ראשי » תרבות » טלוויזיה

השתיקה הורגת: כל הסיבות לצפות ב"13 סיבות"

בלי קללות, בלי אלימות גרפית ובלי שפחות, סדרת הדרמה מבית נטפליקס תטלטל אתכם, תרגש אתכם ותגרום לכם להבין טוב יותר את הנוער של ימינו. צפיית חובה עבור הורים וילדיהם

לשבת מול המסך ולראות את הגרוע מכל קורה מול העיניים. בלי דם, בלי מלחמות, בלי פנטזיה ובלי שפחות. הרע הזה קורה רק עם נשק אחד: מילים. מילים שיוצאות מהפה ונכנסות עמוק אל תוך המחשבה ומשם מחלחלות אל הלב. והמילים האלו לקוחות מהשפה היומיומית. הן לא קללות, לא איומים משתקים או תיאורים גרפיים מזוויעים.

האנה בייקר היא תלמידת תיכון ששמה קץ לחייה. רגע לפני כן, היא מקליטה 13 קלטות אודיו, כמו של פעם, ובהן היא מפרטת מדוע החליטה להתאבד. כל קלטת מתרכזת בדמות אחת מחייה וחושפת את חלקה בהחלטה האיומה. וכך, ילדה יפה וטובה - לא הכי מקובלת אבל גם לא הכי דחויה - אוספת סיטואציות ומילים שגורמות לה להרגיש אשמה, לא רצויה ויותר מכול: מיותרת.

הבחירה בקלטות המיושנות והימצאות הווקמן במרכז הסדרה מייצרת אמירה חזקה מאוד, שנוגעת לתקשורת המהירה והעכשווית, זו שמוחקת את הפרטיות בכפתור "העבר" וזו שבסופו של דבר לא רק הרגה את האנה, אלא גם זרעה בושה וקושי בחייהם של כל אחד ואחת מתלמידי התיכון סביבה.
 
כדי שהנוסחה לא תהיה פשוטה מדי והשתיקה תיראה כמו הפתרון הנכון תפגשו את קליי ג'נסן, הדמות הראשית הנוספת. קליי הוא נער טוב לב, תלמיד מופנם שאהב את האנה בדיוק בזכות מה שהיא, אבל היא לא ידעה זאת - כי הוא דווקא למרבה הצער לא הצליח להשתמש במילים. חשיפת הקלטת שלו תהיה קשה לא פחות, כשיתברר כמה חיכתה לשמוע ממנו את הדברים שלא נאמרו. כך שגם שתיקה יכולה להרוג, מתברר.

מקלטת לקלטת הצמרמורת בגב עולה, ואיתה ההבנה שזה יכול לקרות לילד של כל אחד ואחת מאיתנו. גם אם אנחנו בטוחים שאנחנו הורים מעורבים, רוב הסיכויים שאנחנו טועים. אנחנו יכולים לייצר את כל ההזדמנויות לבילוי משותף אבל לעולם לא נדע מה באמת עובר על הילדים שלנו.

יש הרבה יותר מ־13 סיבות לראות את הסדרה הזו, הראשונה שבהן היא התסריט של בריאן יורקי (המבוסס על הספר "13 סיבות" מאת ג'יי אשר). יורקי זכה בפרס פוליצר על הצגה בשם "כמעט נורמלי" שעסקה באם שסובלת מהפרעה נפשית ובמשפחתה. כך שהרגישות לבדידות, פחד והתאבדות היא אופיינית לו והדבר מורגש בכל סצנה וסצנה. לאט לאט נגלה שאנחנו מתחברים למקום שהניע את כל אחת מהדמויות בסדרה, גם לאלו שפגעו בהאנה בצורה הקשה ביותר.

לתסריט הנפלא מצטרפים שני שחקנים בעלי יכולות משחק אדירות: קת'רין לנגפורד (האנה) ודילן מינט (קליי), שנושא על כתפיו את הסדרה בצורה כובשת וטוטאלית. אי אפשר להישאר אדישים לכנות ולרגש שהם מביאים. הנוער שיצפה בסדרה הזו לא יוכל להסתכל על חבריו הפחות מקובלים באותה הדרך שהוא עשה את זה עד היום, והמבוגרים ייזכרו כמה בדידות יש בגיל ההתבגרות לצד רגישות וחוכמה מיוחדת. אבל אם תשאלו אותי, הסיבה הכי טובה לראות את הסדרה היא לא שתראו אותה, אלא שתרגישו אותה. היא תזדחל לתוך נשמתכם ושם תשמש תזכורת לכך שגם אם יש רגעים קשים, הם אינם מבטלים את פוטנציאל האפשרויות שיש לנו מלבדם.

כתב האשמה החמור ביותר בסדרה מופנה אל מערכת החינוך, שבה, במסווה של אכפתיות והשקעה, מתנהל בית הספר אך ורק משיקולים של מיתוג ושקט תעשייתי. אם ההורים טעו ולא ראו - הם עשו זאת בתום לב, אבל כשהיועץ רואה מולו משהו חשוד ובוחר להתעלם כי אין לו זמן לכל כך הרבה תלמידים, זה כבר גובל בהזנחה פושעת. לא משנה כמה הוא מסתובב במסדרונות כדי להראות נוכחות, ברגע אחד של זיוף אמפתיה הוא איבד אותם.

האנה, בניסיון נואש להציל את עצמה, מגיעה אליו כמה שעות לפני שחתכה את הוורידים. כלפי חוץ הוא מקשיב לה, אבל עונה לה מתוך פרוטוקול שכתוב מראש ובכך לא שומע באמת את מה שהיא אומרת לו. 
את זה ההורים לא יודעים, וגם לא החברים ובטח שלא בית הספר. זו פצצה שקשה מאוד להכיל. מתברר שעזרה תוכל להגיע רק עם מילים מפורשות. איך עושים את זה? הסדרה לא תספק עבורכם את הפתרון, אבל יש לכם זמן לשיעורי בית לפחות עד שהעונה השנייה תגיע.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg