על הגבורות: הרופא שעוטר בצל"שים חוזר ללבנון
ד”ר אלכסיי קלגנוב קיבל שני צל”שים על הצלת חיי לוחמים תחת אש, עד שנפצע בעצמו מטיל במלחמת לבנון השנייה, לפני עשור בדיוק. "בסך הכול עשיתי את העבודה שלי כרופא גדודי. בשביל זה אני מסתובב עם הפלוגה", סיפר
כל השנים שסרן במיל‘ ד“ר אלכסיי קלגנוב שימש רופא גדודי וטיפל בחיילים פצועים תחת אש, הוא לא נתן לפחד להשתלט עליו - עד לרגע אחד שלא ישכח כל חייו. "הרגע שבו חטפתי בעצמי טיל. זה היה בג'בל אל-טוויל ב-13 באוגוסט 2006, יום לפני שמלחמת לבנון השנייה נגמרה. יום קשה, שבו איבדנו הרבה חיילים. טיפלתי אז בשני חיילים פצועים קשה בעת ובעונה אחת, והטיל נפל ממש לידנו והעיף אותי. חטפתי רסיסים בידיים וברגליים".
עוד כותרות ב-nrg:
- לוחמי יס"מ ירו למוות באדם ששלף מולם אקדח
- ברק: נתניהו משתמש בהיטלר כדי להפחיד את הישראלים
- כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
עשר שנים אחרי המלחמה ההיא, קשה לומר שקלגנוב (50) חי אותה באופן שוטף. כרופא אורתופד שעלה מרוסיה ב-1992, הוא ראה עד אז, וגם מאז והלאה, לא מעט מראות קשים. "את רואה את האופניים החשמליים?", הוא מצביע על התנועה הערה ברחוב התל-אביבי שלידנו. "כל מי שנפצעים ברכיבה מגיעים אליי. בית החולים הלל יפה שבו עבדתי קולט את הפצועים מכל תאונות הדרכים באזור. תמיד ביקשתי לטפל דווקא במקרים הקשים ביותר. היו שנים שממש 'גרתי' בחדר הניתוח".
בשנת 2010 עזב קלגנוב את הלל יפה, לאחר 17 שנה. מאז הוא אורתופד עצמאי שמתמחה בעיקר בניתוחי החלפת מפרקים. מטופל שיחפש את שמו בגוגל ימצא לא רק חוות דעת של מטופלים אחרים אלא גם תשבחות של מפקדים בכירים. פעמיים הוחלט בצה"ל לעטרו בצל"ש, הודות להצלת חייהם של שני פצועים בשני ניתוחי חירום שערך בשטח תחת אש, האחד במבצע של דובדבן כהמשך למבצע חומת מגן, והאחר במלחמת לבנון השנייה.
בניגוד לשחקנים הוליוודיים שמתגאים במדף פרסי האוסקר שלהם, שני הצלשי"ם של קלגנוב מונחים בצנעה במקום לא גלוי בביתו בנתניה. "את הסיכה חיברתי למדים, אבל מאז לא יצא לי ללבוש אותם כי ב-2008 עזבתי את הגדוד ואני כבר לא עושה מילואים. אני משתדל לא לפרסם את הצל"שים, מספיק שהילדים שלי יודעים על כך".
איך הרגשת כשהודיעו לך על קבלת הצל“ש?
"האמת, לא חשבתי שצריך לתת לי. לרבים אחרים מגיע, לא לי. לא עשיתי משהו 'גיבורי', אלא בסך הכול את העבודה שלי כרופא גדודי. בשביל זה אני מסתובב עם הפלוגה. אם מישהו נפגע אני צריך להציל אותו. זה נכון, אנחנו לא מנתחים בשטח כל יום, אבל כירורגים מטפלים בפצועים קשה ברמה היומיומית בבתי החולים והם לא מקבלים על זה צל"ש. אז מה פתאום אני?".
גדוד חי"ר 7002 של חטיבת המילואים כרמלי לא נכנס ללבנון מיד עם תחילת המלחמה, אלא רק בליל 2 באוגוסט 2006. על הגדוד פיקד סא"ל שי שאנן. קלגנוב: "גייסו אותנו רק בסוף יולי. עשינו אימון קצר בצאלים, כי לא היה מקום להתאמן בצפון. כחטיבה צפונית היה לנו ברור שנהיה במלחמה. אחרי שכוחות הסדיר נכנסים ללבנון, אנחנו הבאים בתור".
לאימון שעבר הגדוד בצאלים קדמה תקופה של כחמש שנים כמעט ללא אימונים. "בתחילת שנות האלפיים היו אימונים רבים. היו שנים שהיינו עושים אפילו שלושה אימונים בשנה, אבל בשנים הסמוכות למלחמה עשינו פחות", אומר קלגנוב.
הכוח נכנס ללבנון אחרי קרבות ממושכים של צנחנים בסדיר מול כוחות החזבאללה בכפר עייתא א-שעב, כקילומטר מצפון לגבול עם ישראל. כשהמילואימניקים מ'כרמלי' הגיעו הצנחנים עברו למשימה הבאה, והמטרה הראשונית של גדוד 7002 הייתה לכבוש את הכפר.
"המשימה לא הוגדרה לי כראוי", סיפר המג"ד שאנן בספרו של אלישיב שמשי "עוד ניצחון כזה... - על רוח לחימה במלחמת לבנון השנייה" (הוצאת מודן ומשרד הביטחון). "הבנתי שרק אחרי שהצנחנים יכבשו את העיירה, הגדוד שלי יחליף אותם ויחל לטהר את המקום ממזרח למערב".
"הכניסה הראשונה שלנו ללבנון הייתה פתאומית", מתאר קלגנוב. "בהתחלה הייתה דיס-אינפורמציה, לא היה ברור עד הסוף מה אנחנו הולכים לעשות. זה לא צריך להיות בצבא: אתה צריך לדעת לקראת מה אתה הולך".
כרופא גדודי, הוא הלך תמיד בראש הכוח. "היינו גדוד של חיילים צעירים שרק החלו לעשות מילואים, בצד רופאים ומפקדים מבוגרים כמוני, שהחיילים ראו בהם סוג של אבא.
"את שיטת הכניסה ללבנון העתקנו מהסדיר: התחלקנו לצוותים קטנים של רופא עם שני חובשים, וכל צוות נשאר עם פלוגה. אחת המטרות של הגדוד הייתה כמובן לחפש את החיילים החטופים אהוד גולדווסר ואלדד רגב, שנחטפו בסמוך, למרות שלא הייתה לנו שום פקודה לכך". ואכן, תוך כדי הקרבות הצליח הגדוד לקחת בשבי כמה אנשי חזבאללה, ובהם אחד שבחקירתו קשר את עצמו לחטיפה.
תיאור הקרבות שלהלן מבוסס בין השאר על ספרו של שמשי המוזכר לעיל, ועל הספר "קורי עכביש - סיפורה של מלחמת לבנון השנייה" מאת עמוס הראל ואבי יששכרוף (הוצאת ידיעות אחרונות, ספרי חמד). בלילה הראשון פסע הכוח לכיוון עייתא א-שעב, אך תוך כדי ההליכה הוחלט בצמרת הפיקוד על שינוי משימה. במקום לתפוס את הכפר עצמו, הכוח אמור לכבוש את רכס הרוג'ום, מצפון מזרח לכפר. קשיים בשטח ותקלות קשר עיכבו את החיילים, מה שגרם להם להתרכז בבתים מצפון לאבו-טוויל, אחד הכפרים במרחב העיירה, כדי לא לנוע באור היום.
קלגנוב: "הגענו בהתחלה לבית גדול, מעין מרכז מסחרי. התקרבנו כנראה יותר מדי למקום שבו שהו כוחות חזבאללה, ובבוקר התעוררנו אלה מול אלה. הם כנראה זיהו אותנו לפני שזיהינו אותם וירו טיל נ"ט, בתגובה פתחנו באש, וכך התפתח קרב.
"בהמשך האשמנו את עצמנו בכך שהחזבאללה ראו אותנו מהר כל כך, ובכך שהיינו חשופים מדי ולא חיכינו מספיק. חשבנו שלו היינו מחכים היינו יכולים למנוע את החשיפה שלנו, אבל אי אפשר באמת לדעת".
באחד המקרים תצפיתן איתר מחבל וצלף נשלח כדי לחסל אותו, אבל הירי גרם לירי תגובה "ידידותי" מכוחותינו. בנס לא נפגעו חיילים. "דו"צים הם דבר טבעי, משהו שבהחלט יכול לקרות במלחמה", אומר קלגנוב. "כפי שאני מסתכל על זה מרחוק, לא היו תקלות משמעותיות ותפקדנו טוב כמו שתכננו. אמנם לקח זמן עד שתפסנו את מה שצריך לעשות - אבל סך הכול היינו בסדר גמור".
ביומיים הראשונים חסרו לכוח מים לשתייה, מה שגרם לחיילים לחוש ברע בעיקר לאור החום הגדול והצפיפות בבתים. "המים היחידים שהיו לנו הם מה שלקחנו עמנו במימיות", נזכר קלגנוב. "זה לא פגע בחיילים ולא טיפלתי באף אחד שהתייבש, אבל אני עצמי כמעט התייבשתי. בסוף הביאו לנו מים בכמויות ובבקבוקים מיוחדים שאני זוכר עד היום. הם היו זרוקים בכל פינה".
לאורך הלחימה נשרפו באזור טנקים של צה"ל כתוצאה מפגיעות ישירות של טילי החזבאללה. קלגנוב: "זה גרם לנו להרגיש חשופים וערער לאנשים את הביטחון. הרגשנו שאנחנו לבד".
כשהגיעו לרכס הרוג'ום התמקמו הלוחמים בבתים. בשעות הראשונות בבוקר 5 באוגוסט 2006 לא קרה דבר יוצא דופן, אבל לקראת הצהריים התעורר חשש שחזבאללה זיהה שוב את הכוח והחליט להציב מארב. ואכן, בשעה 14:00 בצהריים החל ירי טילי נ"ט על כמה מהבתים שבהם הסתתרו החיילים. אחד הטילים נכנס לבית ופגע בראשו של הלוחם קיריל קז'דן ז"ל. קלגנוב מסביר שקז'דן נהרג מיד, ולכן הוא טיפל בפצועים האחרים. הכוח היה חשוף לאש פצצות מרגמה, ובין הפצועים היה מוטי ברזני, אחד ממפקדי המחלקה, שנפצע בלחיו ודם רב ניגר ממנה.
אם צריך, הרופא משיב אש ואחר כך ממשיך לטפל בפצוע?
"בדרך כלל לא. הבנו את זה מזמן. אפילו לא הכנסנו כדור לקנה, כי כשאתה מטפל בפצוע אתה צמוד אליו ועלול לפלוט כדור בטעות. סגרנו בינינו שהצוות הרפואי לא יורה אלא מתרכז בטיפול בפצועים בלבד".
אירוע ירי הדו"צ, בשילוב מראה מותו של קז'דן והתנאים הקשים של צפיפות הכוח בבתים בחום הקופח, גרמו לפגיעה במורל של החיילים. חלקם לא רצו להיכנס שוב ללבנון אחרי גיחת התרעננות בארץ. "בימי הגיוס המורל של החיילים היה גבוה מאוד", אומר קלגנוב. "שיעור המתגייסים אצלנו היה מעל 95 אחוזים. היו אחד או שניים מ-500 חיילים שרצו להשתחרר. אבל כשיצאנו להתאוורר היו יותר חיילים שהיה להם קשה, במיוחד מהפלוגה של קיריל. חלקם באו אליי וביקשו סיוע נפשי, אבל אני אורתופד, לא קב"ן. העברתי את בקשתם בדרג הפיקוד, עודדתי אותם. אבל בגדול זו הייתה תופעה מינורית".
בניסיון להפסיק את ירי הטילים המסיבי של חזבאללה, החליט המג"ד שאנן על הטלת פגזי עשן בניסיון למסך את האזור. לרוע המזל שניים מהטילים חדרו לתוך הבית, שבו שהו חיילים רבים, ובהם חפ"ק המג"ד עצמו. החדרים התמלאו עשן סמיך. סמל במיל' רונן ג'רד, ששהה במבנה, נפגע משאיפת העשן, והפסיק לנשום.
קלגנוב בטקס הצל"ש השני
קלגנוב נזכר בתחילת האירוע. "תוך כדי שעמדנו בחורשה בא אליי הסמג"ד ואמר: 'בוא, יש לנו פצוע קשה'. בעוד אני רץ לשם עם שני חובשים, הכוח בבית כנראה ביקש גם חילוץ. ואז ירו עלינו ארטילריה, ומישהו בקשר עלה על זה שמדובר בכוחותינו. רק בנס לא קרה כלום".
קלגנוב הגיע סמוך לבית שבו שהה חפ"ק המג"ד ושם ראה את ג'רד ופצוע נוסף, סלע יחזקאלי, שנפגע בכתפו. "לסלע נתנו מורפיום והושבנו אותו בצד כי הוא היה בסדר, אבל רונן לא נשם מרוב עשן. עד שהגעתי כבר הספיקו להוציא אותו החוצה. ניסיתי להנשים אותו בלי תרופות הרדמה, אבל לא הצלחתי כי העשן גרם לקנה הנשימה שלו להיסגר.
"שברתי לו שיניים, אבל לא הצלחתי להכניס לו צינורות. ניסיתי להנשים אותו עוד ועוד פעמים, ולא הצלחתי. לכן החלטתי לערוך ניתוח קטן: שלפתי ערכה רפואית ייעודית ופתחתי לו פתח בגרון. זה ניתוח די פשוט, שכל אורתופד או כירורג יכולים לעשות. מבעד לפתח הכנסתי צינור שיוכל לנשום דרכו. פתחתי את העיניים שלו והוא לא הגיב בכלל, אבל בשלב מסוים הוא פתאום לחץ לי יד, נתן סימן שהוא חי. הייתי מבסוט, אבל לא היו יכולים לפנות אותנו כי ירו עלינו מכל הכיוונים. אמרתי: 'זהו, הפינוי סובל דיחוי, הוא חי ונושם מהצינור".
קלגנוב מספר שבניתוח היו אנשי צוות שסייעו לו: "עזר לי אחד הקצינים, עורך דין עם רקע ברפואה. שני חובשים טיפלו בסלע".
במשך שעות לא מש קלגנוב מאלונקתו של ג'רד. "נתתי לו חומרי הרדמה ונשארתי לידו עד שהגיעה מחלקת הפינוי, שאנשיה הם הגיבורים האמיתיים. לא הפסיקו להפציץ אותנו, אבל לא פחדתי. השגחתי על רונן. בחפ"ק מג"ד כולם היו ילדים גדולים, וכבר ראו דבר או שניים, אבל בפלוגה היו נפגעי הלם שלא יכלו ללכת ולא היה מה לעשות איתם. בהמשך פינו אותם משם".
ג'רד וקלגנוב הכירו זה את זה במשך שנים במהלך שירותם יחד במילואים בחטיבת כרמלי. "היה לי קשה יותר לטפל ברונן בשל ההיכרות המוקדמת. אמרתי לו כל הזמן שלא ידאג, והוא המשיך ולחץ לי את היד. בלילה הפצועים פונו במסוק ואנחנו המשכנו בפעילות המבצעית, עם גיחות התאווררות והצטיידות בארץ".
לאורך המלחמה כוחות רפואה טענו שהיה חסר להם ציוד רפואי, בדגש על חסמי עורקים ומשככי כאבים. רופאים אף סיפרו שלקחו לשדה הקרב ציוד רפואי מהמחלקות שבהן עבדו בניסיון להשלים את החסר. קלגנוב, לדבריו, לא נתקל במחסור. "כשהיינו בשטח לא חסר ציוד רפואי. רופאים לקחו מהמרפאות עוד ציוד מרוב התלהבות. תמיד היינו מדברים על זה שכוחות הרפואה תפקדו טוב במיוחד במלחמה הזו, והיו יעילים ביותר".
ואכן, בדו"ח וינוגרד - אף שנמתחה בו ביקורת על חוסרים בציוד רפואי - שיבחו את עבודת כוחות הרפואה. "הטיפול בנפגעים היה מיידי ומקצועי. החובשים, הפרמדיקים והרופאים טיפלו בנפגעים בכל שלבי הלחימה, ובעיקר תחת אש, בצורה טובה ומסורה. פצועים לא המתינו לטיפול רפואי ראשוני. לפי התחקירים, במקרים שחל עיכוב בפינוי הנפגע, היה זה עקב שיקול מבצעי של מפקד בשטח, ולא של הגורם הרפואי המטפל. המקרים הללו תוחקרו היטב, ומשמעויותיהם הופקו בתהליך הלימוד של הבעיות המקצועיות במלחמה".
קלגנוב נזהר מלמתוח ביקורת גלויה על הדרג הפיקודי הלוחם, שאולי בשל מחדליו בשטח נוצרה לו כרופא לא מעט עבודה. "אני לא חושב שהיה כישלון בשטח, אבל אולי היו דברים שלא היו צריכים לקרות כי היה צריך לתכנן אותם מראש. היה כעס ציבורי על הקצונה הגבוהה, אבל אני אישית לא כועס על אף אחד כי אני יודע שבחיים הכול יכול לקרות. זה די טבעי שבמלחמה לא בהכרח יודעים לאן להיכנס ומה לעשות, כשאין פקודות וכל אחד זורק משהו לאוויר".
ב-13 באוגוסט 2006, יום לפני הפסקת האש שחתמה את המלחמה, עמד קלגנוב לערוך ניתוח נוסף בשטח, אך לא הספיק משום שנפצע בעצמו. המחלקה שלו התמקמה בג'בל אל-טוויל במטרה להגן על כוחות שתקפו בתים שמהם נורו טילים לעבר כוחותינו. כמה חיילים נשלחו להביא אספקה למחלקה מעייתא א-שעב, ולוחמי חזבאללה ניצלו את זמן ההתארגנות וירו טיל נ"ט לעבר הכוח. בעוד קלגנוב מטפל בפצועים מהתקרית, נורה לעברם טיל נוסף שפגע גם בו עצמו. מירי הטילים נהרגו סרן אליאל בן-יהודה, רס"ל אלעד רם, רס"ל גיא חסון ורס"ל יניב שיינברום. עשרים חיילים נפצעו, שלושה מהם באורח קשה.
"יצאנו ועמדנו מאחורי בית כדי לחפש מקום לפנות אליו את הפצועים אם יקרה משהו", הוא משחזר את היום הקשה. "באו כמה חיילי אספקה של המסייעת, עמדנו יחד ודיברנו. חשבתי שהבית יסתיר אותנו, אבל ראו אותנו מנקודה אחרת וירו עלינו.
"הביאו שני פצועים באלונקות למיקום שבו חשבנו פחות או יותר שאנחנו מוגנים. אחד הפצועים היה פצוע ראש די קשה, אבל היה ב'היי' ודיבר בלי הרף. סגרתי לו את החתך, החור שהיה לו בראש, והוא חי כיום. בהמשך הביאו את יניב שיינברום ז"ל, שהיה פצוע. הוא היה עם רסיס בחזה ורציתי לעשות לו ניתוח לניקוז חזה. התחלתי לטפל בו, וחזבאללה כנראה ראו אותנו קמים, מטפלים, מרימים אלונקות. כיוונו אלינו טיל.
"זה קרה בדיוק כשהסתובבתי משיינברום לפצוע השני, פצוע הראש. חטפתי טיל ועפתי מהעוצמה שלו. הטיל פגע בפינת הבית. הייתי בהלם, עד שהבנתי שנפגעתי בעצמי מרסיסים בידיים וברגליים".
מפגיעת הטיל השני, בזמן שטיפלו בפצועי הטיל הראשון נהרגו אלעד רם ואליאל בן-יהודה. קלגנוב ניסה להמשיך לטפל בפצועים למרות מצבו. "כשחטפתי את הרסיסים כבר בקושי תפקדתי, אבל חזרתי לשיינברום. הוא כבר נפטר".
בימי המלחמה נכתב שלאחר שפונה לבית החולים, קלגנוב ברח משם. "לא ברחתי", הוא מחייך. "הלכתי לבית החולים שלי. חלק מהרסיסים יצאו ממני וחלקם נשארו לי בגוף. עד היום יש לי מין חורים בידיים וברגליים, אבל לא מפריע לי לחיות ככה".
אשתך לא השתגעה מדאגה?
"התקשרתי אליה מבית החולים כשנפצעתי, ואמרתי לה: 'אני חוזר מחר הביתה, הכול בסדר'".
עד שעלה ארצה חי קלגנוב בעיר צ'ליאבינסק, מדרום-מזרח להרי אורל ברוסיה. בשנת 1992 הגיע לארץ עם העלייה הרוסית הגדולה של אותם ימים, ובה לא מעט רופאים. הוא היה רופא צעיר בן 25, נשוי לאילונה, כיום בעלת סטודיו לריקוד בנתניה. ילדיהם, אלכסנדר (כיום חייל בעצמו) ואיליה, כבר נולדו בארץ.
"הקליטה הייתה קשה. למצוא עבודה כרופא היה קשה לא פחות", הוא נזכר. "באותה תקופה כתבו בעיתונים שכל הרוסים קיבלו את הדיפלומות שלהם סתם, וזה לא היה נעים בכלל. הייתי צעיר, וזה מה שהציל אותי כנראה כי צעירים מוכנים לעבוד בכל דבר. בשנתיים הראשונות עבדתי בבניין, עד שהגעתי לבית החולים הלל יפה. אחרי חצי שנה סידרו לי תקן, וגם עברתי התמחות באורתופדיה".
שנתיים אחרי שעלה גויס קלגנוב לשירות מילואים. "עשינו טירונות של שישה שבועות, ואפילו הספקתי להיכנס ללבנון בין השנים 1995 ל-1996. אחרי שיצאתי מלבנון עברתי קורס קציני רפואה, נכנסתי לגדוד 7002 של חטיבת כרמלי, ושירתתי שם 11 שנה".
היום אתה מרגיש שייך? מרגיש ישראלי?
"ודאי שאני מרגיש שייך. במצבים שהיינו בהם בשדה הקרב תמיד היינו זה בשביל זה".
כאורתופד בהלל יפה קלט קלגנוב את הפצועים בפיגועים הקשים שאירעו בנתניה בתחילת שנות האלפיים. "זו הייתה תקופה שבה כמעט בכל יום שישי היה פיגוע. הייתי חוזר מתורנות בבית החולים, עולה הביתה, שומע 'בום' בעיר, יורד שוב למטה ונוסע בחזרה לבית החולים. הייתי מגיע יחד עם האמבולנסים הראשונים. בפיגוע במלון פארק הייתי במקרה באילת, אבל גם ככה לא היו שם פצועים לטפל בהם, כי בקרב מי שנשארו בחיים הפגיעות היו בפלג הגוף העליון. הם ישבו שם סביב שולחן הסדר".
בעקבות הפיגוע במלון פארק במארס 2002 יצא צה"ל למבצע חומת מגן. כהמשך של המבצע, יחידת המסתערבים דובדבן יצאה בשנת 2004 ללא מעט מבצעים באזור יהודה ושומרון. "באחד הימים קראו לנו להצטרף לחפ"ק דובדבן בזמן שחיפשו מחבל בביתו במחנה הפליטים עאידה", הוא משחזר. "כשהם חיפשו את המחבל אנחנו היינו בחוץ וחטפנו אבנים. אחרי חמש שעות בשטח התברר שמדובר בסיפור של קיר כפול: המחבל בנה עוד קיר למסתור ועמד בין הקירות. אבל הלוחמים המשיכו לחפש אותו כי קיבלו מידע ודאי שהוא בבית ושאין סיכוי שהוא יצא. כשמצאו אותו התחילו לשבור את הקיר, והוא פתח באש על החיילים.
"אחד החיילים, דרך השכפ"ץ, חטף כדור בעצבים של היד. חייל אחר חטף גם הוא כדור ביד, שלישי חטף כדור בצוואר, ורביעי - כדור בין השיניים. כולם התחילו לירות בתוך הבית, ונכנסנו לשם שניות אחרי הפציעה".
קלגנוב נכנס לדירת המחבל וניגש לפצוע בפה, דוד בן-גיגי. "ראיתי חייל עם דימום חזק מאוד, אבל נושם עדיין. שני חובשים טיפלו בחיילים האחרים ופינו אותם באמבולנס, ואני נשארתי עם הפצוע".
איך טיפלת בו?
"הכנסתי צינורות ושאבתי לו דם מהריאות. הרבה דם. הייתי בטוח שהוא לא יחזיק מעמד. מצאנו אלונקה, הכנסנו אותו לרכב של מפקד דובדבן, ויצאנו ממחנה הפליטים. הוצאנו אותו למחסום, ואמבולנס שלנו בא ולקח אותו. כשהוצאתי אותו מהרכב הצבאי, הצינור יצא לו מהפה ואני כבר הייתי בלי ציוד עליי אז לא הייתה לי אפשרות להכניס מיד צינור חדש. צעקתי לשני פרמדיקים של מד"א שהיו באזור שיביאו לי צינור. פרמדיקים יודעים לטפל יותר טוב מרופא. הם מאומנים ומיד תפסו את הסיטואציה. שמתי לו צינור חדש, הוא הועלה על האמבולנס ולקחו אותו לבית החולים הדסה".
בערב קיבל קלגנוב שיחת טלפון מפתיעה: "רופא האוגדה התקשר ואמר לי: 'אלכס, אתה יודע שהצלת אותו?' עניתי שאין מצב, הוא בטוח מת, דיווחתי בקשר שהמצב שלו אנוש. הוא אמר: 'לא, לא, אתה טועה, הוא חי והוא בסדר'. לא האמנתי".
בצניעותו, קלגנוב לא לוקח את הקרדיט על הצלת החייל לעצמו. "זו הייתה שרשרת כזו של מזל. אנחנו היינו לידו. הכדור נכנס וקרע עורק ראשי, אבל נתקע בחוליה ולא חדר אותה. הפרמדיקים באו במקרה על הכביש. מזל גם שהוא נפצע בשעות הבוקר, וכל הרופאים בהדסה היו בעבודה. אם זה היה בלילה, לכוננים היה לוקח יותר זמן להגיע מהבית.
מטופלים מודים לד"ר קלגנוב:
"בערב הוא פקח עיניים, וכבר לא היה מונשם אפילו. בסוף המילואים הלכנו לבקר אותו ולא מצאנו אותו, כי הוא כבר כמעט השתחרר הביתה אחרי 14 יום. כשנפצעתי במלחמת לבנון השנייה הוא בא לבקר אותי בבית החולים".
לאורך הריאיון מדבר קלגנוב על מסירות הנפש של החובשים והפרמדיקים שסבבו אותו בשירות המילואים שלו. קשה לא להיזכר שגם אלאור אזריה, שירה במחבל פצוע לאחר פיגוע בחברון, משרת אף הוא כחובש קרבי בחטיבת כפיר. "אני יודע מה קורה לך נפשית במצב כזה", מעיד קלגנוב. "מרוב אדרנלין אתה לא יודע מה אתה עושה, לא יודע מה אתה הולך לעשות. אני חושב שזה היה מקרה מהסוג הזה: סיטואציה שבה הוא היה במתח נוראי. גם לי יצא להיות בסטרס כזה, אבל לא הייתי עושה מה שהוא עשה, ברור שלא. תמיד הייתי במחשבה שאני רופא, ונשארתי בנאדם. כך גם הצוות שעבד תחתיי".
את הצל"ש השני שלו, בעקבות מלחמת לבנון השנייה, קיבל ד"ר קלגנוב בטקס מתוקשר ששודר בטלוויזיה - אבל את הצל"ש הראשון קיבל בטקס שהיה סגור לקהל. "חיילים קיבלו שם צלשי"ם על מבצעים שאסור לפרסם, וגם אסור לצלם אותם. חלק מהצלשי"ם ניתנו למשפחות, כי החייל נהרג בעת ביצוע המשימה.
"הילדים שלי ישבו בקהל, וראו ושמעו את כל הטרגדיות האלה. זה היה מאוד קשה, כי היו הרבה סיפורים על חיילים צעירים הרוגים. ראיתי שהילדים שלי לוקחים את זה קשה. הם קלטו שצבא הוא פחד, צבא הוא מוות. פתאום הם ראו מה מרגישות משפחות אחרי שמת להן בן. חששתי שהם יגדלו ויפחדו, אבל בסופו של דבר הבכור הלך לחיל הים והשני חולם להגיע לשייטת. הם בירכו אותי על הצל"שים, והיום גם הם רוצים להיות רופאים כשיגדלו".
אקו"ם