'זה לא עוד סרט זיכרון': סדרה שעוסקת בשכול מכיוון אחר
הסדרה 'זה לא עוד סרט זיכרון' שתשודר השבוע בטלוויזיה החינוכית, עוקבת אחר חמישה נערים ונערות ממשפחת השכול שיצרו סרטים עלילתיים בעקבות האובדן שחוו. אף שהסרטים אינם עוסקים ישירות בבן המשפחה שאבד, הסיפור האישי נוכח שם בדרכים יצירתיות
באחד הרגעים בסדרה 'זה לא עוד סרט זיכרון', נשאלים הנערים והנערות מה השתנה אצלם במהלך העבודה על הסדרה. "סוף-סוף אני לא 'הבת של', אלא אני עומדת בפני עצמי", אומרת שי אלקריף. "הסרטים שהפקנו נתנו לנו מקום משלנו. הסרטים האלה הם אנחנו". "כיף שהראינו את היום-יום שלנו", מוסיפה אביה מורנו. "אני שמחה שיכולנו להראות את החיים המלאים שלנו, ושאפשר גם לצחוק בהם".
שי אלקריף ואביה מורנו, שתיהן תלמידות כיתה י', התייתמו מאבותיהן במלחמת לבנון השנייה כשהיו בנות כחמש. רס"ן אלי אלקריף, קצין חימוש בחטיבת הצנחנים, נהרג מפצצת מרגמה בכפר-גלעדי. סא"ל עמנואל מורנו, קצין בכיר בסיירת מטכ"ל, נהרג בסיום המלחמה לאחר פעולה בעומק לבנון. בחצי השנה האחרונה השתתפו שתיהן, עם אחיה של שי, דורון, ועם נער ונערה נוספים ממשפחת השכול, בפרויקט תיעודי ייחודי של הטלוויזיה החינוכית בשם 'זה לא עוד סרט זיכרון'. ארבעת פרקי הסדרה ישודרו השבוע לקראת יום הזיכרון וביום הזיכרון עצמו בטלוויזיה החינוכית ובערוץ 2, ויועלו גם לערוץ היוטיוב של הטלוויזיה החינוכית.
בניגוד לסרטי הזיכרון המוכרים, כאן הנופלים אינם עומדים במרכז הסרט. הסדרה עוקבת אחרי חמישה נערים ונערות שכולים שיצאו למסע יצירתי משותף, שהפך להיות גם מסע אל עצמם. לאורך יותר מחמישה חודשים הם ביימו, הפיקו ויצרו, בהדרכת אנשי מקצוע, ארבעה סרטים עלילתיים קצרים ושונים. הסרטים לא עוסקים אמנם בבן המשפחה האהוב שאבד ובדמותו, אך בכל סרט אפשר למצוא זיקה ישירה או סמויה בין העלילה ובין הביוגרפיה האישית של הנער או הנערה שיצרו אותם. הסדרה מתעדת את המסע שעברו הנערים והנערות במהלך הכנת הסרטים - המפגשים הקבוצתיים, המפגש האישי הראשוני עם המצלמה, ימי הצילום והעריכה, ולבסוף סיכום התהליך והצפייה המשותפת והמרגשת בתוצרים.
בשבוע שעבר נערכה באולפני הטלוויזיה החינוכית הקרנה חגיגית של ארבעת פרקי הסדרה בהשתתפות חמשת גיבוריה וגיבורותיה, בני משפחותיהם וצוות ההפקה. כמשקיף מהצד אפשר היה לראות שהנערים והנערות הפכו לקבוצה מגובשת במהלך הפקת הסדרה. למרות הרקע השונה והמרחק הגיאוגרפי ביניהם, המסע המשותף שעברו והשכול שהם חולקים יצרו את החיבור. אף אחד מהם לא מתחרט עכשיו על השתתפותו בפרויקט, אבל הם מודים שהיו היסוסים לפני וגם תוך כדי. "לא ידעתי אם אני מוכנה לתהליך הזה מבחינה נפשית ואם אני רוצה בו בכלל", אומרת שי אלקריף. "הקדשנו לזה יום בשבוע, והתהליך היה יותר אינטנסיבי ממה שחשבתי".
צליל מושיאשוילי (16), שאחיה נתנאל, חובש בגולני, נהרג מירי מחבל בגבול כיסופים בשנת 2012, התלבטה גם היא אם להשתתף בפרויקט. "עד לפני שנה לא הייתי מדברת בכלל על אחי. רציתי לדבר, אבל לא אפשרתי לעצמי. כשנכנסתי לפרויקט הזה לקחתי בחשבון שהוא יכלול חשיפה ודיבור על האח שנהרג, ואני שמחה שעשיתי את זה".
אביה מורנו חשבה לפרוש אחרי יום הצילומים הראשון. "פחדתי מההתחייבות לחצי שנה, אבל אני לא מתחרטת שנשארתי. גם אם הסרט עצמו לא יצא בדיוק כמו שחשבתי, התהליך היה מאוד חשוב. הכרתי אנשים, נחשפתי לעולם של הצילום וזו הייתה חוויה מיוחדת של פעם בחיים".
עוז אלפסי (16), איבד את אביו חיים בשנת 2003, בפיגוע בצריפין. מה שהכי מצא חן בעיניו בפרויקט היה החופש היצירתי שנתן הצוות המלווה לו ולחבריו. "העיקרון היה שאנחנו בוחרים מה לספר ואיך לספר. לא הייתי חייב בכלל לספר משהו שקשור לאבא שלי. אני חושב שזו הסיבה שבסופו של דבר כן החלטתי ליצור סרט שיש בו זיקה לסיפור שלי, דווקא מכיוון שלא חייבו אותי לעשות את זה. בסופו של דבר אין לי בעיה לדבר על זה, וטוב לי שאנשים מכירים את הסיפור האישי שלי".
צליל מושיאשוילי מזדהה עם הדברים שאומרת שי בסדרה, על כך שייחודו של הפרויקט בכך שאינו מתמקד דווקא ברגעי האובדן של האח או האב. "זה לא עוד סרט שבו מראיינים אותך מה קרה ואיך הודיעו לך ואיך הגבת. עסקנו יותר במה שעברנו מאז ובמה שאנחנו עוברים היום". "אני בדרך כלל מתחמק מלדבר על השכול", אומר דורון אלקריף. "אם אני לא חייב אני לא אדבר על זה ולא אזכיר את זה, וגם אם ישאלו אותי, אדבר על זה בקיצור".
יוצרי הסדרה הם שעיה פורסטנברג, הבמאי הראשי של הטלוויזיה החינוכית, ובת שבע רינגל, עורכת ומפיקה ב'חינוכית'. היוזמה נולדה אצל פורסטנברג כבר לפני שנתיים. לימודי וידאו-תרפיה עוררו אצלו את הרצון ליצור סדרה שתתעד מסע של בני נוער ממשפחת השכול, שיוצרים יחד סרטים עלילתיים. פורסנברג נזהר כשהוא משתמש במושג וידאו-תרפיה מכיוון שהתהליך לא נעשה באופן מדויק על פי עקרונות התורה הזו, אלא התבסס על חלקים מתוכה.
למה דווקא סרטים עלילתיים ולא תיעודיים?
"בסרט עלילתי אתה בעצם לוקח רעיונות מתוך מאגר הדברים שאתה מכיר בחיים, זורק אותם למקום שיכול להיות פנטסטי לגמרי, אבל תמיד בסופו של יום אפשר לראות בתוך זה מי אתה ומה אתה, וזה יכול לעזור לך באיזשהו תהליך בחיים שלך".
פורסטנברג מספר שחלק מחבריו ל'חינוכית' התקשו להבין את הקונספט של הסדרה ואת הקשר שלה ליום הזיכרון. "קשה לאנשים לקלוט שאף שלא כיוונו את הנערים והנערות לעסוק בדמות שהם איבדו, בכל זאת מדובר בסרטים של יום הזיכרון פר אקסלנס. חברים אמרו לנו: אבל זה לא על הנופל, אז איך זה יכול להיות סרט זיכרון?".
ובכל זאת, כאמור, למרות החופש שניתן, בכל סרט מהארבעה אפשר למצוא את הזיקה לשכול האישי. צליל מושיאשוילי, תושבת אשקלון, איבדה את אחיה נתנאל שלושה ימים לפני חגיגת הבת-מצווה שלה. "הכול כבר היה מתוכנן", היא מספרת בסדרה. "אימא שלי תופרת, והיא תפרה כבר שמלות לי, לאחותי ולעצמה. ביום שבו הודיעו לנו שנתנאל נהרג, הגענו הביתה וכל השמלות למסיבת בת-המצווה היו פרוסות על השולחן. אימא לקחה את השמלות וארזה בשקית, ועד היום אין לי מושג איפה הן". מסיבת בת המצווה של צליל לא נערכה.
הסרט שהיא בחרה ליצור עוסק בילדה, תושבת הדרום, שמסיבת בת המצווה שלה מאוימת על ידי ירי טילים מעזה. "התבגרתי מהר מדי ופספסתי הרבה", היא אומרת בפרק שלה בסדרה. "הפכתי מהר לילדה שמדברת על משמעות החיים, ודי בא לחזור להיות ילדה בת 12, קטנה ותמימה". בין המשתתפים בסרט של צליל גם אביה יעקב. "אחד הקטעים המרגשים מבחינתי היה החיבוק שאבא של צליל העניק לה במהלך הצילומים", מספר פורסטנברג. "הוא היה מעורב מאוד בהכנות, והחיבור שלו לסרט השתלב באופן טבעי בתסריט. החיבוק שלו אותה היה שובר לבבות".
הסרט שבחרו שי ודורון אלקריף ליצור עוסק בילד בן 11 שמנסה לתקן צעצוע של גיבור-על שקיבל בילדותו מאביו לפני שנהרג. רק ברגע האחרון של הסרט מופיע האב, כזיכרון עמום בחלומו של הילד, כשהוא לבוש מדים. "אני לא זוכר הרבה מהפעם האחרונה שראיתי את אבא שלי", אומר דורון אלקריף בסדרה. "אני רק זוכר שהוא הלך למילואים ושחיבקתי אותו". "אף פעם לא חשבתי מתי הייתה הפעם האחרונה שראיתי את אבא", אומרת שי אלקריף. "היו לי מחשבות על דברים שהייתי אומרת לו, שאולי היו גורמים למשהו להשתנות, אבל הייתי אז רק בת חמש. אם הייתי אז בגיל שלי עכשיו, הייתי אומרת לו שלא ילך ושיישאר בבית".
הסרט שיצר עוז אלפסי עוסק בנער, שחקן בנבחרת כדורסל, שהתייתם מאביו ומתמודד עם ויתורים ועם גילויי רחמים מצד הסובבים אותו, גילויים שאינם נוחים לו. "הרבה אנשים מרחמים על ילדים שחווים יתמות", אומר עוז בסדרה. "אומרים עליהם שהם מסכנים, ושצריך לעזור להם". בסוף הפרק המוקדש להפקת הסרט שלו, מביע עוז שביעות רצון מהתוצר המוגמר. "הסרט יצא טוב יותר ממה שתכננתי. אף פעם לא יצא לי לכתוב תסריט ולעשות סרט, וחששתי שלא יבינו את כל הפרטים שרציתי להכניס. בסופו של דבר אני חושב שמבינים מהסרט למה לא טוב לוותר לילדים, ולא רק לילדים שאיבדו אבא או אח. גם ילדים או מבוגרים שנכנסים לדיכאון, לא צריכים לוותר להם ולהגיד עליהם איזה מסכנים, אלא לעזור להם להתמודד עם המצב כמו שהוא".
הסרט שיצרה אביה מורנו עוסק בנערה שיוצאת לבדה למסע מאתגר במדבר, מצוידת בעצות שקיבלה מאיש זקן וחכם. "המסע של הנערה הוא כביכול, ברמזים, המסע שלי ודרך ההתמודדות שלי עם השכול", מסבירה מורנו בסדרה, "אבל כל אחד יכול לקחת את זה לחיים שלו". כשהשחקן שמגלם את האיש הזקן שואל את מורנו מדוע בחרה דווקא באיש זקן לדמות השומר המלווה, היא אומרת לו: "מי ששומר הוא אדם שיש לו ניסיון, ואיש זקן הוא אדם כזה. אני מרגישה שמי ששומר עליי הוא הקב"ה שנמצא איתי לאורך כל הדרך". ברגע אחר בפרק אומרת מורנו: "יש לי קשר עם הקב"ה, וזה עוזר ברגעים קשים להרים את העיניים למעלה ולדעת שיש עוד מישהו שמקשיב לי. זה נותן כוח".
בסרטה של מורנו אין דמות של אב, אבל במהלך יצירת הסרט היא דווקא מדברת על אביה שנפל, יותר מחבריה לסדרה. "הרבה פעמים אני עומדת בתנוחה כלשהי, ואז אימא שלי אומרת 'וואו, את מה זה דומה לאבא'", היא מספרת. "אני לא ממש חוקרת על אבא שלי, וזו אחת הסיבות שבאתי לסדרה. רציתי שמשהו ידרבן אותי לחקור ולדעת יותר על אבא שלי. מעניין אותי לדעת איזה אדם הוא היה אם הוא היה חי עכשיו. הקטע הצבאי מעניין, אבל אני פחות רודפת אחרי דמות הגיבור שלו, ויותר מתחברת לאדם שהוא היה".
בת-שבע רינגל, שותפתו של שעיה פורסטנברג ליצירת הסדרה, מזהה תהליך של התבגרות שעברו הנערים והנערות במהלך חודשי ההפקה של הסדרה. "כשהתחלנו את העבודה על הסרטים ביקשנו מהם שיצלמו את עצמם בצילום עצמי, וכשאני רואה אותם היום, אני ממש רואה אצלם תהליכים של התבגרות". כשהיא נשאלת על רגעי שיא במהלך הפקת הסדרה, רינגל מתקשה לבחור רגע ספציפי אבל מעידה על לא מעט רגעים של התרגשות. "היו לי לכל אורך הדרך קטעים שמצאתי את עצמי עומדת ובוכה".
מי שליווה מקרוב את הנערים והנערות במהלך הסדרה וגם מופיע איתם על המסך הוא חיים אלמקיס, שחוץ מהיותו יוצר קולנוע ושחקן הוא גם מנחה זה 15 שנה סדנאות של וידאו-תרפיה ומלמד הנחיית קבוצות במרכז 'שרון ישראל' לווידאו-תרפיה וקולנוע מסייע. "בעיניי, הרגעים הגדולים בתהליך הזה הם דווקא הרגעים הקטנים. היה למשל רגע בהפקת הסרט של שי ודורון שבו הם נדרשו לבחור שם לדמות של הילד בסרט. הם בחרו לקרוא לו גלעד, וכששאלתי אותם באמצע הצילומים למה הם קראו לו גלעד, הם לא ידעו לענות. העליתי את ההצעה שאולי זה קשור לכך שאבא שלהם נהרג בכפר-גלעדי, והם היו המומים. דורון אמר שאין קשר, אבל שי אמרה שיכול להיות".
בערב שבו הוקרנו פרקי הסדרה למשפחות, הודו הנערים והנערות לצוות ההפקה של הסדרה על הפרויקט. "בעקבות התוכנית למדנו להסתכל על השכול בצורה שונה", הם אמרו נרגשים על הבמה. "בזכות הקבוצה למדנו להכיר את עצמנו מכיוונים שונים, ולראות עוד צדדים אחרים שמתמודדים עם השכול. לקחנו דוגמה והשראה זה מזה במהלך חצי השנה האחרונה. בזכות האנשים שהכרנו התפתחו לנו עוד צדדים באישיות, ולמדנו לקבל טוב יותר אחד את השני. עודדנו זה את זה ברגעים קשים, ותמיד ידענו לצחוק וליהנות. בסופו של דבר החוויה הייתה חיובית, ומשמעותית מאוד בשביל כל אחד ואחד מאתנו".
מאיה מורנו, אלמנתו של עמנואל הי"ד, דיברה בערב בשם ההורים. "הייתי חשדנית בהתחלה", היא הודתה. "היה בי חוסר אמון ופחד שייגעו במקומות חשופים אצל היקרים לנו מכול. במהלך התהליך רציתי להיות זבוב על הקיר או על המצלמה כדי לראות מה קורה, וזה היה שיעור טוב בהרפיה הורית. להתבונן עכשיו במסע שעברתם מהצד זה לראות את האמון הענק שנתנו בכם צוות ההפקה. מצד אחד הם נתנו לכם חופש ומרחב לכל כיוון, ומצד שני הם גם הציבו גבולות והעניקו כל הזמן יד מושטת לעזרה, חיבוק ותמיכה. אני מודה על הזכות שניתנה לילדים שלנו לחוות מסע של יצירה עצמית, ואני מעריכה שהמסע הזה ייתן לכל אחד ואחת מהם עוד כלים לעולם הזה ועוד קומה של מבט והבנה".
לסיום, פנתה מורנו לנערים ולנערות ואמרה: "הסרטים שיצרתם הם כולם אמירה שלכם. אלו הסיפורים שאתם בחרתם להביא לעולם. תודה לכם על הגבורה שלכם לאורך כל השנים האלה, ועל המוכנות שלכם לגעת, להביע, להבין ולחיות את החיים באמת. אנחנו גאים בכם כל רגע".
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם