כיבוש הארץ על הבמה: "התיאטרון שלי לא נותן סמי הרגעה"
גיא בירן, מנהל הזירה הבין תחומית, מעלה הצגה חדשה שמגוללת את סיפור כיבוש הארץ בידי יהושע בן נון. אבל לא מדובר במשהו שהכרנו: הקהל, המורכב מכל גווני הקשת הפוליטית, "מתחבר באותה עוצמה למה שיוצא מתוך הטקסט, הנותן רוח גבית למעשה אכזרי ומזעזע"
אם חשקה נפשכם לדעת איך נשמע סיפור כיבוש הארץ וההתנחלות בה, וכיצד משיק הזיכרון הקולקטיבי שנצרב בטקסט התנ"כי לפני 3,000 שנה עם ימינו אנו, כדאי שתצפו בהצגה "ספר יהושע", שמעלה תיאטרון הזירה הבין תחומית. עד כה עלתה ההצגה ("עדין בהרצה") עשר פעמים בירושלים ובתל אביב. מדובר בהצגה מינימליסטית המתבססת רק על הטקסט מספר יהושע – כן, ההוא שלמדתם בכיתה ד' – ואשר במשך 50 דקות הופך על הבמה לסיפור כובש – תרתי משמע, אם תרצו.על הבמה הנקייה כמעט מתפאורה, ניצבים שלושה: השחקנית פלורנס בלוך, בשמלת שכבות, מהלכת יחפה על הבמה ומספרת אל תוך המיקרופון חלקים ניכרים מהספר, המתארים את כיבוש הארץ. כל פרק מסתיים בפיה עם הסיכום: "עד עצם היום הזה", ובהופעתה ובקולה המהפנט עם המבטא הזר, היא נדמית לצופה כמו כוהנת או דיווה.
בצדה השני של הבמה עומדים שני זמרי הליווי, מיכאל לוי וג'יימס בר און. אלה מהדהדים את דבריה של הדיווה תוך כדי תנועתיות, על אף שזו לא מזיזה אותם ממקומם. ואם כל זה לא מספיק, את פולחן הכיבוש הזה מלווה מוסיקה מקורית שזורה בעיטורים מזרחיים ערביים שכתבה דקלה.
ספר יהושע הוא הראשון בספרי נביאים ראשונים בתנ"ך. חז"ל אומרים שנכתב על ידי יהושע בן נון, אך החוקרים טוענים שהוא נכתב הרבה אחרי תקופת יהושע, בידי כמה כותבים ובמשך מאה שנים, עד שלבסוף אוחד לספר אחד.
ואולם, העיבוד והבימוי לבמה של "ספר יהושע" מפרק ומשנה את כל מה שידעתם, או חשבתם שאתם יודעים, על יהושע בן נון וכיבושה האכזרי של הארץ. על כך אחראי היוצר ומנהל הזירה הבין תחומית, גיא בירן. דרך הסקייפ אני מדברת עם בירן, שנמצא באמסטרדם ומעביר שם, כבכל קיץ, סדנת בימוי לתלמידים המגיעים מכל העולם.
"בדיוק לפני שנתיים, ממש באותו הבית שבו אני שוהה כעת באמסטרדם, הקשבתי בלופ לספר יהושע, כפי שהקריא אותו רב עיראקי. הקראה ללא פרשנות ובלי הדגשות, אבל כזאת שהוציאה לאור את כל הדרמה של הספר", מספר בירן.
למה ספר יהושע?
"הטקסט בספר מבקש להיאמר. הוא תפס אותי בו זמנית בכמה רמות: הלאומית, הפוליטית, ובמיוחד תפסה אותי התובנה שזה הסיפור שלי, זה ה-DNA שלי בתור יהודי ישראלי. האלימות שמתוארת בספר במהלך כיבוש הארץ נמצאת בתוכי, וזה לא משנה האם היא הועברה אלי במטען גנטי או מיתולוגי. יש בתוכי אלימות ורצון לכבוש. ואין טעם לקלישאות מהשמאל שלפיהן 'הכיבוש משחית', או מהימין שטוען ש'אין כיבוש'. ונוכח הטקסט שאלתי את עצמי, איך אני כיוצר ואמן, מתמודד עם האמיתות. אז מצאתי שהמפתח לספר מצוי בסיפור על רחב הזונה".
דווקא היא?
"המפגש הראשון של הנכנסים לארץ כנען, מאז שאבותינו ירדו למצרים, הוא בבעילה של רחב זונה. במקורות שלנו נאמר על רחב שהיא היתה כבת 50 כשיהושע כבש את הארץ, ואחת מארבע הנשים היפות בתנ"ך. בתלמוד נאמר גם שהיא התחתנה עם יהושע, והיתה אחת האמהות של ירמיהו. ולא רק היהדות: גם הנצרות ניכסה לעצמה את רחב כאחת מאמותיו של ישו. חתיכת דמות היתה רחב. לסיפור של כיבוש הארץ יש אופי מאד גברי, ורחב, המסמלת את האדמה, היא האישה שנכבשת, נבעלת ונאנסת אף שיש לה קיום משלה. בכל פעם מחדש נלחמים עליה. זה אומר 'היא שלי' וזה אומר 'שלי היא', בעוד שבכל המלחמות נשכח הדבר האמיתי".
והוא?
"האדמה איננה שייכת לבני האדם. אמנם המילה 'אדמה' מחביאה בתוכה את המלה 'אדם', אבל הסיומת שלה היא ה', שהוא האלוהים. במקום לתת כבוד לאדמה אנחנו שופכים עליה דם, יזע ודמעות, ובעבר, בעידן הפולחנים, שפכו גם זרע. ראי עד כמה הטקסט התנ"כי פוליטי, עד שהוא מאפשר לי לא לגעת בפוליטיקה".
הכיבוש הוא גם פוליטי?
"אני לא נכנס לסוגיות פוליטיות ודתיות. אני מתעניין ברבדים השונים של הכיבוש, במה שעובר עלי ועל הקהל, שפוגש בהצגה את הדבר הזה מתוך אקסטזה, כי למילה הבוערת הזאת, 'כיבוש', אין בהכרח קונוטציה שלילית. כמובן שיש את כיבוש היצר, על מנת שלא נהיה לחיות, אבל כמו אוהדי כדורגל שרוצים שהקבוצה תכבוש שער, והגבר שכובש נערה – אני סבור שאקט הכיבוש הוא הכרחי. הרי לא קיבלנו את הארץ במתנה, ולא ערכו לנו קבלת פנים על שטיח אדום. כיבוש הארץ היה אז הכרחי על מנת שנהיה פה. בדיוק כפי שהגענו לכאן מאירופה וכבשנו את המקום. הכרחיות הכיבוש עומדת בבסיס השאלה איפה אנחנו היום, לטוב ולרע".
האם הטוב עולה על הרע?
"את זה אני משאיר לצופים לקבוע. אישית, אני שייך לצד ההומני השמאלי, אבל בקהל יושבים אנשים מכל הקצוות הפוליטיים – אנשי ימין לאומיים, דתיים ומתנחלים, לצד חילונים, ליברלים ושמאלנים. כולם מתחברים באותה עוצמה למה שקורה על הבמה, למה שיוצא מתוך הטקסט, הנותן רוח גבית למעשה אכזרי ומזעזע.
"עצם ההתוודעות לטקסט היא סוג של ריפוי. כמו ברפואה ההומאופתית, שבה כדי להירפא, אתה אמור לחוות את הכאב ולא לברוח ממנו. התיאטרון שאני יוצר לא נועד לתת לקהל סמי הרגעה. יש בו פוטנציאל שיכניס את הצופה למהותו של דבר".
יש כיבוש הומני?
"אני ביקשתי להוציא מהטקסט משהו אחר, חדש. רציתי ש'נפגוש' את הכיבוש של ימי יהושע, ש'פוגש' את הכיבוש הציוני. לצערי, הפוליטיקאים שלנו מימין ומשמאל הפכו את 'הכיבוש' לסלוגן. ולא מדובר בשחרור. שחרור מבחינתי מייצג דבר אחר לגמרי. כל עוד נתבצר בעמדות הפוליטיות ונראה את העולם דרך הפריזמה של ימין ושמאל, הומניזם לעומת לאומניות – אין לנו מוצא, אנחנו נישאר לכודים במלכודת. כי שני הצדדים שוכחים את אלוהים. ואת הדברים האלה אומר לך אדם שאינו דתי".
אז מה צריך לעשות?
"ראשית, צריך לקבל ולהפנים את העובדה שאנחנו עם כובש. אני יודע ומרגיש שהארץ הזאת היא שלי, והתחושה הזאת עמוקה יותר מזו של הימני, שכל כך פוחד שייקחו לו את הארץ, עד שהוא תוקע דגל בכל מקום.
"אני מרגיש את האהבה שלי לארץ, לנופיה, לחכמי ישראל, גם כשאני מדבר איתך מאמסטרדם הרחוקה. אפשר להיות ציוני, חילוני, הומניסט ושמאלני, ולדעת שהארץ היא שלנו. אין לי בעיה מצפונית בשל כך. יחד עם זאת, מה שקורה בארץ רע לנו. הרצון של ההנהגה להנציח את הפחד רק כדי לשלוט, הוא רע".
ואת כל זה הפנים יהושע בן נון?
"ליהושע לא היה שגעון גדלות, היה לו תפקיד שהוא רצה להצליח בו. תפקיד שהצריך אישיות חזקה והתמסרות, כולל באירועים הקשים והאכזריים של שחיטה, שריפה, הרס יריחו והעי וסיפור סקילתו של עכן. יהושע הצליח ליצור רוח התגייסות של עם שלם בביצוע המשימה. לא היה לנו כדבר הזה. הוא לא היה דמות פופולארית, הוא היה נטול עומק רוחני. אבל הוא היה גבר אמיתי".
גבר גבר, אבל הוא לא השלים את המשימה. לא הצליח למגר את כל יושבי הארץ.
"כן, גם ב-67 היתה פה אופוריה של ספר יהושע. אבל גם בתנ"ך ברור לקורא שהמשימה לא הושלמה: היבוסי נשאר בירושלים, הכנעני בגזר והפלישתי באשדוד. ואיך אפשר להבין זאת? הלא אלוהים לא יכול היה להיכשל, הוא אלוהים. מכאן אני מבין שאולי זו היתה אחיזת עיניים. אלוהים העמיד את עמו בניסיון, וכמו אז גם בדורנו, עם הפלסטינים. מדובר במסר עמוק יותר ממה שנדמה. ללמדך שצריך ללמוד לחיות ולהכיל ניגודים. אי אפשר למחוק את מי שחי כאן קודם".
ההצגה כאמור מבוססת על הטקסט המקראי. למעשה, בירן מביא לבמה כשליש מספר יהושע, ופה ושם גם יש חזרות בטקסט. בשלבי העיבוד הראשונים הוא פנטז להביא את הטקסט כ'מסיבת כיבוש' עם די.ג'יי אישה, המספרת או שרה אותו. כך נוצר הקשר עם דקלה, שכתבה כאמור את המוזיקה. בהמשך עבד בירן עם השחקנית אסי לוי, וכשזו יצאה לצילומי סרט חדש, הגיע בסופו של דבר לפלורנס בלוך, "שמשדרת חושניות ונשיות על הבמה".
גיא בירן, בן 52, בן קיבוץ גבעת חיים איחוד, מתגורר היום בירושלים. הוא נשוי לזמרת ויקטוריה חנה, ולשניים ישנם שלושה בנים.
לא שקלת להציע את התפקיד לבת הזוג שלך?
"רבים שואלים אותי את השאלה הזאת. אבל כבן הזוג של ויקטוריה חנה, אני לא יכול לביים אותה. בנוסף, היא עסוקה בענייניה. לאחרונה יצא לה קליפ ואלבום חדש. היא צריכה לעשות את האמנות שלה. גם ככה בית עם שני יוצרים הוא אינטנסיבי מדי".
בחודש אוגוסט, אחרי שבע שנים, יפרוש בירן מניהול הזירה הבין תחומית. מי שיחליף אותו הוא עמית דרורי. "אין לי מושג לאן אני ממשיך. אני עוזב את הזירה בתקופת שגשוג שלה. בשנים האחרונות היא התחזקה כתיאטרון עצמאי וכפלטפורמה לאמנים עצמאיים מצוינים. אני עוזב כי הגיע זמני לעזוב. הזירה צריכה להתחדש כל הזמן", הוא אומר.
מה הייעוד של הזירה בנוף התיאטרון?
"הזירה אמורה להיות אבן שואבת לאמנים מצטיינים. פלטפורמה לעשייה אמנותית חדשנית, במונחים בינלאומיים. תיאטרון שיוצר שפה אמנותית חדשה, שיהיה רלוונטי ונוגע בתכנים חשובים. כאוונגארד, התפקיד שלנו לשמור על הרוח ולהוביל את היצירה קדימה.
"זה בדיוק מה שעמד לנגד עיניי כשביימתי את ספר יהושע. להביא לבמה משהו שלא ראיתי כמותו קודם לכן. אבל אין לנו כוונה להסתגר ולייצר אקספרימנטים אוונגרדיים, שרק האמא של הבמאי תתעניין בהם. השאיפה היא להגיע לקהל רחב, אבל לא להפוך לתיאטרון גדול.
"אין לי ספק שמקומו של תיאטרון הזירה הוא בירושלים. יש משהו מתאים לכך בטירוף שלה, ובהיותה עיר של קונפליקטים: מצד אחד היא פרובינציה, ומצד שני מרכז תיירות עולמית. בירושלים יש ניגודים שהתיאטרון ניזון מהם".
אתה מרוצה ממצב התרבות?
"לכאורה נדמה שהמצב מתדרדר, אבל זה לא הסיפור. אני חושב שקורה כאן שינוי גדול יותר ממה שנראה לעין".
"ספר יהושע" יוצג ב-18 וב-19 ביולי, באולם ליאו מודל בז'ארר בכר, ירושלים
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם