ראשי » תרבות » טלוויזיה

"רק רוצים לרקוד": תכנית מחול שמזלזלת במחול

עד מתי ניאלץ לצפות באסי עזר ורותם סלע פולטים הערות לא מצחיקות ולא קשורות לתכנית אותה הן מנחים? ואיך לעזאזל תכנית שמקדשת את אמנויות המחול לועגת לרקדנית שמתמחה בריקוד קצת שונה? בקשת אולי רוצים לרקוד, אנחנו רוצים להחליף ערוץ

אחרי הפסקה ארוכה מז'אנר ריאליטי הריקודים, קשת מביאה לנו גרסה מחודשת של מה שהיה פעם "נולד לרקוד" למשך שלוש עונות, ואחר כך הפך ל"לא נפסיק לרקוד" הנשכחת, שאחריה הפסקנו לרקוד.

מבחינת החזרת הז'אנר דווקא עכשיו, אנחנו ממילא עדים למה שנראה כמו קאמבק של צורת הביטוי הזו שנכנסה מחדש לתרבות הפופ, כמו בקליפים של סיה או סרטי התעודה המצליחים על אוהד נהרין (מיסטר גאגא) וסרגיי פולונין (הרקדן). התקופה לכאורה נכונה, וההפוגה הארוכה אפשרה למלא את שורת המקהלה בדם חדש, אבל למרות שמדובר בתחרות כישרונות מבוססת יכולות ריקוד, נראה שההפקה עצמה לא סומכת על המחול עצמו שיביא את הקהל.

כדי להבטיח שגם מי שלא מחזיק במנוי לבלט הישראלי ימצא את מקומו בתכנית, קיבלנו, שוב, את רותם סלע ואסי עזר על תקן זוג הזקנים מהחבובות כדי לספק הערות סמי-מצחיקות לאורך השידור. והפעם לא מספיקים להפקה סיפורים קורעי לב, צריך גם לצחוק על הצורך למצוא סיפורים קורעי לב. וזה מתחיל להעיק. יותר מדי זמן מסך מופנה אל הזוג המתאמץ על חשבון הרקדנים והריקודים, כשההערות עולות על קטעי הריקוד עצמם.
 
הפורמט פשוט. במקום ארבעה שופטים יש לנו ארבעה "מנהלי להקות" שמתחרים על לבם של הרקדנים המוצלחים יותר (מזכיר לכם משהו?). אנה ארונוב, שהתפרסמה בזכות "לרקוד עם כוכבים", דוד דביר שממשיך מהפאנל המקורי כסנוב ואליטיסט, הכוראוגרפית עדן שבתאי שעבדה עם בכירי ההיפ הופ והפופ בארה"ב, ועידן שרעבי, תלמיד לשעבר של דביר ואמן בפני עצמו על תקן החוליה הרגישה בשרשרת. בשלב האודישנים יכולים המנהלים להצביע בעד או נגד המתמודד (אחרי הכל, אי אפשר לסובב את הכיסא, צריך לראות את הריקוד עצמו). רק מי שהצביע בעדו יכול להציע לרקדן להצטרף ללהקה שלו.

נראה שהתכנית סובלת מפיצול אישיות קל, ולא רק בגלל המנחים. מצד אחד, זו תכנית מחול ואנחנו רוצים את סינדרלות ההיפ הופ שלנו ואת רקדני הבלט האקספריסיביים, וריאליטי תחרותי שכזה מחייב שנצחק מכמה מתמודדים שחיים בסרט שבו הם הבלרינה הראשית. סבבה. אבל שניה אחרי שבכינו והתרגשנו מהסיפור מכמיר הלב של ילדה שסבלה מחרם בבית הספר, חיצי לעג מופנים אל רקדנית שקצת חורגת משטאנץ ההיפ הופ והבלט. 'בוטו' הוא סגנון ריקוד יפני עם היסטוריה ושפה מיוחדת. הוא אפילו הצליח להגיע עד לעולם הפופ כשמדונה אימצה אותו לקליפ. כן, זה לא מתאים לתכנית. ואת התגובות של השופטים עוד אפשר להבין, זו לא האנרגיה שהם מחפשים. אבל למה להפוך את זה לבדיחה? האם זה יותר מגוחך מתנועות הריקוד הספסטיות של מאדי זיגלר, הילדה בוגרת הריאליטי "רקדניות קטנות" מהקליפים של סיה?
 
מחול הוא עולם שלם עם שפות שונות ומשונות. ברור שלא הכל חייב להתאים לתכנית, כמו למשל – מנחים שמזלזלים באמנות אותה התכנית שהם מנחים מקדשת. אבל הלעג היה כל כך מיותר. את הלעג שהופגן כלפי ז'אנר שלם של ריקוד יש לסובב חזרה לתכנית עצמה.

כשמנסים להיזכר בכוכבים שהחלו את דרכם בתכניות הריקוד, קשה לחשוב על שמות נוספים מלבד אלו של דנה פרידר ורונה-לי שמעון, שלא התקדמו בתכנית אבל הצליחו בתחום המשחק. השמות של הזוכים בגלגול הקודם לא אומרים היום דבר לקהל הרחב. בהקשר הזה, העצה של רותם סלע ליענקל'ה, הדוגמן והרקדן החסידי לשעבר, להתמקד בקריירת הדוגמנות ורצוי בחו"ל, נשמעת הגיונית לחלוטין. בניגוד לתחרויות המוזיקה, שעם כל הביקורת עליהן כ"תכניות קריוקי" כן הצליחו להעמיד לא מעט כוכבים, קשה להאמין שדווקא הפעם תצליח התכנית להעלות רקדן או רקדנית צעירים על מסלול התהילה. אבל היי, לפחות נוכל לצחוק עליהם בדרך.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg