המלאכיות של צ'רלי: על צ'רלי צ'פלין
מהילדות הענייה בלונדון דרך המחאה נגד היטלר ועד הגירוש מאמריקה בשיא המקארתיזם, צ'רלי צ'פלין היה ונשאר הדמות המזוהה ביותר עם אמנות הקולנוע של המאה ה-20. צפייה במארז די-וי-די חדש הכולל את סרטיו הגדולים, מעלה אבחנות מרתקות על מה שהעסיק אותו ביצירתו ובחייו: עוני, ניצול כלכלי, רדיפה פוליטית, הומוסקסואליות, רצח המונים - ובעיקר התאווה האובססיבית לנערות קטינות שסיבכה אותו בסקנדלים מהדהדים
אכן, קשה להאמין שהיה זה התאריך הבלתי עגול הזה שדרבן את מי שהחליט לשווק דווקא עכשיו שני מארזי די-וידי, המכילים את הסרטים הארוכים והמוכרים של צ'פלין - מ"הילד" ועד "מלך בניו יורק"-שאותם יצר בין השנים 1957-1921, אך עובדה היא שסרטי צ'פלין הארוכים הם שוב בהישג יד, וטוב שכך (המפיצים הם פליי רקורד, באדיבות ספריית הווידאו "זמנים מודרניים").
ואם בכל זאת חייבים לשלוף מספר עגול, הנה המקום להשחיל את המידע הבא: בעוד שבועיים, ב-1 במאי , יציין העולם 70 שנה להצגת הבכורה של "האזרח קיין" של אורסון וולס. ואיך זה קשור לצ'פלין? לא קשור בכלל, חוץ מהעובדה שהפרמיירה העולמית לסרטו משנה ההיסטוריה של וולס עוכבה בשעתה במשך מחצית השנה; בעיקר בשל מסע ההכפשות שניהלו נגדו עיתוני הרשת שהייתה אז בשליטתו של איל התקשורת הימני קיצוני ויליאם רנדולף הרסט. ואיך בכל זאת נכרכת האינפורמציה הזו בעבודתו של צ'פלין? פשוט מאוד, היום בו החלו עי תוני הרסט ללכלך על וולס, הוא היום שבו סיימו אותם גורמים בדיוק להיאבק בסרט "הדיקטטור הגדול", שגם את בכורתו הצליח הרסט לדחות בחצי שנה. הנה כי כן, שני האישים החשובים ביותר בתולדות אמנות הקולנוע, השכילו תוך שנה אחת לכונן נגדם את אותו יריב אידאולוגי, שעוצמתו ביטאה הלכי רוח קיצוניים בחברה האמריקאית, הלכי רוח שבסופו של דבר הצליחו להניח מוקשים לפני שתי הקריירות הקולנועיות המזהירות ביותר בהיסטוריה. וולס, והדברים הרי מוכרים, נאלץ לבזבז את כישרונו העצום בהפקות מעטות ושוליות בחלקן, רק משום שתקף את השליטה במוחות האזרחים באמצעות כלי תקשורת שואפי זדון. צ'פלין אולץ לעזוב את תחומי הדמוקרטיה הגדולה בתבל, רק משום שצידד באופן גלוי בחופש הביטוי והמחשבה.
עיון מחודש בסרטיו הארוכים של צ'פלין יכול בקלות ללמד איך התגלגלו הדברים שגרמו לכך שהנערץ באישי הוליווד גורש מארצות הברית ב-1952. טווח הדיון הקולנועי, שתחילתו בסרט "הילד" וסיומו ב"מלך בניו יורק", אוצר בחובו לא רק אבחנות הנגזרות מתחומי היצירה, אלא בעיקר תובנות על האופן שבו צ'פלין עצמו התבונן על קורות חייו - מילדות איומה בלונדון ועד העלבונות שספג בעידן המקארתיזם, שבו הפשיזם שלט בגלוי בארצות הברית.
ואלה הם הסרטים: "הנער", "אישה מפריז", "הבהלה לזהב", "הקרקס", "אורות הכרך", "זמנים מודרניים", "הדיקטטור הגדול", "מסייה ורדו", "אורות הבמה", "מלך בניו יורק". מרביתם מוכרים היטב, כולם סוג של אוטוביוגרפיה מתומצתת המחברת בין תיאורי עוני, התעללות בילדים, ניצול כלכלי, רדיפה פוליטית, הומוסקסואליות, פדופיליה ורצח המונים. וכל העניינים הנורא נורא מבדרים האלה מכונסים תחת מטרייתו של מי שמזוהה דווקא כגדול מצחיקני תבל.
ב-16 באפריל 1889 נולד צ'רלי צ'פלין. זהותו המדויקת של אביו הביולוגי מעולם לא הובררה סופית, ומקובל להניח כי מדובר באלכוהוליסט, בדרן במה חסר אחריות, שנטש את משפחתו כשצ'רלי היה בן שנה, וכנראה שב והתאחד עם זוגתו לפחות פעם אחת מאוחר יותר. כך או אחרת, חנה צ'פלין (לבית היל), אמו של הגאון, הייתה אף היא בדרנית שזימרה על במות לונדון בהופעות וודוויל עממיות, ששנים מאוחר יותר ניתבו דרכן אל תוך עלילת "אורות הבמה". האם חנה, שגידלה בן נוסף, סידני - שנולד לה מיחסיה עם גבר אחר - החלה להתערער עם נטישת אבא של צ'רלי. היא איבדה את קולה, שקעה בשתייה כבדה, וסופה שאושפזה בבית מחסה לחולי נפש. כך מצאו עצמם שני האחים מתגוררים לסירוגין בבית יתומים או ברחוב, ומתפרנסים מבידור העוברים ושבים ומקיבוץ נדבות. חוויות אלה מצאו דרכן לרבים מסרטיו הקצרים של צ'פלין, והן אף צצות בסרטיו הארוכים "הנער" ו"זמנים מודרניים".
בגיל שמונה צורף צ'רלי ללהקת מחול של ילדים, ושם שכלל את שפת הגוף הווירטואוזית שלו, המשלבת שליטה מוחלטת בכל איבריו יחד עם יכולת פנטומימה עילאית. בצוותא עם ילדי החבורה הזו הוא אף השתתף בבכורה העולמית של "פיטר פן", שנערכה בלונדון ב-1904. שנתיים מאוחר יותר, והוא כבר בן 17, התקבל הנער צ' רלי ללהקת הבידור של פרד קרנו, שסידני, אחיו הבוגר, היה כבר חבר ותיק בה. פרד קרנו ואנשיו, בכללם צמד הצ'פלינים וכן סטן לורל )הרזה מהצמד "השמן והרזה" (, עשו דרכם לאמריקה ב-1910, לסיבוב הופעות ראשון. שנתיים מאוחר יותר שבה הלהקה להציג בניו יורק את המופע "לילה במיוזיקל אנגלי", שצ' פלין העביר לבד כמה שנים מאוחר יותר,
בפברואר 1914 נערכה בכורתו של הסרט "פרנסה", שבו צ'פלין נראה לראשונה על הבד. שום התרגשות לא נרשמה באותו היום, שכן בסרט זה צ' פלין נטול כל ייחוד חיצוני. עניין זה תוקן מיד בסרטו הבא, "מרוץ מכוניות צעצוע בווניס", שם עטה על עצמו לראשונה את תחפושת הנווד - נעליים רחבות מדי, כובע דרבי מטופש, ז'קט צר מידות, מכנסיים בלויות ומקל הליכה גמיש במיוחד. לימים פורסמו תאוריות ועבודות דוקטורט על אודות המשמעויות החברתיות והאנושיות הנגזרות מתחפושת זו. אבל כבר אז, בתחילת 1914, בטרם הפך לאישיות הבינלאומית מספר אחת, זיהה הצד היצירתי של צ'פלין את הייחודיות שבדמות, שממנה לא סר עד ימי מלחמת העולם השנייה.
המשך הסיפור מוכר, וניתן לספר אותו בסיוע כמה מספרים מחכימים. לאחר 35 סרטים שבהם הופיע במסגרת "קיסטון", בשכר של 175 דולר לשבוע, חתם צ'פלין חוזה עם חברה אחרת, "אסאני" שמה, שתגמלה אותו מדי שבוע ב-1,250 דולר וצירפה לכך בונוס חתימה בגובה של עשרת אלפים דולר. עוד שנה חלפה והמצחיקן זז לחברת "מיוצ'ואל". כאן מענק החתימה עמד על 150 אלף דולר והצ'ק השבועי על רבבה. ב-1918 חתם צ' פלין על חוזה בלעדיות עם "פירסט נשיונל", שבמסגרתו התחייב לספק לחברה שמונה סרטים שתמורתם קיבל מיליון דולר. זו הפעם הראשונה שהמספר הזה הדהד במרחבי האמנות השביעית, שהומצאה רק 23 שנים קודם לכן.
היתום הרעב צ'פלין הפך בגיל 29 לעשיר שבאמני תבל, ותובנה זו חלחלה היטב לעלילות הסרטים "אישה מפריז", "הבהלה לזהב" ו"אורות הכרך", שבהם הגיבורים מטולטלים בקיצוניות ממצב צבירה של עוני מוחלט לרביצה על מטמוני מזומנים.
והנה דבר השוביניסט: אמרתם כסף, אמרתם נשים; אמרתם נשים, אמרתם סקנדלים. הצטרפותו של צ' פלין למעגל החברתי המוגדר באמצעות המושג מיליון דולר, הטילה אותו הרחק מבתי היתומים ובתי התמחוי, שבהם פעלו גיבוריו. במקביל לחוזה המפנק של "פירסט נשיונל" פגש הקומיקאי את הילדונת בת ה-16 מילדרד האריס, הכניס אותה להריון ונישא לה. האריס ילדה בן שמת לאחר שלושה ימים, ובכך נחתמו החיים המשותפים בין הכוכב לקטינה. למעשה, הסיבה העוד פחות סימפטית לגירושים המזורזים מהעלמה האריס בשנת20', הייתה היכרותו של צ'פלין, ששהה אז באתר הצילומים של "הילד", עם ליטה גריי, המגלמת בסרט הזה דמות של מלאך זדוני, המפתה את הנווד הדלפון צ'פלין לדבר עבירה.
ועוד איזו עבירה. גריי היתה בת 12 כשאמה השאפתנית גררה אותה למבחני הבד לקראת הפקת "הילד". שנים מאוחר יותר נאלץ צ'פלין לחזור ולהישבע שאז הוא בכלל לא שם לב לילדה. נניח שהכל האמינו לו, ארבע שנים מאוחר יותר, כשהיא חגגה 16, גריי כבר היתה בהריון, וצ'פלין בן ה-35 נישא בשנית. הפעם מדובר היה בשלוש שנים של חיים משותפים, שהסתכמו בשני צאצאים - הבנים צ'רלס וסידני - ובמשפט גירושים נוטף צהבהבות סנסציונית, שעליו ניצחה אמא של ליטה, ההיא שהשחילה אותה לצוות שחקני "הילד".
מתי בדיוק נישאו צ'פלין ופולט גודארד כנראה לעולם כבר לא נדע. מה שידוע הוא שצ'פלין פגש לראשונה בגודארד (או בשמה המקורי פולין לוי) בשנת 32', כשהייתה בת 17. ייתכן שהם באו בברית הנישואים שנה מאוחר יותר, ב-1933 אם כי גרסאות חצי רשמיות מדברות על שנת 36', כאשר הכלה הייתה כבר אישה בת 21.
כך או אחרת, הפעם לא מעד צ'פלין בן ה-44. ייתכן שהוא שוב נישא לקטינה, אך הפעם היו אלה נישואי סתר שמעולם לא ניתן להם פרסום רשמי ונערכו על ספינה ששטה מחוץ למים הטריטוריאליים של ארצות הברית.
גודארד, בניגוד לקודמותיה, הייתה שחקנית סרטים בעלת רזומה משל עצמה, אם כי את תפקידיה הנודעים ביותר עשתה אצל צ'פלין ב"זמנים מודרניים" וב"הדיקטטור הגדול", שבהם גילמה נערה מרדנית בעלת אופי סוער, שאינה מהססת להתעמת עם שוטרים (אמריקאים) ועם אנשי גסטאפו (נאצים). מערכת היחסים בין בני הזוג, לשם שינוי, לא הסתיימה בסקנדלים מהדהדים. מה שקשה מאוד לומר על שתי מערכות היחסים הבאות שנכרכו על צווארו של חובב הצעירות המזדקן.
השנה היא 1942, וצ'פלין, כבר בן 53, פוגש בקטינה בת 17 בשם ג'ואן בארי, שמידת יציבותה הנפשית מעולם לא הובררה עד תום. היא שואפת לפתח קריירת משחק, והוא מימן עבורה לימודים בסטודיו של מקס ריינהרדט, איש התאטרון המהולל מוינה, שהתיישב בהוליווד. זמן מה מאוחר יותר נרשם בכרוניקה המשטרתית אירוע תקיפה, כשהצעירה שלפה סכין ואיימה לחסל את פטרונה צ'רלי. בערך באותו זמן התחולל גם ניסיון התאבדות של בארי, וצ'פלין שש להיפטר ממנה ולממן עבורה נסיעה רחוקה לניו יורק. עד כאן החלק הקל של הסיפור.
חודשים מספר מאוחר יותר, נקלע האמן לתפוח הגדול, וזימן את בארי, עדיין צעירה מגיל 18, לפגישה אינטימית במלון וולדורף אסטוריה. במהלך אותה הפגישה העניק לה השוגר דדי 300 דולר, שזמן קצר מאוחר יותר הפכו לסיבה לאישום חמור נגדו. עם חבילת הממון הזו בארנקה, קנתה בארי כרטיס רכבת ללוס אנג'לס, ובכך הפלילה לכאורה את צ'פלין. "חוק מאן" האמריקאי, שנועד ללחום בזנות של קטינות, אוסר על בני אדם להעביר צעירות ממדינה למדינה לשם מטרה לא מוסרית. אם 300 הדולרים של צ' פלין אכן נועדו לשם רכישת כרטיס נסיעה, הרי שמדובר בעבירה ברורה על החוק הזה, שדינה היה בשנות הארבעים 12 שנות מאסר.
בראשית 43' צ'פלין הועמד לדין, ולאחר עשרה ימי דיונים שופעי מידע בגוון צהוב כהה, זוכה. מיד לאחר הזיכוי הכריזה בארי שהיא בהריון, וברור לכל מיהו האב הבלתי מאושר. בסיבוב המשפטי הזה הובס צ'פלין. למרות שבדיקת אבהות הוכיחה שאינו אבי התינוקת של בארי, אילץ אותו בית המשפט לממן אותה לכל ימי חייה.
עוד הוא מסובך בשני הליכי משפט אלה, שלא שיפרו את אהדת הציבור אליו, הכריז צ' פלין, כעת בן 54, על כוונתו להינשא לאונה אוניל בת ה-18. הפעם מדובר היה בבת אצולה אמיתית - בתו של יוג'ין אוניל, המחזאי האמריקאי הגדול חתן פרס נובל. האב הפגוע השתולל מזעם, שילח ברקים ורעמים בחתנו הצעיר ממנו בשנה אחת בלבד, אך שום דבר לא עזר. אונה, צעירה ב-36 שנה מבעלה, הצטרפה רשמית לשבט הקטינות לבית צ'פלין.
רצף מביך זה של סקנדלים יכול היה להישאר מחוץ לכתבה על אודות האמן הדגול, אילו לא היה עושה את "אורות הבמה" (1952). זוהי מלודרמה בטעם מיושן, המלווה ליצן מזדקן בדרכו האחרונה, אל אובדן קהל מעריציו הישן, ואל מותו הבלתי נמנע. עד כאן העלילה הגלויה. אלא שעיקר חשיבותו של "אורות הבמה", לפחות כיום, נעוצה בעובדה שסרט ארכני זה, המחזיק כמעט שעתיים וחצי, הוא כתב ההגנה האישי של צ'פלין בעניין נטייתו להתעסק עם קטינות.
עלילת הסרט מתחוללת בלונדון בקיץ 1914, ושניים הם גיבוריו - ליצן בא בימים ורקדנית צעירונת, שמנסה להתאבד בדיוק כשהוא בסביבה, ונחלץ להציל את חייה. התלות ההדדית המתפתחת בין השניים אינה רק בין מציל לניצולה, אלא בעיקר בין צעירה בעלת נטיות ברורות להיסטריה - ברגעי לחץ נפשי היא, הרקדנית, מאבדת את השליטה על רגליה - לגבר שיכול להיות הסבא שלה. היא מתחננת לפניו שישוב ויציל אותה. כלומר, יינשא לה. הוא, אביר מסוג זכר, משתדל להטיל אותה אל זרועותיו של מחזר בן גילה.
סביבת התרחשות העלילה היא תאטרון הבורלסקה המוכר לכל בני משפחת צ'פלין - מהאב הנעלם, דרך האם שהשתגעה, אחיו סידני והוא עצמו. גם מועד התחוללות הסיפור הרומנטי הזה קרוב לתאריך שבו צ' פלין נטש את במות לונדון לטובת אולפני הוליווד. ההתעקשות שלו להציב את האינטרס הרומנטי של הנערה לפני טובתו של הגבר הקשיש, מדיפה ניחוחות של נאום הגנה בפני אותו חבר המושבעים שישב בבית המשפט כשג'ואן בארי הטיחה בו האשמות של ניצול. אולי הנמען לטקסטים הרגשניים היה בכלל חותנו, המחזאי המהולל.
שנים רבות קודם לכן, בסרט "הקרקס" (1927), תיאר צ'פלין סיטואציה דומה. לוליינית קרקסים, בתו של הבוס, לכודה בציפורני שלטונו הרודני. הוא מכה את הנערה, מרעיב אותה ומתעלל בה.
לעומתו, בולטת אישיותו המפויסת של ארחי פרחי, נווד קרוע בגדים, בגילומו של צ'פלין כמובן, שהופך לכוכב הקרקס, והצלתה האישית תלויה בהצטרפותו ליוזמת ההימלטות שלה מחסות האב הרודן. הנווד מוכן לסייע לה בבריחה, אך מזווג לה זיווג מוצלח ממנו - אמן קרקסים צעיר ונמרץ, שבוודאי ייטיב את ימיה ולילותיה. העסקה הסיבובית הזאת - היא רוצה אותו, הוא מוצא לה אחר - מתקיימת בסופו של דבר גם ב"אורות הבמה", ויש בה כדי לשמר את אופן התנהלותו של הנווד הצ'פליני עוד מימי הסרטים הקצרים שלו, כאשר תמיד השכיל לוותר בסופו של דבר על הנערה הנחשקת, ובסצנות הסיום של הסרטים לפסוע לבדו אל עבר האופק. רק פעם אחת, ברגעי הסוף של "זמנים מודרניים", נראה הנווד של צ' פלין בתוך הסיטואציה המוכרת של צעידה אופטימית אל עבר השמש, כשהוא מלווה בבת זוג. בפולט גודארד המרדנית.
יהיו בוודאי מי שיטענו כי תחביב הקטינות התלותיות בצ'פלין - הן במציאות והן בסרטים - הוא רק פן גלוי אחד במערכת הרבה יותר מוסתרת, שרמזיה נחשפים בתקדים המאוזכר תמיד בתולדות סרטי הגייז, כשצ'פלין מקבל את הכבוד להיות הראשון בהיסטוריה הקולנועית שביצע נשיקה הומוקסואלית אל מול המצלמה. היה זה בסרטו הקצר "מאחורי הקלעים של הראינוע" (1916), בו הוא מגלם דמות של גריפ, פועל במה המכוון את זרקורי התאורה על השחקנים.
מפה לשם נכרכת נפשו בעמית צעיר לעבודה, שאחריו הוא מחזר. ולא מתקררת עליו דעתו, עד שהוא לא מורח את שפתי הצעיר בנשיקה לחה. או אז מתברר, לקול מצהלות הצנזורים של ראשית המאה ה-20, שהגריפ הצעיר אינו אלא נערה מחופשת לגבר. נרגענו. כמה חודשים קודם להסרטת "מאחורי הקלעים", הפליא צ'פלין במופע דראג בסרטו הקצר "אישה", אך דומה כי את ההתמקדות הנחושה ביותר ביחסים בין גברים רשם צ'פלין בסצנות רבות המפוזרות לאורך "אורות הכרך" (1931), סרט מהולל שחמש דקות הסיום שלו הן הנאצלות ביותר בעשרת סרטי האוסף המשווק כעת בארץ.
על פניו מגולל "אורות הכרך" מעשייה למשרתות על אודות אישה צעירה, ענייה מרודה וגם עיוורת, החיה עם סבתה וחוצבת פרנסתה בקושי רב בעזרת מכירת פרחים לעוברים ושבים. יום אחד מתאהבת העיוורת בגבר עשיר, כך היא מניחה, הטורק מולה את דלת מכוניתו היוקרתית, כך היא משערת. למען האמת, זהו הנווד הצ'פליני המצויד בלא כלום, שהסתנן קודם לכן למכונית פאר וקול טריקת דלתה הוא שמקשר בטעות בינו ובין הנערה. היא סבורה שהוא מיליונר, והוא מופתע להיווכח שהתאהבה בו תכף ומיד.
כשברקע העלילה מצוי המתח הרומנטי הזה, מבחין הדלפון המשוטט על שפת נהר ההדסון הגועש, במיליונר המבקש להטביעו עצמו במים. אשתו זה עתה נטשה אותו, ובבדידותו כי רבה הגבר הנטוש והשתוי כורך על צווארו חבל ובקצהו סלע, על מנת לזרז את קצב ההתאבדות. צ' פלין מציל את העשיר שטוף האלכוהול, ובתמורה מזמין אותו הניצול אל אחוזתו. בין השניים מתפתחת מערכת יחסים התלויה על בלימה. כשהוא פיכח, מתכחש המיליונר לנווד לבוש הסחבות. אך כשהוא ממולא בגלונים של משקה חריף, הוא אינו מהסס להתנפל עליו ברחוב בנשיקות צרפתיות, לגרור אותו לשינה משותפת במיטת הנישואים שלו, לכרוך את גופו בגופו כשהשניים שרועים על ספה, וגם לתחוב סיגר מטאפורי לפיו.
כשהוא קרוע בין אידאל האהבה הנשי-צעירה ועיוורת - ובין המימוש בשר ודם-עשיר המפזר עליו חופנים של דולרים - נע הנווד בין שני עולמות אסקפיסטיים, כמו גם בין כמה סרטים מוקדמים שצ'פלין יצר עשור וחצי קודם לכן ("האלוף", "הרוזן", "זירת החלקה"), שמהם הוא גונב קטעים שלמים ללא בושה. בדיוק כפי שעשו לפניו מלחינים כבאך או מוצרט, שנטו לשלב עבודות מוקדמות מפרי עטם ביצירותיהם המאוחרות יותר.
הממד ההומוסקסואלי, או אולי הפוביה מפניו, בולט ביותר בסצנה המתחוללת באולם אגרוף, מקום התכנסות מאצ'ואיסטי במיוחד. הנווד, תחת זהותו המוטעית כעשיר, מבטיח לעיוורת כי יסייע במימון שכר הדירה שלה, ולשם כך הוא מתנדב לשמש כיריב אגרוף בזירה. בחדר ההלבשה, קודם לקרב עצמו, הוא משתדל לשכנע את יריבו הקשוח לא להפעיל עליו את מלוא עוצמת אגרופיו. האופן הפתייני, כמעט שידול לזנות, שבו צ'פלין מנסה לצוד את תשומת לבו של היריב, גורר את הגבר המאוים לתגובה הומופובית קלאסית; הוא נמלט מחדר ההלבשה, ומחליף את בגדיו במקום סתר, ובלבד שהנווד לא ילכסן מבטים לכיוונו.
ספק פדופיליה, ספק הומוסקסואליות. מה יכול להשלים את הנוסחה שונאת הנשים הזו טוב יותר מאשר מחסל סדרתי של נשותיו. ב"מסייה ורדו" - סרטו הראשון של צ'פלין בו הוא חף מכל סממן חיצוני או מאפיין נפשי של הנווד - הוא מגלם את גלגולו הפילמאי של אנרי לנדרו הצרפתי, מי שהורשע והומת ב-1922 בגיליוטינה , בגין רצח עשר נשים וילד אחד. צ'פלין, שקיבל את הרעיון לסרט מאורסון וולס, הותיר את מחסל הנשים בזיהויו הצרפתי, אך שינה את כל פרטי המקרה הנודע ההוא.
אצלו בסרט מסייה אנרי ורדו הוא פקיד בנק שפוטר ממקום עבודתו בעקבות המשבר הכלכלי העולמי, ולכן אינו מסוגל עוד לפרנס את אשתו הנכה )פה היא לא עיוורת, אבל עדיין משוללת יכולת הליכה עצמאית. כמו הצעירה מ"אורות הבמה" ( ובנו הקטן. לכן מתחזה ורדו לגלריה של דמויות מגוונות - מרב חובל ועד חוקר ארצות טרופיות - נישא לאלמנות עריריות, שודד את כספן, רוצח אותן ומבשל אותן בקרמטוריום הפרטי שלו.
סצנת הפתיחה של סרט זה, שהופק זמן קצר לאחר סיום מלחמת העולם השנייה, מרמזת על כוונותיו הפוליטיות של צ'פלין. הסצנה עוקבת אחר ורדו האלגנטי, שעומד בגן הוורדים שלו, גוזם לעצמו זר קטן, כשברקע התמונה ניתן להבחין בארובה העשנה של הקרמטוריום, בו נשרפת באותה העת גופתה של הנידונה למוות האחרונה שלו. הסרט הופק בשנת46', בסמיכות למועד משפטו של רודולף הס מפקד אושוויץ, שנודע בתחביבו כמגדל ורדים בסמוך לגדר המחנה. במקביל לצילומי הסרט נערכו בגרמניה משפטי נירנברג, שבהם הועמדו לדין ראשי המשטר הנאצי באשמת רצח מיליונים. הפרוטוקולים של משפטים אלה עומדים ברקע נאום ההגנה של ורדו, הטוען נגד הגדרתו כרוצח המונים, ומגולל את האשמה על צביעותו המוסרית של העולם הנוצרי.
כידוע, לא הייתה זו הפעם הראשונה שצ'פלין נדרש למשטר הנאצי. למען האמת, מגיע לו אות הצטיינות על ראיית הנולד שלו. עוד ב-1938, מיד עם האנשלוס, האיחוד בין גרמניה ואוסטריה, הוא חש בסכנה האורבת לעולם, והחל לתכנן את "הדיקטטור הגדול" כסרט הזועק כנגד העוול המתחולל באירופה. הפצתו של סרט מחאה זה עוכבה באמריקה בשל פעילות הימין הקיצוני, שאותה הובילו עיתוני הרסט, כשופר של חוגי הבדלנים בארצות הברית שלא ששו לקלקל את מערכת היחסים המסחרית בינם ובין גרמניה. צ'פלין הואשם אז לראשונה, שסרטיו מהווים סוג של חתרנות אנטי אמריקאית. אשמה שתחזור על עצמה כעבור מספר שנים.
כשצ'פלין הכין את התשתית להסרטת "הדיקטטור הגדול", עדיין לא פרצה מלחמת העולם השנייה, ויחידות החיסול, האיינזצגרופן, עדיין לא טבחו ביהודים. אך די היה לו בחוקי נירנברג ובאירועי "ליל הבדולח" על מנת לטוות את ראשי הפרקים של "הדיקטטור הגדול". בסרט זה נוצר זיהוי כפול - בין הנווד הליצני ובין הפיהרר הנאצי, ובין הקורבן היהודי למענהו הגרמני. צ' פלין מגלם בסרט שתי דמויות. באחת הוא ספר יהודי, שלחם במלחמת העולם הראשונה, הציל ממוות טייס גרמני ובתוך כך איבד את זיכרונו. כעת הוא דחוס בין בני עמו בתוך הגטו, נתון לשרירות לבם של קלגסי האס-אה חומי המדים, ומשתדל לשמור על בריאותה הגופנית של צעירה תמה ושמה חנה (כשם אמו של צ'פלין).
במקביל לדמות הספר הקטן, עושה צ'פלין את היטלר, שנואם בכיכרות בנביחות ג'יבריש המעוררות אצלו אורגזמה, כמו אצל מאזיניו בני גרמניה (או טומאניה, בלשון הסרט). הפיהרר, על פי צ'פלין, אינו מהסס להצביע על מטרותיו הסופיות - חיסול היהודים וכיבוש העולם. דומה שהאמן הגדול, בניגוד לרבים רבים בשנות השלושים, עיין היטב ב"מיין קמפף", ואף האמין בכנותו של המחבר.
זיהוי הנרדף ברודפו הוא מהלך קוגניטיבי סבוך גם בעידן מורכב יותר מאשר שלהי שנות השלושים בהוליווד. קשה לדעת מה היה המניע האמיתי של צ'פלין, לאחד בינו ובין היטלר, הצעיר ממנו בארבעה ימים בלבד. הרקע הדומה של השניים - אב אלכוהוליסט, אם דיכאונית, התבגרות בתנאי רעב בכרך המנוכר, שלא לדבר על השפם הבלתי אופנתי - בוודאי סייע לאמן לצלול לתוך אפיוני הדמות של הנאצי. מצד שני, בצפייה עכשווית בסרט קשה כבר להבחין במבט החלוצי והמקורי שהיה לצ' פלין בעת ההפקה.
אך אפילו נביא פוליטי שכמותו לא מסוגל היה לנחש מה הדמוקרטיה הגדולה בעולם מסוגלת לעולל לו. עם שוך קרבות המלחמה הגדולה, והתגברות הבעתה מפני המזימות הקומוניסטיות, תפסה השקפת העולם המקארתיסטית את מרכז הזירה הפוליטית באמריקה, ומשטר של הטלת אימה ירד על ארצות הברית. צ'פלין יליד לונדון, שבמשך 40 שנה חי, התעשר והעשיר את החוויה האמריקאית, מעולם לא ביקש אזרחות מקומית מפקידי ההגירה בוושינגטון. כשההיסטריה מפני האדומים החלה לכלות את תאי התבונה האמריקאית, החל גם ציד המכשפות אחרי צ'פלין, שהיה אז האישיות המוכרת ביותר בתבל.
החל מ-1943, עוד בזמן הלחימה כנגד הנאצים, החלו להישמע הרטינות נגד פעילותו של צ' פלין כמקדם ענייניה של מוסקבה בארצות הברית. עם פריצתה של המלחמה הקרה הפכו הרטינות למסע שיסוי בניצוחה של התקשורת מבית היוצר של הרסט ושותפיו. שלוש פעמים הוא נקרא להעיד בפני הסנאטור מקארתי רב הזדון, והדברים הגיעו לידי ביטול אשרת השהייה של צ'פלין באמריקה.
בשנת 52', מיד לאחר בכורת "אורות הבמה", עזבה משפחת צ'פלין את הוליווד, והתיישבה בעיר השדה ווה שבשווייץ. משם רקם צ'פלין את נקמתו המאוחרת במקארתיזם, כלומר את הסרט "מלך בניו יורק" (1957), שהתיימר לקרוע את הציפוי השאנן והמרגיע שעוטף את החברה האמריקאית הדורסנית. העלילה מגוללת מעשה במלך ושמו שאדוב, שגורש מארץ בשם אסטרוביה, ומוצא מקלט בבית מלון מהודר בניו יורק. שאדוב רודף השלום מגלה להפתעתו כי החברה האמריקאית מורכבת מצביעות, מצרות עין ומתחרותיות מכוערת. הוא מגלה גם שאין הבדלים רבים בין המשטרים הדיקטטוריים המוכרים - הנאציזם והסטאליניזם - שעודדו ילדים להלשין על הוריהם, ובין המצב באמריקה המקארתיסטית.
צ'פלין, כבר לא בשיא כוחו היצירתי ב-1957, מנצל את הבמה על מנת להוקיע את ההתמסחרות של הוליווד, את נמיכות המצח שגובה הטלוויזיה בעבור ההשתעבדות לה, שיגעון הניתוחים הפלסטיים, דלות ההשכלה של העשירון השולט, ושלטון הטעם הרע בכל אתר ואתר באמריקה. במיוחד חורה לצ'פלין הפיקוח הממשלתי, שמגביל את חופש התנועה באמצעות שליטה על הנפקת דרכונים. רמז מגושם במיוחד למה שעוללו לו ולמשפחתו. אם מנכים מהסרט את חולשותיו הקולנועיות - בימוי תאטרלי, עריכה כבדת יד, משחק לא משכנע המזכיר מופעים של תאטרוני יידיש-ומתמקדים בעמדות הפוליטיות הנחושות שלו, הרי שסרט זה, שתמיד זולזל על ידי מביני דבר, הוא מעבודותיו החריפות ביותר של הסאטיריקן הגדול.
והוא גם בבחינת סגירת מעגל קולנועי. צ'פלין הגיע לניו יורק כחבר בלהקת פרד קרנו, שהעלתה אז את הלהיט "לילה במיוזיקל אנגלי".
מספר שנים מאוחר יותר צ' פלין העתיק לבד את השואו הזה, בסרטו המצחיק ביותר - "לילה בהצגה". רגע השיא של הסרט הוא כשהגיבור האנרכיסטי בגילום צ'פלין נוטל זרנוק לכיבוי אש, מכוון אותו אל עבר הבמה, ובאמצעות זרם המים החזק מטאטא ממנה את הבדרנים העלובים. רגע השיא ב"מלך בניו יורק" נרשם כששאדוב הגולה נדרש להעיד בפני הוועדה לחקירת פעולות אנטי אמריקאיות, מעין בת דודה קרובה לוועדת מקארתי. המלך המבוזה מתבונן לאחור, מבחין בזרנוק לכיבוי אש, עוקר אותו ממקומו ועושה בדיוק מה שעשה עשרות שנים קודם לכן גיבורו של "לילה בהצגה" - מטאטא אל מחוץ לבמה את הליצנים העלובים, הפוליטיקאים הדמגוגים של אמריקה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם