להתרחק מהארי פוטר: נוסחת ההצלחה של סופרת ספרי המתח
דנה אלעזר–הלוי, מחברת סדרת הלהיט "שליחות חשאית" הצליחה לגרום לבני הנוער לקרוא - ולא ממסך הסמארטפון. עם צאת ספרה החדש היא מספרת על ההשראה שקיבלה מהוריה ששירתו במוסד
כשדנה אלעזר-הלוי הייתה בת 18 וישבה עם הוריה לצפות בחדשות הערב, פעמים רבות היא ידעה על המתרחש מאחורי הקלעים של הכותרות, אבל נאלצה לנצור את לשונה. ככה זה כשאת חיילת ביחידה הסודית 8200. בכלל, המסתורין היה אורח קבוע בסלון של משפחת אלעזר. אביה ואמה הכירו בעת ששירתו במוסד, ואביה הקדיש את מיטב שנות חייו לארגון ולביטחון המדינה.
המתח הזה, בין מה שמותר לספר ומה שלא, והריגוש הנלווה לעבודת המודיעין המסתורית, היוו קרקע פורייה לסדרת המתח לבני נוער "שליחות חשאית", שחיברה אלעזר־הלוי (בהוצאת אחוזת בית). עד כה יצאו בסדרה "מבצע מנהטן", ו"מבצע ברלין" שהיו לרבי מכר, ואנו נפגשות לרגל צאת הספר השלישי בסדרה, "מבצע קהיר".
הסדרה, סוג של חסמב"ה מעודכנת, או אם תרצו החמישייה הסודית מקומית ומודרנית, זוכה לאהדה יוצאת דופן בקרב בני הנוער, ומצליחה לפרקים אפילו לנתק אותם מהסמארטפונים אהובי נפשם. הספרים מלווים שלושה בני נוער אמיצים - גיא, נועם ורועי, במשימות חשאיות שאליהן הם נשלחים על ידי המוסד.
אחרי שסיימו את ההרפתקה בברלין וחזרו לשגרה, שיחת טלפון אחת מחנן שומרוני, איש מוסד, משנה הכול: בקהיר, בירת מצרים, קם ארגון חדש שמאיים על שלום העולם. המוסד זקוק לעזרתם של הילדים והפעם מגייס אותם לפעילות באופן רשמי.
בעידן שבו רוב בני הנוער מעדיפים לקרוא ספרות פנטזיה, ספריה של אלעזר־הלוי הם אתנחתא סמי־מציאותית. "אני כותבת את מה שאני משערת שהייתי קוראת בילדותי, או מה שהילדים שלי היום ישמחו לקרוא", אומרת אלעזר-הלוי.
"אני כותבת אינטואיטיבית, כך שאני יכולה לנסות לפצח את סוד ההצלחה רק בדיעבד. בראש ובראשונה ילדים אוהבים את זה שהספרים ריאליסטיים, זה ככל הנראה יתרון וייחוד בולטים מאוד שיש להם בנוף ספרי הילדים. אני שומעת את זה גם מהרבה מוכרים בחנויות הספרים, שיש צמא אדיר בקרב הילדים לספרות כזו.
"מאז הארי פוטר קיימת בכל העולם נטייה, שלא לומר טרור, של ספרי פנטזיה ומדע בדיוני, ואם כבר יש ספרים שאפשר להגדיר אותם ריאלסטיים הם מה שאני מכנה 'ספרי בעיה' לנוער - העולה החדשה, הילד החנון. תמיד סביב בעיות חברתיות ולא סביב הרפתקאות ואקשן, כך שהשילוב הזה של ריאליזם והרפתקה כנראה מצליח. ילד יכול לדמיין את עצמו בתוך העלילה, בלי להמציא צורך ביכולת לעוף או לחזור אחורה בזמן".
לדברי אלעזר-הלוי, סיבה נוספת להצלחת הסדרה נעוצה בעובדה שהיא פונה לשני המינים, ולמרות הנטייה להאמין שריגול ומתח מדברים בדרך כלל לבנים, הרי שכאן היא מוכיחה שספרות כזו מגיעה גם לבנות.
אבל הסוד העיקרי להצלחה טמון ככל הנראה בז'אנר המותח: "יש ריגוש בתחושת הפחד ובעלילות המלאות תפניות. יש בכך כמעט מניפולציה שקושרת אותם לפעילות הזאת שנקראת לצרוך ספרות וליהנות ממנה, וזה פשוט עובד".
למה ילדים נמשכים לספרים על חבורות נוער?
"יש משהו שלדעתי הוא אוניברסלי ועל־זמני בחבורות. אני לא פסיכולוגית ילדים ואין לי שום הכשרה בתחום, אבל אני שואלת את עצמי את השאלות האלה וברור לי לגמרי שהסוגיה החברתית היא הדבר הראשון במעלה שמעסיק ילדים, הרבה יותר מדברים אחרים, כך שהמיקום שלך בחיים, בחברה, הוא שאלת השאלות, ולכן גם בשיקוף של זה בספרות.
"ברור לגמרי שבחבורה הזאת מתקיימים כל הגורמים והתפקידים החברתיים. יש המנהיג, המצחיק, המארגן - אלו דברים שנטועים כל כך עמוק באנושות ובתרבות שהיא צורכת, מסיפורי המיתולוגיה היוונית ועד ימינו. מבחינתי החבורה היא כלי למשוך ילדים לספרים ולתת להם את הדבר הכי בסיסי בקריאת ספרות - למצוא את עצמך בתוך הספר".
אלעזר-הלוי תרגמה בעבר כמה מספרי "החמישייה הסודית" ו"השביעייה הסודית", אלא שהם לא זכו להצלחה גדולה: "אי אפשר לעניין היום ילדים בלי שתהיה בפנים טכנולוגיה, יש משהו בתמימות של הספרים האלו שהוא תמים מדי לילדים של היום, ולכן זה לא תפס. כשהתחלתי לכתוב את 'שליחות חשאית' אפילו לא חשבתי על 'החמישייה' ו'השביעייה', אבל סביר להניח שהם חלחלו אליי ומשהו עבר בכתיבה".
את שני הספרים הקודמים בחרה אלעזר-הלוי למקם בערים שהכירה אחרי שביקרה בהן כמה פעמים, ברלין ומנהטן. הפעם העלילה מתרחשת בקהיר: "בחרתי בקהיר כי מאוד לא רציתי שהספרים יהיו רק בבירות מערביות מפונפנות. קהיר היא סוג אחר של עיר, והייתה לי משיכה גדולה למזרח התיכון.
"שקלתי למקם את העלילה בביירות, אבל זה נראה לי לא מציאותי שסוכן מוסד ישלח אותם לשם, לכן התפשרתי על מצרים, שזו מדינה שיש לנו הסכם שלום איתה, ועקרונית אין בעיה גם לנסוע לשם. התחלתי לכתוב בידיעה מלאה שלא אוכל לנסוע לקהיר, אבל אסתדר עם גוגל ועם מידע מאנשים שביקרו שם".
אלא שזמן מה לאחר שהחלה לכתוב החליטה אלעזר-הלוי שביקור וירטואלי אינו מספיק לה, וכך יצאה לדרך ההרפתקה שלה בקהיר: "ביררתי, ומתברר שזה לא כל כך מסובך. זה מצריך הוצאת ויזה, כמו בארצות אחרות, ויש טיסה יומית מבן־גוריון למצרים, הכול פשוט מאוד. נסעתי עם ידיד שחי בה כמה שנים בעבר מתוקף תפקידו, וכך היה לי מורה דרך צמוד. נהניתי הנאה בלתי רגילה מהביקור שם".
מה גילית על קהיר?
"גיליתי שכל מה שאנחנו יודעים וחושבים עליה נכון, רק בקנה מידה גדול יותר. היא באמת מאוד צפופה, מאוד רוחשת ותוססת וחיה. בדיעבד אני חושבת שהייתה זוכה בתואר ניו-יורק של המזרח התיכון. אם היית שואלת אותי פעם את השאלה הזו, אז הייתי אומרת שללא ספק תל-אביב היא ניו-יורק של המזרח התיכון, אבל אחרי שביקרתי בקהיר היא לוקחת את התואר בלי למצמץ.
"זו עיר קוסמופוליטית במיוחד, מרגישים שהיא נועדה לגדולות. מעבר לכך, כל מי שמתעניין בהיסטוריה חייב לבקר בה. אני ממש לא ידעתי את נפשי מעניין וסקרנות, העבר נושב מהעיר הזו מכל אבן. כל הקלישאות לגביה נכונות".
פחדת?
"זו עיר מלאת תרבות והיסטוריה, והאנשים ממש נחמדים ומסבירי פנים. כמובן שאי אפשר שלא לחשוב על העניין הביטחוני. אבל אם משהו יקרה, אז הוא יכול לקרות גם כאן או בפריז. לא פחדתי יותר או פחות מכל מקום אחר שאני נמצאת בו. לא הסתובבתי בחולצה שעליה מגן דוד, במפגשים עם נהגי מוניות את לא רצה לספר שאת מתל־אביב, אבל כשפגשתי נהגים נחמדים אז כן סיפרנו להם וזה התקבל בחיוך ובברכה".
את הערבית שבפיה היא לא ניצלה לדיבור, אבל בהחלט הקשיבה והבינה את הסובבים. "לא היה לי נעים להגיד שאני דוברת ערבית, אבל הבנתי הרבה יותר ממה שחשבתי שאבין", היא מודה.
"מה שכן, בהחלט ניצלתי את הערבית בתחקיר שלי לקראת הספר, כמו גם את העבר שלי ושל הוריי בקהיליית המודיעין ובמשיכה שלי לעולם הערבי. עוד גורם שהוא דומיננטי בחיי ונכנס לספר הוא השירה והמוזיקה. חיפשתי דרך לשלוח את גיבורי הספר לקהיר, ושילבתי אותם במקהלה של האיחוד האירופי. נחמד לשלב את הדמויות שלך בסיטואציה מוכרת".
אלעזר-הלוי (45) גדלה בתל-אביב. לאחר נישואי הוריה אמה פרשה מהמוסד והחלה לעבוד כמתורגמנית מאנגלית. מגיל צעיר ידעה שאבא עובד ב"משרד ראש הממשלה", ולא ממש שאלה על כך שאלות.
רק בשנות העשרה הבינה שאביה עובד למעשה עבור סוכנות ביון, ובמקביל הבינה שיש דברים רבים שהיא לא יודעת וכנראה לא תדע: "יש חלקי פאזל שעד היום אני לא יודעת, ואני מדמיינת אותם. אבא שלי נעדר הרבה מהבית. לאן הוא נסע ומה הוא עשה? אלה שאלות שעד היום אני לא יודעת לענות עליהן.
"כל חייו אבא לא סיפר מה עשה באמת. זה לא כמו היום, שהרבה דברים מגיעים לתקשורת. בתקופתו הכול באמת היה חשאי. את כל המידע שלי לספרים ולרעיונות אני שואבת ממה שכן פורסם, אבל את ליבת הדברים אנחנו לא יודעים, ובעיניי טוב שכך".
כנערה היא הרבתה לקרוא ובתיכון למדה ערבית, מה שעזר לה בהמשך להתקבל ליחידת המודיעין 8200 היוקרתית וללימודי התואר הראשון בספרות ערבית ובהיסטוריה של המזרח התיכון. בהמשך סיימה גם תואר שני בהיסטוריה של החינוך. אל תחום הספרות הגיעה באופן טבעי בעקבות אמה המתרגמת. במהלך השנים היא מילאה תפקידים שונים בהוצאות הספרים המרכזיות בארץ, ועד היום היא מתרגמת ועורכת לצד הכתיבה.
"נולדתי בעצם לתוך התחום, זה מה שאמא שלי עשתה מאז שזכרתי אותה", היא מספרת, "כמו שיש ילדים של רופאים ועורכי דין שממשיכים בדרכם, אז גם אני המשכתי את דרכה, לא כל כך בהחלטה מודעת כמו מעצם הנסיבות".
את דרכה בעולם הספרות החלה אלעזר־הלוי כסטודנטית שעשתה הגהות על ספרים ובהדרגה התקדמה למגוון גדול של תפקידים: מתרגמת עצמאית, ראש מחלקת תרגום בהוצאת כנרת, עורכת ספרי העיון בכתר ובאמצע, "במשך כמה שנים מאושרות מאוד", ערכה את מדור הספרות ב"מעריב".
כל השנים האלו, כששאלו אותה מתי סוף־סוף תפרסם ספר משלה, לא הייתה לה תשובה. את התמונה שינה מפגש מקרי עם סופר מתח לבני נוער, שגרם לה לנסות לראשונה לכתוב: "אמרתי לעצמי במין שעשוע שלא יכול להיות שאני לא אדע לכתוב ספר מתח לנוער. לקחתי את זה בתור אתגר פרטי ולא סיפרתי לאף אחד חוץ מלבעלי. נהניתי מזה מאוד, קמתי בבוקר ורקמתי עלילות, לא שיערתי שזה יצליח בכזאת צורה".
אחרי הצלחת הספר הראשון, היה ברור שהוא יהפוך לסדרה. הספר השני הצליח גם הוא מאוד וילדים רבים, בהם גם ילדיה של כותבת שורות אלו, ציפו בקוצר רוח ליציאת הספר הבא. האמהות, מצדן, יכולות לשמוח על איכויותיו של הספר, שבולט לטובה על רקע הספרים האחרים שמככבים על מדפי הספרים לנוער היום.
אלעזר-הלוי עצמה אינה מוטרדת מהנעשה בתחום ספרות הילדים: "אני מאמינה מאוד נלהבת בדעה שספרים לא יכולים לקלקל. בלי לדבר על מקרי קיצון, ברוב ספרי הילדים מבחינת תכנים יש איזה היגיון ותוכן, בטח בספרים שיוצאים בהוצאות מרכזיות. כך שאני גם כאמא וכהורה וכאשת ספרות לא חוששת מספרים ירודים.
"אני נתתי לילדים שלי לקרוא מה שהם רוצים, ספרים שמיועדים מלכתחילה לבני גילם, וגם אם השפה ירודה, אני לא נחרדת ואפילו מעודדת. אני רוצה ללמד אותם שאפשר לשאוב הנאה מדפדוף. זה בעיניי קודם לכל שאר השיקולים. קודם כול שילמדו ליהנות מהספרים, ואני מאמינה שעם הזמן, היות שאנחנו מחנכים אותם, ובית הספר מחנך, הם ילמדו לעשות את הסינון בעצמם.
"אני סומכת לגמרי על ילדים וטעמם ובעד לפרוש בפניהם את כל האפשרויות. באופן טבעי הם ילמדו לבחור לעצמם את הדברים הראויים, האיכות צפה ועולה מתוך הרפש".
ובשוק המבוגרים המצב לא בהכרח טוב יותר, גם שם חל פיחות בתכנים.
"הגבולות נפרצו, כל אחד יכול לבוא ולפרסם באופן דיגיטלי את ספריו, ולשמחתי אני פחות חרדה מאחרים. אני חושבת שמבחינת התוצרים הספרותיים שאנחנו מקבלים הנפח התרחב, אבל באופן שווה בכל הרבדים. אנשים כותבים יותר, וכותבים גם ספרות יותר טובה, וגם ספרות פחות טובה.
"התחנכתי אצל אֹהד זמורה, מגדולי המו"לים שיש לנו, והוא דיבר תמיד על הוצאה לאור ועל ספרות בכלל במונחים של הטוב ביותר מסוגו. אין רתיעה משום סוג של ספרות, אפילו לא רומן רומנטי, אבל אם מישהו כותב רומן רומנטי - אז שיעשה רומן רומנטי טוב".
בתור מי שהיא גם סופרת וגם מתרגמת, כשמדובר בספרי מבוגרים, אנשים מעדיפים לקרוא מקור או תרגום?
"לא בדקתי את הנושא מדעית, אבל אנחנו רואים נטייה משמעותית של מבוגרים לקרוא ספרות מקור. קיימת בארץ כמיהה ואהבה לספרים שנכתבים כאן ועכשיו ועוסקים במה שמתרחש כאן. בספרי ילדים המצב הפוך לחלוטין. יש כאן סופרי נוער טובים כמו ינץ לוי, גלילה רון־פדר, מאירה ברנע־גולדברג, אבל עדיין רוב בני הנוער מעדיפים לקרוא ספרים מתורגמים".
שני בניה, בני 12 ו-16, הם מהקוראים הראשונים של ספריה והמבקרים הקפדניים ביותר: "הם קוראים עם עט ביד ומסמנים דברים שמפריעים להם, הם שותפים פעילים בכתיבה".
היא עצמה מוצפת במכתבי תודה מילדים והורים, שלוחצים עליה להוציא עוד ספר וכמה שיותר מהר: "אני בנאדם מאוד מאורגן וכותבת יחסית מהר, ועדיין זה לוקח לי כמה חודשים. ואז ילדים קוראים את הספר ביום ושואלים אותי 'מתי הבא?'"
לשאלה הזו יש אפילו תשובה: עלילת הספר הבא נרקמת בימים אלו ותתרחש בטורונטו. במקביל יש גם דיבורים על סדרת טלוויזיה: "יש גישושים", חושפת אלעזר־הלוי, "ואני מקווה שהם גם יובילו מהר לקו מעשי".
אקו"ם