 |
/images/archive/gallery/203/519.jpg ''Footnote''.
עטיפת הספר  |
|
|
|
|
| כל מה שרציתם לדעת על ההיסטוריה של הפאנק בבריטניה בין השנים 1980 ו-1984 בשני ספרים חדשים |
|
|
|
 | דפדף בתרבות |  | |
אבי פיטשון
15/11/2004 16:11 |
|
|
|
|
|
|
|
כבר בשנות השמונים המוקדמות היה ניתן למצוא ספרים על הפאנק הבריטי של 77' – של הסקס פיסטולס, הקלאש, הדאמנד, סוזי והבאנשיז, הסליטס – במקומות חשוכי אל כמו סטימצקי. עד כדי כך חזק היה הפחד שייצר מה שנקרא "הגל הראשון" של הפאנק. בימנו שייכות כל הלהקות האלה (יחד עם הלהקות האמריקאיות שהקדימו אותן כמו הראמונז, טלוויז'ן, פאטי סמית וכו') לפנתיאון הקלאסיקות של הרוקנרול, בדיוק כמו שמורדים כמו הדאדאיסטים שייכים לקאנון של תולדות האמנות.
אי אפשר לפתוח מגזין מוזיקה מבלי להיתקל באיזושהי רשימת "50 תקליטי הפאנק הכי טובים" ממוחזרת בפעם האלף. כל רשימה כזאת תכלול תמיד גם שורה של יוז'ואל סאספקטס מהפאנק האמריקאי של שנות השמונים – "גל שני" של פאנק שכלל הרכבים כמו דד קנדיז, בלאק פלאג ובד בריינס, שזכו לתיעוד בלא מעט ספרים. ורק לעיתים נדירות תמצאו שם נציגות לצד הבריטי של הפאנק, זה שמחולק בגסות ל"פאנק רחוב" – זה של מעילי העור עם הניטים והמוהיקנים, של אקספלויטד ו-ג'י.בי.אייץ'; ו"אנרכו-פאנק" – הפאנק של הפעילים הפוליטים, של קונפליקט וקראס.
ובעוד שמאות אתרי אינטרנט מוקדשים לז'אנרים הנ"ל, אפשר לציין בתדהמה שחוץ מאוטוביוגרפיה של המתופף של קראס, לא יצא אף ספר על הגל השני של הפאנק הבריטי עד עכשיו: ופתאום יוצאים שניים במכה – "בריטניה בוערת – ההיסטוריה של הפאנק בממלכה המאוחדת 1980-1984" ("Burning Britain, The History Of UK Punk 1980-1984") מאת איאן גלספר; ו"הערת שוליים" ("Footnote") האוטוביוגרפיה של בופ וויילי, גיטריסט צ'מבהוומבה, קומונה ולהקה אנרכיסטית מלידס שעלתה לתודעת תקליטני חתונות בסוף שנות ה-90' עם "איי גט נוקט דאון" ומאז חזרה לשוליים.
איך זה יכול להיות שרק עכשיו? הסיבה העיקרית פרוזאית. יוצאי ומושפעי הגל הראשון של הפאנק השתלבו בעמדות כוח בתעשיית המוזיקה. רוב אנשי הגל השני, איך לומר, לא יצא מהם שום-דבר. אלה מהם שלא נעלמו חזרה לחיים קשי-יום, מתפרנסים היום מאיחוד הלהקות שלהם. רוב הפאנקיסטים הפוליטיים עדיין מעורבים פוליטית ולפיכך עדיין עומדים מחוץ לתעשייה ועסוקים יותר בהווה מאשר בעבר.
וכך, במאה ה-21, אני מוצא את עצמי חוזר על הקריאה "תנו צ'אנס לפאנק!", כותרת כתבה של חייל חיפאי בשם תמיר שהתפרסמה במוסף המקומוני האייטיזי המיתולוגי "ראש קטן" בעריכת יורם-מארק רייך, והמליצה על הרכבי גל שני כמו יו.קיי סאבּס, אנטי נוור-ליג ו-וייס סקווד. תמיר יצר איתי קשר אחרי שפרסמתי בכיתה ט' מודעה בעיתון "ווליום" של מיכאל רורברגר שאני מחפש "מילות שירים ופוסטרים" של פאנק, והשאיל לי תקליטים שלא האמנתי שאראה אי-פעם.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
"Burning Britain", עטיפת הספר
|
|
|
 |
|
 |
|
יש רעב, אבל חסרה פרספקטיבה
|
|
|
 |
|
|
|
אז לפני שאייל פלג יחטוף התמוטטות עצבים, ניגש לעניין: "בריטניה בוערת", 400 עמודים מחולקים לפי אזורים בבריטניה, עם סיכומים של מספר עמודים המתרכזים בלהקה אחר להקה – ביוגרפיות בסיסיות מתובלות בדאחקות אקראיות, דיסקוגרפיות ואף המלצות, מאיזה דיסק להתחיל, למי שלא מכיר. אם לא היה מדובר בנושא כה מלהיב, ובאינפורמציה על הרכבים שאי אפשר לדעת היה עליהם כמעט כלום יותר מעשרים שנה, אפשר היה להמשיל את הספר לספר לימוד. התחושה העיקרית היא כי לגלספר היה מספיק חומר בשביל לכתוב ספר נפרד על כל להקה כמעט, וכי העושר הוקרב לטובת הצורך להקיף את התופעה ברמה הלקסיקונית. הספר הזה מייצר רעב ותחושת דחיפות לעוד. שזה הדבר הטוב ביותר שספר ראשון על הנושא יכול לעשות, אני מניח.
דבר נוסף שחסר בספר (לצד ההתעלמות מלהקות של סקינהדס – גלספר מסביר ש"זה לא התחום שלו", ומלהקות האנרכו – גלספר מבטיח שזה נושא ספרו הבא) זו פרספקטיבה. רוב הלהקות מעידות שהן קמו כתגובה להתמסחרות של הגל הראשון של הפאנק, וכמובן כנגד העתיד הקודר שהציעה מגי תאצ'ר לבני מעמד הפועלים. זה השתלב עם מחאה פוליטית המוכרת יותר מהכיוון של הפאנק האנרכיסטי המאורגן – נגד נשק גרעיני בעיקר.
יחד עם זאת, הדגש על המראה החיצוני שהפך לדרישה לאחידות וזהות – קוצים, ניטים, דוקטור מארטינס – שילב את הפאנק בהיסטוריה של הרוקנרול כעוד שבט, עוד תת-תרבות. העובדה שחלק גדל מהאלבומים שיצאו בתקופה הגיעו למצעדים די בקלות (אקספלויטד וקוקני ריג'קטס הופיעו ב"טופ אוף דה פופס") הדגישה שוב את הפאנק לא ככוח מהפכני שולל, מתקומם – אל כדרך חוצה ממלכודת העוני, כסטרטאפ קפיטליסטי עם מוהיקן. כאן נוצרה שורה תחתונה בה קשה לפעמים להבדיל בין תת תרבות פרולטרית מלהיבה ואף מצחיקה (הווידאו של פיטר והטסט-טיוב בייביז בדי.וי.די של "בריטניה בוערת" - כן יש גם די.וי.די – הוא התשובה הבריטית ל"טי.וי פארטי" של הבלאק פלאג), לבין עוד גל שמרני, קונפורמיסטי, ומאצ'ואיסטי של רוקנרול.
בופ וויילי לא חוסך מילות ביקורת ארסיות ולעגניות כנגד פאנק הרחוב, ומזכיר איך צ'מבהוומבה הצליחו לעבוד על גרי בושל, עיתונאי מוזיקה שנשא את דגל ה"אוי!", הפאנק של הסקינהדס, ולהיכנס לתוך אחד מהאוספים שערך תחת השם "סקין דיסיז" עם השיר "I'm Thick" – שמבוסס על לשיר 38 פעם את המוטיב "אני אהבל". מה שיפה זה שהוא מסוגל לבקר גם את צרות האופקים הדוגמטית של הפאנק האידיאולוגי, ואת הניתוק שלו מהמציאות, לפחות בשנים הראשונות.
שביתת הכורים של אמצע האייטיז מצויינת כנקודת המפנה, ההבנה שזה לא משחק. מה שעוד יותר יפה זה שהספר של וויילי הוא סוג של יצירת מופת, שמומלצת לא רק לחובבי הז'אנר או לאנרכיסטים, אלא לכל אנגלופיל באשר הוא. וויילי מתאר בעדינות, ברגישות ובהומור מלא חמלה איך ילדים בריטים צומחים לתוך השקפת עולם אוטופיסטית מתוך היום-יום האנגלי האפור של תחנת האוטובוס הנטושות, סחופות שקיות הניילון של "סיינסבריז", וריח הצ'יפס ספוג החומץ. איך הם הופכים לכנופיה מזוהה של "מטורפי מוזיקה" בתוך כנופיה רחבה יותר של "בריוני כדורגל". איך הם מוצאים אחד את השני בהופעות פאנק ובמועדוני נורת'רן סול. וויילי משלב כל זאת בתיאורים פרטניים של כמה איומות היו התסרוקות בכל שלב ושלב, כמה מטופשות היו תנועות הריקוד, וכמה הסולן דנברט נובייקון "לא היה צריך שכנוע נמרץ" כדי להתפשט (מהחצאית, אם יותר לי) ברגעים הכי לא מתאימים.
"הערת שוליים" ממקם להפליא את הפאנק האנרכיסטי (גם בשלב החתימה עם EMI והפקת להיט מצעדים פסיכי) בנוף התרבות והחברה האנגלית, וככזה מומלץ לכל מי שמעוניין להבין את התרבות הזאת טוב יותר. "בריטניה בוערת" מומלץ למשוגעים לדבר.
איאן גלספר, "Burning Britain, The History Of UK Punk 1980-1984"
בופ ויילי, "Footnote"
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
