העיקר זה לעוף: תחנות תרבות עם מירב גרובר
ההלם מ"מופע הקולנוע של רוקי", ההתפעלות מצ'רלי צ'פלין, ההארה שהובילה אותה לבמה והשחף שדרבן אותה לעוף. הצגת היחיד "נבגדת" מסמנת תחנה חשובה בחייה של מירב גרובר, והזדמנות נהדרת להיזכר בתחנות התרבות שהביאוה עד הלום
השחקנית מירב גרובר נכנסה להרפתקה בימתית שנחרטת כאחת הנקודות המשמעותיות בקריירה שלה מבחינה אמנותית. מדובר בהצגת היחיד "נבגדת" (הבימה, 16-17.5.17, 13-14.6.17) של הכותבת, הבמאית והמפיקה עדי יפת פוקס, שהעלתה יחד עם גרובר דרמה מטלטלת על אישה שמגלה שבעלה ואבי ילדיה האהוב, לו היא נשואה 26 שנה, בוגד בה.לציון הנקודה החשובה עבורה, מספרת השחקנית הוותיקה על תחנות התרבות המשמעותיות ביותר בחייה, בדרך להצלחה.
התחנה הראשונה שלי היא צ׳רלי צ׳פלין. מי שהעריץ אותו היה אבי, שגם היה ועודנו ליצן לא קטן. רק היום, ממרום שנותיי וניסיוני, אני יכולה להעריך את אומנותו של האיש הגאון הזה! אם כי, טעם לפגם, מספרים עליו שהיה רודן. אבל באשר ליצירותיו, וכשרונו, אין מחלוקת. הרגע שבו האיש הפשוט מתרחק מהמצלמה, לבדו, והוא נעלם בתוך נקודת אור לבנה, חקוק בליבי. זה כמעט כמו לגלות משוואה מתמטית, שדרכה אתה מבין משהו על החיים.
תחנת התרבות השנייה שלי הינה חוויית הצפייה בסרט האלמותי "מופע הקולנוע של רוקי". אני זוכרת את ההלם לאחר הפעם הראשונה. הייתי בת עשרים, תמימה מכף רגל ועד ראש, ונחשפתי באחת לעולם היצרי והמוטרף הזה, והכל בשם האומנות, איזה כיף! כמובן שהתאהבתי בשחקן הראשי עד מעל הראש, ובו ברגע הבנתי - ככה אני רוצה לשחקן.
תחנה חשובה שלישית, ולאו דווקא בסדר הזה, היא המפגש שלי עם ספרון קטן אך ענק, "ג'ונתן ליווינגסטון השחף" מאת ריצ'ארד באך. השחף הזה, שנולד אל תוך להקת שחפים שנראים בדיוק כמוהו, לא יכול היה להשלים עם כך שהחיים מסתכמים בדאגה למזון ולמקום חם. "בין החבר'ה", הוא הרגיש צורך עז, לעוף, אך לא לצורך ציד, אלא פשוט לעוף, ולשכלל את יכולת התעופה עד כדי כך, שכל מהותו "השחפית" השתנתה, ובאה לו החכמה. המחיר של היכולת הזו, הוא כמובן הבדידות והנידוי החברתי, אבל ללא ידיעתו, הפך ג׳ונתן למנהיג. בזה אחר זה, החלו השחפים הצעירים לבוא אליו, כדי לשכלל את יכולת תעופתם.
כל כך רציתי להיות הוא, בחיי. מקווה שמשהו מזה הצלחתי.
ברכבת התרבות הנוסעת שלי, עצרתי בתחנה מפוארת, תחנת "חנוך לוין" שמה. נפעמתי. לא הבנתי איך אפשר לכתוב ככה. עד היום איני מבינה. היו לי עד אז הרבה פרטנזיות לכתוב משהו שטרם נכתב, אך כל אלה ירדו שאולה, כשנתקלתי במר לוין.
אומרים שאחת ל-500 שנה קם יוצר בסדר גודל כזה. לפניו היה ללא עוררין שייקספיר, והנה זכינו להיות קרובים ל"שחף" המעופף הזה, ולמוחו הקודח.
התחנה האחרונה, בנסיעה הזאת, היא אצל עדי יפת פוקס, אישה מאוד מיוחדת ושונה בקרב אנשי התיאטרון. החיבור בינינו היה על רקע הצגת ביכורים יחידה שכתבה, ושרצתה שאשחק בה. מעבר ליכולת הביטוי הנפלאה שלה בכתב, העבודה איתה ולצידה החזירה לי את האמון בתהליך. בעולמנו המהיר, ששואף תמיד לתוצאות מידיות, הייתה זו חוויה קסומה להיזכר שעדיין אפשר "לעוף" בנועם, בכבוד, בנימוס, ועם זאת - להצליח לייצר תיאטרון חם, בועט, ויצרי, בדיוק כמו ההצגה "נבגדת" שהעונג והכבוד הוא לי לשחק בה.
אקו"ם