברט היה באפיסת כוחות; רגליו היו פשוקות מתחת לשמיכות כמו ענפים בחורף, וקול אולם המשפטים שלו היה עמום כמו קסילופון צעצוע. הוא ביקש שיקראו לי, הזכיר לעצמו רקסלר, לא בשביל לדבר על הזיכרונות שלי, ונדמה לי שאני נראה בעיניו זר, שהמפגש איתי גרם לו אכזבה.
בשקית העירוי ההפוכה עמדה לרדת טיפה שקופה ולחדור לתוך דמו הנגוע. אילו יכלו דברים אחרים להיות צלולים כמו הנוזל הזה. קרוב לוודאי שאלברט ביקש מאחת מבנותיו לטלפן אלי משום שהוא נזכר כיצד היו הדברים פעם. הילד המלא חיבה, הלא ביקורתי. הוא קיווה שאולי אביא איתי בחזרה משהו מזה. אבל כל מה שהוא קיבל ממני היה איזה נכה ליד מיטתו. ואולם רקסלר ניסה בכל זאת להציע לו משהו. בוא נראה אם אנחנו מסוגלים להעלות לאט-לאט משהו מהימים הטובים ההם. אולי אלברט כן הפיק מזה איזשהו לקח. אבל אלברט לא נתן את דעתו כלל לאדם שנהרג על ידי הרכבת. מעולם לא התנהלה על כך שיחה, ועכשיו גם אלברט היה קבור עם שאר בני המשפחה - "המתים שלי", כפי שעזרא קרא להם. רקסלר, שאפילו לא ידע היכן נמצא בית הקברות ומעולם לא עלה על דעתו לפקוד אותו, צעד צולע על צדו האחד בעשב שטוף השמש של "פארק הקופים" ליד סכרי התעלה. כשהוא משמיע קול נמוך של זמזום או של אנחה, החזיר את מחשבתו לריאות שעל פסי הרכבת שהיו ורודות כמו מחק גומי ולאיברים האחרים, חשיפותם, מוזרותן הטיפשית של אותן צורות, ליצנית כמעט, כמעט שלילה או הפרכה של התשוקות והדקויות הנעלות ביותר. כמה סופיים הם נראו.
צורתו המעוותת, הבליטה על גבו, החיבור המעוקל של כתפו השמאלית, נתנו הגנה נוספת לאיבריו הסמויים מן העין. הכלוב או שריון העצם המעוות, עוצב, מן הסתם, מרצונו הוא, כפועל יוצא לרמז שניתן לו באותו אחר צהריים בזירת התאונה. אל תספרו לי, חשב רקסלר, שהכול תלוי באיברים המקריים למראה האלה - ושכדי לשמר אותם הפכתי להיות איזה מין צדפה אנושית!
הלימוזינה ממודל "מרצדס" הגיעה לתעלה כדי לאסוף אותו, והוא נכנס פנימה, מפנה את מחשבותיו להרצאה של אחר הצהריים שאותה לא רצה לשאת במיוחד.
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
