 |
 |
|
|
|
|
|
|
| זה לא נעים לראות יוצר שאתה אוהב הולך וקמל בכיוונים מובנים מאליהם. אבל בק הוא אמן-בי, ולשנים האחרונות, שבהן הוא התמצב לצד אושיות שיקיות ואמני-איי קוליים, יש השפעה על "Guero", אלבומו החדש, המודלף והמתוקשר, המאוזן והמשויף, הבינוני ביותר בדיסקוגרפיה שלו עד כה |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
לפני חודשיים בערך דלף האלבום החדש של בק לאינטרנט. הנוהל במקרים כאלה, וזה קורה כל הזמן לאנשים כמו אמינם ובונו, הוא שחברת התקליטים המופתעת מודיעה על הקדמת מועד היציאה של הדיסק כדי למזער הפסדים ולהילחם בפיראטים. זה שכיח כל כך, עד שיש כאלה שחושבים שמדובר בטריק יחצני.
אצל בק זה לא התבצע הפעם. לאתר הרשמי שלו עלתה אמנם הודעה שאומרת שהחומר שזלג לרשתות החלפת הקבצים לא מוכן, לא סופי, לא ממוקסס ולא מומלץ, אבל תאריך היציאה, ה-29 במרס, נותר בעינו. כנראה שהם באמת לא מוכנים, חשבו לעצמם בנונשלנט-קיבוצי אלפי האנשים שהורידו את"Guero" ולמדו ש"גוארו" בספרדית זה משהו כמו "ג'ינג'י" (מבטאים את זה בכלל "ווארו", אגב , אז תעזבו את הגימל כשאתם מבקשים את זה מהמוכר בחנות או מדברים על זה עם מישהו חשוב).
בינתיים , ירדה ההודעה הרשמית מהאתר הרשמי, באווירת "למה צריך לספר על זה למי שנכנס לפה ובמקרה עוד לא שמע על כך", והמהלכים הצטברו לכדי תחושה שבאמת יש מצב שהם באמת לא מוכנים עדיין. זה לא הפריע לי לאגור הרבה שעות של לא בדיוק-הנאה מול המוצר המנוי-אבל-לא-בדיוק-גמור הזה. חשבתי שיש משהו הכי בק להאזין לדיסק הזה ככה. שהרי זה הכי בק שסיפרו עליו רק לפני שלושה שבועות ב"ניו יורק טיימס" איך הוא לוקח שעות של הקלטות בעשרות אלפי דולרים עם תזמורת באולפן הכי טוב באל-איי ומעביר אותם דרך טרנזיסטור מעאפן, כדי לגרום לזה להישמע מקווצ'ץ'.
אבל אחרי הרבה שעות של האזנה, התחלתי לאגור תקווה רצינית שהאלבום הזה יהיה יותר טוב עם השקתו הרשמית למציאות.
הצלילים בדיסק הממשי, שהוטח עליי לפני כמה ימים, בהחלט נשמעים משויפים יותר ושטוחים פחות. האלבום גם מרגיש הרבה יותר לכיוון השלם, ואין ספק שהוא "מוכן", למרות שלא היו יותר מדי שינויים מהמודלף. לפחות לא אלה שקיוויתי להם. אחד השירים שהכי אהבתי בגרסה המוברחת של האלבום, "Send A Message To Her" שמו, לא נכנס למוצר הסופי. אפשר עדיין למצוא אותו מתויג כשיר בונוס בחלק מהגרסאות, אבל בהגדרה הוא נעזב לעולם הבי-סיידז, ילדי החוץ המוזיקליים שחגים בספירה הלא רשמית של הדיסקוגרפיה.
זה לא מפתיע כל כך ששיר טוב כזה לא נכנס. שהרי תמיד הביסיידים של בק היו הכי מעולים. תמיד מעולים יותר מהסינגלים שיצאו לו, נניח, שעם כל הקוליות שלהם נוטים בדרך כלל לאחוז במשהו שאפשר לאבחן גם כגמלוני וכמובך. שירי הצד הזרוקים שלו תמיד הכילו הרבה יותר כוח פנימי, תמיד לא ראו ממטר. בכלל, אפשר להגיד שכל החלק הראשון של הקריירה של בק נשמע כמו איזה בי-סייד אחד גדול ומופרך. את האלבום הכי טוב שלו,(Mutations, 1998), הוא רצה להוציא כמעין בי-סייד בלייבל זניח. שלא ישמעו ממנו. לא הלך לו, והקהל הצליח להתוודע לצדדית הקורעת שלו, אקוסטית ועצובה ואורגנית ברמות שגורמות לאלבום האחרון (Sea Change, 2002)להסמיק מאובר הפקה, יחצון ופמפום.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
בק, מלנכולי. צילום: יחסי ציבור
|
|
|
 |
|
 |
|
מעריצים שיקים כמו ג'וש שוורץ
|
|
|
 |
|
|
|
כך שבק הוא אמן-בי. ובשנים האחרונות, שבהן הוא ממוצב לצד שורה של אושיות ואמני-איי מובהקים, נראה שהוא באמת מסתבך. מישהו קיפל את השוליים ותלש או משהו כזה. בתשעת החודשים שבהם הקליט את האלבום החדש, הספיק בק להתחתן ולהוליד בן זכר. חוץ מזה, בין הצלת ארנבים לתחרויות רמיקסים שהוא מנהיג באתר הרשמי שלו, נכנס הג'ינג'י חזק בסיינטולוגיה. חוג הסחבקים שלו מונה התרועעויות עם אנשים נחשקים כמו כריסטינה ריצ'י (חפשו אותה אומרת "פליז אנג'וי" במבטא יפני בסינגל "Hell Yes"); מוזיקאים נחשבים כמו ג'ק ווייט, שמנגן בס בשיר אחד באלבום, "Go It Alone" (וגם מראיין את בק בגיליון האחרון של מגזין "פלאנט". כתבה די משעממת, האמת, שבה ווייט בעיקר מדבר על עצמו ועל ג'ורג' בוש); ומעריצים שיקים כמו ג'וש שוורץ, שחתום על היגוי ה"או.סי", סדרת הלהיט ה-90210ית. שוורץ הזה כל כך בעניין, שהוא אפילו כתב על האלבום החדש המלצה ב"ניו יורק טיימס", וגם הכניס בפרק אחד של התוכנית שלו חמישה שירים מ"גווהרו". יא גוואללה.
מאז סוף הניינטיז, ואולי זה טבעי אחרי אלבום כמו (Midnight Vultures", 1999),בק סובל מנפילת סוכר עצבנית. בשנתיים האחרונות לא היה ברור לאיזה כיוון הוא מתכנן לקחת את הוולד הבא שלו, ואם ימשיך בזגזוג הקבוע שהוא מתחזק: אלבום גועש אחרי אלבום שקט אחרי אלבום גועש. בסופו של דבר אפשר להגיד שעם "Guero" יצא לו משהו באמצע. הסינגלים אמנם מוקפצים, אבל הבפנוכו יותר איטי ולא משדר את האווירה הכי שמחה בעולם.
היו הרבה דיבורים על המפיק שייבחר להרים את העסק. רצו לחשושים על ניסיונות עם שמות-על כמו דן דה אוטומייטור וטימבלנד, אבל זה לא ממש צלח. בסוף, כמו אהוד ברק והנסיך צ' רלס, בק החליט לחזור לנילי פריאל ולקמילה פארקר שלו, הלוא הם הדאסט בראדרז. בק הגיע אל האחים המאובקים אחרי שנתקע בעבודה על אלבום ההמשך ל"Mellow Gold" הפורץ מ-94', שעלה לו 200 דולר והביא לו מיליונים. הבראדרז, שכבר החזיקו על החגורה קרדיט גדול מאוד על"Paul's Boutique" של הביסטי בויז (1989), התחברו מדהים לראש והרימו לו להנחתה את "Odelay" מ-96', אחד האלבומים הגדולים של הניינטיז. ועכשיו הוא חזר אליהם, אבל למרות שעברו פחות מעשר שנים, זה פתאום מרגיש כמו גבר בגיל העמידה.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
פוזת בק טיפוסית.
|
|
|
|
|
|
|
לאן זורמת הרוח במפוחית של הג'ינג'י
|
|
|
|
|
|
|
כי זה לא רק התהליך והצליל של "Odelay" שבק רצה לחזור אליו. למעשה, נדמה שהוא בקטע של להיזכר בכמה וכמה מקומות מוכרים מהעבר, לעשות טיול בקריירה שלו (ולכן זה לוגי שהוא מביא לשני שירים - לא מדהימים - את המפיק הסופר-קולי טוני הופר, שעבד איתו ב"Midnight Vultures"). הוא מעוניין לאחזר רגעים מכל אחד מארבעת האלבומים האחרונים. להיות מקסימום עצמו, או משהו כזה. אחרי שהוציא שם מהיכולת להתיך סגנונות שונים לכדי עיסות שמחות של ניצחון תרבות מחוכם, הוא הולך למעין הצעד הבא האולטימטיבי, ומתיך את עצמו. מחית הבק הזאת מבאסת דווקא בגלל שאנחנו יודעים שהקטע של האיש אמור להיות חידוש בכל פסיעה. "Guero" לא סוחב בקיצוניות לשום צד. לא להתפרעות, לא לדיכאון ולא לתחכום. התחושה הלא מקוטבת, השלמה והמשויפת הזאת, היא בדיוק הנגטיב של אלבום בי-סיידים. זהו האלבום הכי בינוני בדיסקוגרפיה של האיש.
כשמוסיפים לכל זה את התחושה שבק קצת מאבד שיער במובן יכולת כתיבת השירים המופלאה שלו, אפשר להיכנס לדיכאון, שעלול לגרום לך לרצות ליצור בעצמך אלבום בכי כמו "Sea Change" או "Mutations". לא ברור מה קורה שם, אבל דווקא בשירים שאפשר להניח שהוא הביא מוכנים מהבית ולא הפליץ בג'מג'ום באולפן, יש הרגשה קשה מאוד של דבר דואר שלא נאסף אחרי הודעה שנייה.
זה לא נעים לראות יוצר שאתה אוהב הולך וקמל בכיוונים מובנים מאליהם, אבל זה קורה לא מעט. זה אולי מנחם לחשוב שהוא בטח לא חושב שזה ככה, אבל מה שיותר מנחם הוא שבתוך הדעיכה הזאת, שמתרחשת עכשיו על פני אלבום שני ברציפות, אפשר בכל זאת למצוא גם כמה שירים טובים. כמו "Earthquake Weather" או "Rental Car" שעליי לאדגש. ובעיקר "Girl", הקטע הכי כייפי באלבום, שהוא שיר רצח מתקתק באווירת ביץ' בויז וההמלצה העיקרית שלי להערב.
אבל אל תראו אותו ככה. האלבום הזה הוא הרי לא זבל. ברור ש"Guero" מכיל כל מיני פיסות גאונות שעוגנות בראש אחרי שמיעה אחת ומסרבות לעזוב. וברור שהטקסטים שבק יורה כשהוא נכנס לפאזת הראפר הם שש פלטפורמות של התמצאות מרחבית מעל לרקק של האם.סי הממוצע שלך. וברור שהדאסט בראדרז מהנדסים סאונדים שמזקירים את הפטמות של האונה השמאלית. אבל זה הבייסיק. מי שרגיל לקבל את המצע הזה מבק, לא יכול להסתפק בכמה עלי בייבי כארוחה שלמה. זה לא סוחב.
לפי מה שאני הבנתי, בק עובד כבר עכשיו עם נייג'ל גודריץ' על האלבום הבא. גודריץ', האיש שאחי רז כינה בעבר "שלמה גרוניץ' של הפופ העולמי", הוא זה שהפיק לו את שני האלבומים השקטים בקטלוג, אז אפשר לנחש לאן זורמת הרוח במפוחית של הג'ינג'י. אני בחור די אופטימי, כך שאני מאמין שיש סיכוי שבק ייכנס לדיכאון עמוק ומחיה יצירתית או שלפחות יבין פתאום איפה הוא נמצא ויבצע בעצמו ניעור זריז, או שלפחות ייכנס לדיכאון עמוק ומחיה יצירתית. רק שזה לא יהיה איפשהו באמצע. כי עושה רושם שבינתיים הוא אשכרה נמצא וואן פוט אין דה גרייב, כמו שאומרים. וזה נראה כאילו הוא לא מוצא את הדרך לצד ב'.
|
|
|
|
|
|
|  | | מתוך הקליפ היפהפה, "Black Tambourine"
| |
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
|
| | | | צמחוני, 24. לשעבר: עורך תרבות בנענע, מבקר ועורך בוואלה | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
