תרבות NRG - "דרך קנה הסוכר", ג'יימס לי ברק

ראשי > תרבות > פרקים נבחרים

ג'יימס לי ברק.
צילום: מתוך האתר הרשמי של ג'יימס לי ברק

"דרך קנה הסוכר", ג'יימס לי ברק

הצצה ראשונה לסיפור הבלשי הקודר של אחד מבכירי כותבי ספרות הפשע האמריקאית העכשווית

דפדף בתרבות

ג'יימס לי ברק
15/11/2004 17:00

בשעתו, במסמכים הרשמים של המדינה נקרא ואשל קרמוש "חשמלאי", לעולם לא "תליין". מדובר בימים שבהם על פי רוב שכן הכיסא החשמלי בכלא אנגולה. לעתים נדד הכיסא מכלא לכלא, מלווה בגנרטור, בארגז המטען של טנדר פתוח. ואשל קרמוש ביצע את העבודה עבור המדינה. הוא היה בעל מלאכה מצוין.

בניו איבריה ידעו כולם מהו מקצועו האמיתי אבל העמידו פנים שאינם יודעים. קרמוש חי בגפו בבאיו טש, בצללים הכבדים שהטילו האלונים על הצריף שגגו פח וקירותיו קורות ברוש לא צבועות. הוא לא שתל פרחים בחצרו ולעתים נדירות גירף אותה, אבל הקפיד לנסוע במכונית חדשה שאותה רחץ והבריק באדיקות.

בשעות בוקר מוקדמות היינו רואים אותו בבית קפה ברחוב הראשי, מסב בגפו אל הדלפק, לבוש בגדי חאקי או בד אפור, הבגד תמיד מגוהץ, כומתה לראשו, עיניו בוחנות במראה את הלקוחות, שיניו העליונות בולטות ומתמהמהות מעל שפת ספל הקפה, כאילו הוא עומד לומר משהו, אף שלעתים נדירות יזם שיחה עם מי מהנוכחים.

כשהיה קולט אותך מתבונן בו הוא היה מחייך בזריזות, פניו השזופות נחרשות מאות קמטים, אך חיוכו לא תאם את ההבעה בעיניו.

ואשל קרמוש היה רווק. אם היתה לו חברה, לא ידענו על קיומה. מדי פעם היה מגיע לבר "פרובוסט" והיה מסב לשולחן שבו ישבתי או מתיישב לצדי ליד הדלפק, רומז ששנינו אנשי חוק ולפיכך שותפים לחוויות דומות.

זה היה בתקופה שבה עדיין לבשתי את מדי משטרת ניו אורלינס והייתי מאוהב בוויסקי "ג'ים בים" נקי ובבירה "ג'קס" בצד.

לילה אחד הוא ראה אותי ב"פרובוסט" יושב בגפי ליד שולחן והתיישב בלי לחכות להזמנה, בידיו קערת תבשיל במיה. וטרינר ובעל חנות מכולת שישבו אתי והיו בשירותים יצאו מהם, העיפו מבט בשולחן וניגשו לבר, הזמינו בירה ושתו אותה

בגבם אלינו.

"להיות שוטר זה סוג של ברטר, לא?" שאל ואשל.

"אדוני?" אמרתי.

"אתה לא צריך לקרוא לי 'אדוני'... יוצא לך הרבה להיות לבד?"

"לא כל כך."

"אני חושב שזה חלק מהעבודה. בזמנו הייתי שוטר סיור." עיניו, שהיו אפורות כמו חולצתו המעומלנת, שוטטו אל כוס המשקה שמולי ואל טבעות הלחות שהותיר ספל הבירה על השולחן. "בן אדם ששותה חוזר הביתה ושומע הרבה הדים. כמו שזורקים אבן לבאר ריקה... זה לא נאמר מתוך כוונה לפגוע, מר רובישו. אפשר להזמין אותך לסיבוב?"

החלקה הצמודה לביתו של ואשל קרמוש היתה בבעלות משפחת לאביש, צאצאי אלה שלפני מלחמת האזרחים נקראו "צבעונים חופשיים". אב המשפחה היה ג'ובל לאביש, מולאטי שקיבל חינוך צרפתי והיה הבעלים של מפעל לבנים ששכן בחוף המפרץ דרומית לניו איבריה. את העבדים שרכש ושכר העביד בפרך והיה הספק העיקרי של לבנים לבניית בתיהם של נוגשי עבדים כמותו שגרו בסביבות טש.
בבניין העמודים שבנה מדרום למחוז סיינט מרטין לא היו שיש איטלקי ופרזולים בסגנון ספרדי, כמו בבתיהם של מגדלי קנה הסוכר שהיו עשירים ממנו בהרבה ושאת אורחות חייהם שאף לחקות.

אבל הוא נטע עצי אלון לאורך דרכי הגישה לביתו ותלה אדניות עם פרחים במרפסות ובגזוזטראות; עבדיו צחצחו למופת את מטעי האפרסק והפקאן ואת שדות הירק. אף שהלבנים לא הזמינו אותו לבתיהם, הם רחשו לו כבוד המיועד לאיש עסקים ומנהל עבודה מיומן, וכשפגשו אותו ברחוב התייחסו אליו בנימוס. עבור ג'ובל לאביש, זה כמעט הספיק. כמעט. הוא שלח את ילדיו לבתי ספר בצפון בתקווה שימצאו בני זוג ממעמד גבוה יותר ומצדו השני של מחסום הצבע, בתקווה שגון העור השחום שהגביל את שאפתנותו ואת משפחת לאביש, יולבן ביום מן הימים.


	"מנין יש לך זכות להכות בפניו ילד שאינו שלך?"


	לרוע מזלו, צבא הצפון הפדרלי שהגיע לטש באפריל 1863 זיכה אותו ביחס דומה לזה שקיבלו שכניו הלבנים. בשם הדמוקרטיה הם שחררו את עבדיו, שרפו את שדותיו ואת אסמיו ואת ממגורות התירס שלו, תלשו את תריסי העץ מחלונותיו והכינו מהם אלונקות לנשיאת הפצועים, ריסקו את הפסנתר והריהוט המיובא והשתמשו בהם להסקה. לפני עשרים וחמש שנים, התיישבו שני הבוגרים האחרונים שנשאו את השם לאביש במשפחה, בעל ואישה, במכונית שחנתה מאחורי בר לפנויים ופנויות ביוסטון, טקסס, הלעיטו עצמם בוויסקי ובגלולות שינה, קשרו שקיות פלסטיק על ראשיהם ומתו. שניהם היו סרסורים על פי מקצועם. שניהם היו עדי מדינה במשפט שנערך נגד משפחת פשע ניו יורקית. הם הותירו שתי תאומות זהות, בנות חמש, לטי ופאשן לאביש. לילדות היו עיניים כחולות, ושיער בצבע עשן מפוספס בגון זהב כהה שכמו נצבעו במכחול. דודה, שהיתה מכורה למורפיום וטענה שהיא מכשפת ג'וג'ו, מונתה לאפוטרופסית שלהן. ואשל קרמוש התנדב לעתים מזומנות להשגיח על הבנות, או ללוות אותן לכביש ולחכות אתן לאוטובוס שלקח אותן לגנון של ילדים במצוקה בניו איבריה. לא הקדשנו מחשבה רבה לתשומת הלב שהוא העניק לילדות. אולי יצא עז ממתוק, אמרנו לעצמנו, ואולי נותרה בנשמתו של קרמוש פינה שלא הושחתה במעשים שעשה עם המכונות ששימן וצחצח במו ידיו והסיע מכלא לכלא. ואולי הנדיבות שגילה כלפי הילדות היתה כפרתו. וחוץ מזה, הטיפול ברווחת הילדות הוא עניין של המדינה, לא? כשהיתה פאשן, אחת מהתאומות, בכיתה ד', היא סיפרה למורה שלה על חלום בלהות שחזר ונשנה, ועל הכאבים שעמם הקיצה בבקרים. המורה לקחה את פאשן לבית החולים בלפאיט, אבל הרופא אמר שיכול להיות שהחבלות נגרמו על ידי הנדנדות בגן השעשועים העירוני, שם נהגה הילדה לשחק. באחד מערבי הקיץ, כשהתאומות היו בנות שתים עשרה, ראיתי אותן עם ואשל קרמוש ליד חנות הגלידה "ויזי" בוסט מיין. הן לבשו שמלות משובצות, זהות, ובשערן היו סרטים בצבעים שונים. הן ישבו בטנדר של קרמוש שחנה מתחת לעצי אלון, דחוקות לדלת, עיניהן דהויות וחסרות חיים, זוויות פיהן מופשלות בארשת עגמומית. קרמוש דיבר דרך החלון אל גבר שחור לבוש סרבל עבודה. "הייתי סבלני אתך, בוי. קיבלת את הכסף שהגיע לך. מה, אתה קורא לי שקרן?" אמר. "לא הדוני, אנ'לא קור'לך ככה." "אז שיהיה לך לילה טוב," אמר. כשאחת הילדות אמרה משהו, הוא החטיף לה סטירה לא חזקה והתניע את הטנדר. חציתי את מגרש החניה המרוצף בצדפים עד שהגעתי לחלון הטנדר. "תסלח לי, אבל מנין יש לך זכות להכות בפניו ילד שאינו שלך?" שאלתי. "לדעתי אתה מפרש לא נכון את מה שקרה," ענה לי. "צא מהמכונית, בבקשה." "לך לעזאזל. אתה לא בתחום השיפוט שלך, מר רובישו. וחוץ מזה, אתה מריח מאלכוהול." הוא שילב הילוך, נסע ברוורס - והסתלק לדרכו. ניגשתי ל"פרובוסט", התיישבתי ליד הדלפק, שתיתי במשך שלוש שעות והסתכלתי על שחקני הביליארד ועל הזקנים ששיחקו קלפים ודומינו מתחת למאווררי העץ שבתקרה. האוויר הפושר הסריח מטלק, מזיעה יבשה ומהנסורת הירוקה שעל הרצפה. "קרה שהמשטרה המקומית עצרה את ואשל קרמוש?" שאלתי את הברמן. "דייב, לך הביתה," אמר. נסעתי צפונה, לאורך שפך טש, לביתו של קרמוש. הבית היה חשוך, אבל בבית לאביש הסמוך דלקו אורות במרפסת ובחדר האורחים. פניתי בכביש הגישה לבית, עצרתי בחצר וניגשתי למדרגות הלבנים בכניסה. האדמה, מרובבת בתמרים וקליפות פקאן רקובות, היתה שקועה, והקירות הלבנים היו מפויחים משרפות השלפים בשדות קנה הסוכר.


"דרך קנה הסוכר". צילום: עטיפת הספר


	"אתה בא הנה עם ריח של קיא ובגדים מסריחים ומעז להעביר עלי ביקורת?"


	ואשל קרמוש פתח את דלת הכניסה ויצא לישורת המוארת. דרך פתח הדלת שמאחוריו ראיתי את הדודה והתאומות מציצות החוצה. "לדעתי אתה מתעלל בילדות," אמרתי. "מר רובישו, אתה מעורר גיחוך ורחמים," ענה לי. "רד הנה, לחצר." פניו היו מוצללות, גופו מוקף הילת לחות מהאור שמאחוריו. "אני חמוש," אמר כשהתקרבתי אליו. סטרתי לפניו בכף יד פתוחה. זיפיו היו קשים כחצץ ושרטו את עורי, הרוק מפיו נמרח על כף ידי. הוא נגע בשפתו העליונה שנחתכה מהמגע עם שיניו, והביט בדם שעל אצבעותיו. "אתה בא הנה עם ריח של קיא ובגדים מסריחים ומעז להעביר עלי ביקורת?" שאל. "אתה מגיע לתא ההוצאה להורג ומסתכל עלי כשאני מוציא להורג נאשמים, ואחר כך מוקיע אותי בגלל שאני מנסה לדאוג ליתומות? אתה צבוע, מר רובישו. לך לדרכך, אדוני." הוא חזר לבית, סגר את הדלת וכיבה את האור במרפסת. בחושך הלוהט חשתי שפני מכווצות ומתוחות כקליפתו של תפוח. חזרתי לניו אורלינס ולמשיכה שלי לאשנבים של דוכני הימורי הסוסים ולבעיות שלי עם אישה כהת-שיער ממרטיניק שעורה חלבי, שהיתה מביאה גברים הביתה מרובע גארדן בכל פעם ששתיתי עד עילפון בבית הסירה באגם פונשרטריין; מסוקים אמריקאים שיטחו את עשביית הג'ונגלים בווייטנאם של חלומותי. שמעתי סיפורים על התאומות לאביש: הבעיות שלהן עם סמים; האופנוענים, הסטודנטים וההרפתקנים המיניים שחדרו לחייהן והתפוגגו לדרכם; התפקידים הזוטרים שמילאו בסרטים שצולמו ליד לפאייט; תקליט הרית'ם אנד בלוז שלטי הקליטה בכלא ושנכנס לשבועיים-שלושה למצעדי הפזמונים. כשהגעתי לשיאי שפל, לעתים קרובות הייתי כולל את התאומות בתפילותי וחש צער רב על כך שהייתי שיכור בתקופה שאולי יכולתי לחולל שינוי בחייהן. פעם חלמתי עליהן מכווצות מפחד במיטה, ממתינות לצעדים גבריים המתקרבים לדלת חדרן ולאצבעות שיסובבו את הידית בתנועה חרישית. אבל באור היום שכנעתי את עצמי שלכישלון שלי היתה תרומה זעירה בלבד לטרגדיה של חייהן, שתחושות האשמה שלי היו פשוט סימפטום נוסף לחשיבותו העצמית הגרנדיוזית של השתיין. את קצו של ואשל קרמוש הנביטה במסתרים תשוקתו לפרסום ולהכרה, תשוקה שהודחקה במשך שנים רבות. כשהיה בחופשה באוסטרליה, הוא רואיין בטלוויזיה בנוגע למקצועו כתליין. קרמוש בז לקורבנותיו. "כשהם נכנסים לחדר הם מנסים להתנהג כמאצ'ואים. אבל אני רואה את ניצוץ הפחד בעיניהם," אמר. הוא התלונן שמוות בכיסא חשמלי אינו עונש הולם עבור אותם אנשים שהוא הוציא להורג. "זה מהיר מדי. הם צריכים לסבול. בדיוק כמו האנשים שהם הרגו." העיתונאי היה המום מכדי להמשיך ולשאול שאלות. ברשת בי.בי.סי. שמעו על הריאיון, והוא שודר בארצות הברית. ואשל קרמוש פוטר מעבודתו. חטאו לא נבע ממעשיו אלא מהביטוי שנתן להשקפותיו. הוא הגיף בקרשים את חלונות ביתו ונעלם למשך שנים רבות - לאן, לא ידענו. ואז, בערב אביבי לפני שמונה שנים, הוא חזר, הסיר את הקרשים שהגיפו את הבית וקצר במגל את העשבייה שצמחה פרא בעוד הרדיו מתנגן במרפסת הכניסה ובשר חזיר נצלה באסכלה שבחצר. בשולי מרפסת הכניסה ישבה נערה בת שתים עשרה לערך, רגליה היחפות משכשכות באבק, מסובבת באיטיות ידית של כלי להכנת גלידה. לאחר ששקעה השמש הוא נכנס לבית ואכל במטבח ארוחת ערב, לצד צלחתו בקבוק יין פתוח וצונן. יד נקשה על הדלת האחורית והוא קם מכיסאו ופתח את דלת הרשת. כעבור רגע קצר הוא זחל על רצפת הלינוליאום. בעוד גרזן מרסק את עמוד שדרתו וצלעותיו, עורפו וקרקפתו, מפלח את כליותיו וריאותיו, עוקר אחת מעיניו וחושף את חוליות עמוד שדרתו. לטי לאביש נעצרה בחצר האחורית של ביתה, שם שרפה חלוק ונעלי עבודה בחבית אשפה ובאמצעות צינור השקיה שטפה את דמו של ואשל קרמוש מגופה העירום ומשערה. בשמונה השנים הבאות היא ניצלה כל דרך אפשרית כדי לדחות את היום שבו תועבר לבית המוות באנגולה, תיכבל לשולחן, וטכנאי רפואי, אולי אפילו רופא, יזריק לה חומר שיעצום את עיניה, יקריש את שרירי פניה, יחנוק את מערכת הנשימה שלה וימית אותה בלי שתפגין בפני הצופים סימן כלשהו לאי-נוחות. צפיתי בשתי הוצאות להורג באנגולה - בכיסא חשמלי. הן עוררו בי בחילה וגועל, אף שבשני המקרים הייתי מעורב במעצר ובתביעה של שני העבריינים. אך שני המקרים לא נגעו בי כפי שנגע בי גורלה של לטי לאביש. "דרך קנה הסוכר", ג'יימס לי ברק, תרגום: אודי תגרי (עם עובד)