משהו סוריאליסטי כריאליסטי: 4 המלצות פרינג'

"שלוש אחיות" של צ'כוב מרגשת גם בלי הקסם הרוסי, "יהודי טוב" נוגעת באנטישמיות המודרנית בין קונפליקט לקומדיה, "הנסיך הקטן" מרתקת את כל המשפחה בלי יותר מדי רעש וצלצולים ו"הכיסאות" מציגה מופרכות שניטעת במציאות

בפולין, מתישהו בין שתי מלחמות עולם, כומר, שחקנית בדימוס ואחות צעירה נפגשים בקרון רכבת ומתלבטים מי מאנשי התחנה יקלטו לתוכו. הנבחר: סמיון ספיר, איש עסקים מנומס. בנסיעה הארוכה בדרך לוורשה, הנוכחים משוחחים על הא ודא תוך הבעת תסכול מהרס התרבות שממיטים היהודים. ספיר מבין שהימצאותו בסביבה לא אוהדת למוצאו מחייבת הצנעת מוצאו היהודי. באותו דיון בולטות הדעות החשוכות שמחזיקה האחות, קטיה שמה. אותה אידיאולוגיה עומדת בסתירה למראה ולאופי שלה. הוא מחליט ללמד אותה שיעור כשינסה לגשת אל לבה כהוכחה שליהודי אין קרניים - תחילה בצעדים מהוססים ובהמשך בחיזור נלהב - אך הוא מתאהב בתלמידה.

"יהודי טוב" (במקור Train to Zakopane), מחזה חדש יחסית שכתב התסריטאי ההוליוודי הנרי יאגלום, טומן בחובו משל ונמשל על האנטישמיות המודרנית. המעניין בו נמצא בהתייחסות לזהות באופן העמוק יותר של המילה. חלקה הראשון של ההצגה מהווה מעין מערכון קומי-פוליטי שמודע לעצמו. החלק השני נודד אל סמיון וקטיה שתוך יממה הופכים לזוג בעימות בין רומנטיקה להדחקה.

הפקת התיאטרון העברי משתדלת להתאים את המחזה למידותיו. העיסוק בסוגיות המוצגות רק מפלרטט עם עומקן ומורכבותן, מה שלא באמת גורם ל"יהודי טוב" להפוך לדרמה מטלטלת. גדי צדקה, שחקן ויוצר ותיק שהתיאטרון הוא הבייבי שלו ושל רעייתו פנינה ברט שביימה עמו את ההצגה, מביא לבמה משחק שכולו תוכחה בתפקיד הראשי. הפניות שלו לקהל בקולו המרעים ובשתיקות המהוססות יכולות לעצבן ובאותה מידה - הן הופכות אותו לשחקן יוצא מן הכלל. טטיאנה מחלינובסקי כקטיה היא בגדר תגלית.
 

בגדר תגלית. טטיאנה מחלינובסקי וגדי צדקה ב''יהודי טוב'' צילום: גיל פורזנסקי

החודש תעלה קופרודוקציה ל"שלוש אחיות" של צ'כוב בהפקת הקאמרי והבימה. את השלוש יגלמו גילה אלמגור, ליא קניג ויבגניה דודינה, מתוך החלטה של הבמאי חנן שניר לבגר את הנשים כדי להעמיק בהחמצה של חייהן. כנראה שזה יהיה אירוע תיאטרוני שונה בתכלית מזה שמציעה "שלוש אחיות", עבודת הביכורים שיצרה השחקנית עמית לוי שהועלתה באולם ברטונוב בהבימה ונדדה מאז לאולם האמפי בתמונע.

זו יצירה נקייה מאוד ומזוקקת עם תנועתיות חריפה, מודגשת, שמנסה ללכוד ו/או לגמד את הרגשות העצומים שלכודים בתוכה. לוי ויתרה על כל דמות שאינה במעגל הראשון או מנהלת קשרים רומנטיים עם הבנות, והוויתור אקוטי. הוא מאפשר לה לעקר מהקונסטלציה המקובלת מאפיינים רבים שמזוהים עם הקלאסיקה, להלביש אותה בבגדים שונים מהמקור אבל יפים בזכות עצמם.

השחקנים באמת חשים את העומק שבהתענות. הבמאית מסתמכת על אפיונים פשוטים ומעניקה להם חשיבות עצומה. הדר ברבש (אולגה), צליל חן זקס המצוינת (מאשה) ודנה קיילה (אירינה) מרכיבות תא נשי סגור ומבודד. נטשה מגולמת על ידי גבר (נמרוד דגן, שכבר גילם את גרטרוד ב"המלט" בגרסת זגורי), מה שמחד יוצר משטר מדכא ומאידך מעלה סוגיות הנוגעות למיניות. תום חודורוב, עמרי רוה, אסף פרי ואלון נכטיגל מבטאים עולם גברי קשוח.

רב הנשמט מן הנשאר מהחומר (הקסם הרוסי נעלם, למשל; לא תמצאו לא פראק ולא סמובר). זה לא מונע מההפקה האינטימית של לוי ושותפיה לרגש.
 

להלביש את הקלסיקה בבגדים שונים מהמקור אבל יפים בזכות עצמם. מתוך ''שלוש אחיות'' צילום: גדי דגון

חנוכה הפך מזמן לחג הפסטיגלים ומחזות הזמר ההמוניים. כמה טוב היה לראות בחג האחרון הצגה שהייתה אנטיתזה מוחלטת למה שהוצג באולמות אחרים. הבימה מארח באולם ברטונוב את "הנסיך הקטן", הצגת ילדים של תיאטרון דימונה מאת נעמה שפירא ואורי וידיסלבסקי ובבימויו של האחרון, מוזיקאי ומלחין תיאטרון מוכר שמונה לאחרונה למנהל האמנותי של המקום.

מסעו של הנסיך, שמבוסס כמובן על הספר המיתי של אכזופרי, רווי תלאות ומפגיש את הגיבור עם הטבע הפיזי והאנושי שבמדבר. הוא מיטלטל בין התביעות שדורשות ממנו הדמויות המטורללות שנמצאות באמצע הדרך. וידיסלבסקי ושפירא מדגישים עד כמה מדובר בסיפור "לכל המשפחה" על החיפוש באשר הוא.

הביצוע נהנה מעיצוב מגרה דמיון (סבטלנה ליבשיץ), שהצליחה ללכוד את הוויזואליה המכשפת של עלילת הספר בצורה מעוררת השראה. נדמה שהילדים שבקהל נהנו ממכלול הגירויים האדיר שנפרש בפניהם והמבוגרים נשבו בעדינות ובפשטות של מלאכת העיבוד ונפעמו מהעיניים התועות ומהנפש הפגיעה שסיגלה נטע בר רפאל כנסיך. שאר השחקנים (עדן גוזלן, נצנת זנזך מקונן, קובי ילוז וחנית כהן-מור יוסף) ריגשו בכל פעם שהזרקור הופנה אליהם.

חוויה מומלצת לילדים ולילדים בנשמתם שרוצים ליהנות מחוויה מזוקקת של תיאטרון, נטולת רעש וצלצולים.
 

סיפור לכל המשפחה על החיפוש באשר הוא. מתוך ההצגה ''הנסיך הקטן'' צילום: ז`ראר אלון

כשחושך ממלא את הבמה הקהל מוחא כפיים. מיכאל טפליצקי קוטע את ההשתחוויה: "כשתצאו מהאולם, אם נהניתם, תתקשרו לאנשים שאתם אוהבים ותגידו להם שראיתם הצגה מדהימה. אם לא אהבתם, תתקשרו לאנשים שאתם לא אוהבים. נקמה מושלמת". האמירה הזאת מתאימה בדיוק ל"הכיסאות" של תיאטרון מלנקי (שחזר לפעילות מחודשת בניהולו האמנותי של טפליצקי אחרי שנים שהיה מזוהה עם איגור ברזין), כי ההנאה מההצגה דיכטומית למדי ותלויה בשאלה אחת: האם אתה אוהב או לא אוהב תיאטרון אבסורד?

המחזה של יונסקו מתרחש בזמן אפס, בזירה זוגית שאינה ידידותית למשתמש, כשעוד ועוד כיסאות להמוני אורחים המוניים יוצרים מחנק אדיר. השניים מתנגחים זה בזה משל היו בשדה קרב, אוהבים ולעתים מתחבטים בשאלות גדולות בהרבה מעצם קיומם.

על במת העץ המוגבהת שעיצבה פולינה אדמוב יש השתדלות מיוחדת לשחק משהו סוריאליסטי כריאליסטי. הזקנים שמגלמים טפליצקי (שגם ביים) ויבגניה שרובה הם השתקפות של מערכת יחסים באמצע החיים (המונולוגים שמגוללים עבר טרגי זוכים להגשה מאלפת). ההחלטה להציגם כבני ארבעים אומרת משהו על התבגרות הגוף. מולם, כהתגשמות מעניינת של כוונת המחבר, פבל קרבצקי ואינה סלביטקר, הם שני הישישים שמזמזמים נעימות מוכרות.

משחק משובח, מופרכות שניטעת במציאות, משמעויות גלויות ונסתרות – מי שמתחבר לתיאטרון אבסורד יקבל את מלוא שנינותה של היצירה באריזה מרשימה.
 

האם אתה אוהב תיאטרון אבסורד? מתוך ''הכיסאות'' צילום: אנה וורונצובה