ראשי » תרבות » במה

"מצחיקונת": השואו דיכא את התוכן - ולהפך

לא מפתיע, לא מסעיר ולא מתיימר להגיד דבר מעבר למובן מאליו, ברצף מחזות הזמר שפקדו את במות ישראל לאחרונה, "מצחיקונת" בכיכובם של מיה דגן ועמוס תמם לא מצליח להדביק את הציפיות

 
תעשיית מחזות הזמר בארץ היא כמו מפלצת שזקוקה לעוד ועוד הפקות כדי להזין את עצמה. ישנה חשיבה מתמדת לשאלה מה יהיה המיוזיקל הבא שיצליח להפתיע, לרגש ובעיקר לשבור קופות. ברור שכשהתיאטראות הכניסו את עצמם ללופ הזה, העשייה שלהם נהייתה משועבדת במידה רבה לספקטקלים למיניהם. למרבה השמחה, יש כאן לא מעט יוצרים שיודעים את העבודה (שלחלוטין אין להקל בה ראש) ובכל פעם הם מכוונים לשיאים חדשים. עד עכשיו.
 
במקרה של "מצחיקונת" בקאמרי, ממילא לא הייתה כוונה להעלות את הרף. בשונה מ"עלובי החיים" למשל, לא מדובר באפוס תיאטרלי ומוזיקלי, אלא בסיפור עלייתה ונפילתה של השחקנית והקומיקאית פאני ברייס. המחזמר (מחזה: איזבל לנארט, מוזיקה: ג'ולי סטיין, שירים: בוב מריל) הועלה בברודווי בראשית שנות השישים וזכה לעיבוד קולנועי מצליח בכיכובם של ברברה סטרייסנד ועומר שריף, אבל למעשה זו הפעם הראשונה שהוא מועלה על הבמה הישראלית המקצועית.

העלילה המוכרת מגוללת כיצד הפכה ברייס, א ג'ואיש מיידלע מברוקלין, מעוד אחת מבנות המקהלה בקברט נידח לזו שאור הזרקורים העולמי מופנה כולו אליה. לאחת ההופעות מגיע ניק ארנסטין (מדוע לעזאזל בחרו לעברת את השם לארנשטיין?!), מהמר ידוע שידו בכל, ואז מסלול חייה משתנה: חיי הזוהר לצד האהבה המתעצמת מביאים אותה מצד אחד למקומות שהיא מעולם לא חלמה להיות בהם ומצד שני מסבכים אותה בצרות. מה שמעניק למחזמר את האנרגיה הוא האמביציה הבלתי פוסקת של ברייס, שמתעקשת, כשם אחד השירים, ש"לא יחרבו לי את המסיבה".
 
בחזרה אל חומרי המציאות של "מצחיקונת" מבינים שהכל היה נורא תמים. אלה ימים של קברטים עליזים, קרבות בין מפיקים ושואוביזנס מסעיר. כשמעתיקים אותם ל-2016 בואכה 2017, לא מספיק להסתכל על העבר בערגה. עד כמה שמתוק ונחמד לחזור לנאיביות של תקופה מסוימת, יש משהו כמעט פשטני בלהסתכל על שנות העשרים בלי לומר משהו על אותם זמנים.

על פניו, שום דבר לא מסעיר במרקחת הזאת. למרות שהעניינים ב"מצחיקונת" מתנהלים על מי מנוחות ולא מתיימרים להיות גדולים מהחיים כיאה למחזמר, אם הביצוע הנוכחי היה טוב במיוחד היה אפשר לשכוח מכך, הרי זהו מחזמר די מיושן, אפוף ניחוחות נוסטלגיים, שכוחו בהצגה אמינה ומעניינת של חומרי המציאות. ועם זאת, אי אפשר להפריד את התוכן מן הז'אנר. כשמגיעים לצפות בהצגה מסוג זה, מרכיב ההנאה והיקף החוויה הוא חלק בלתי נפרד מהצפייה עצמה.
 
ככלל, בקאמרי 1 קשה מאוד לייצר אינטימיות, אך מבחינים בבירור שהמטרה הפעם לא הייתה ליצור מופע פומפוזי. צדי צרפתי כבמאי ממש מתאמץ לשדר אלגנטיות על הבמה. חילופי התפאורה שעיצב במבי פרידמן מינוריים ולא בומבסטיים. יצא שהשואו דיכא את התוכן וההפך. התוצאה הסופית – כישלון, על משקל "הניתוח הצליח, החולה מת". מכונת הבידור ניסתה לפעול בכל הכוח והגלגלים עצרו מלכת.

מיה דגן היא אכן הליהוק הנכון לדמותה של ברייס: פרפורמרית קלילה, פלפלית, שנהנית להשתולל ולהתפרע בכל הזדמנות נתונה. היה שווה לעזוב את בית ליסין, הא? כזמרת ניכר שהשירה שלה תיאטרלית, לעתים אפילו יתר על המידה. עמוס תמם כארנסטין הוא המאצ'ו שהוא רגיל ויודע לגלם. את הכריזמה ביניהם ניתן לתמצת למשפט "כש'קזבלן' פגש את 'גברתי הנאווה'", בעוד הבימוי של צרפתי שם דגש על המפגש בין הנוירוטיות שלה לשארם שלו.
 
עוד בקאסט: אורנה רוטברג המקסימה היא אמו הממולחת של ברייס, אסתי קוסוביצקי ואסנת בן יהודה הן חברותיה, עמית רייס הוא הכוריאוגרף הצמוד אדי ראיין, אבי טרמין משקף נפלא את הצדדים החמוצים-מתוקים אצל מפיק העל פלורנץ זיגפילד ושהם שיינר בולט בתפקידים זערוריים. שלמה וישינסקי מתוק בתפקיד הלא מפותח של מר קיני. כבר לא מייצרים שחקנים כמוהו היום.

אם להתמקד בשחקני התיאטרון המיומנים, לא חסר חן על הבמה. עם זאת, אין להט אמיתי באף חטיבת ביצוע. כך מגיעה "מצחיקונת" לקו הסיום בלי להפגין כל מאמץ להפתיע את הצופה, שמגיע מצדו למחזמר המי-יודע-כמה בשנה האחרונה, בציפייה להתרגש, להתלהב ולהיות מופתע, אם לא באופן יוצא מן הכלל, אז לפחות בדומה לכל שאר מחזות הזמר בהם צפה לאחרונה.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg