ראשי » תרבות » קולנוע

ששת הימים שלי: חיים טופול על הניצחון המזהיר ההוא

ביוני 1967 שיחק חיים טופול בלונדון את טוביה החולב. ביום פרוץ הקרבות של מלחמת ששת הימים עלה על מטוס בחזרה לארץ, ובמשך שבוע התגייס להופיע בפני הלוחמים. "האנגלים שליוו אותי לשדה התעופה חשבו שאני משוגע"

חיים טופול, שחקן. באייר תשכ"ז, יוני 1967, היה בן 32, ושיחק בלונדון את טוביה החולב במחזמר "כנר על הגג". ביום פרוץ הקרבות עלה על מטוס בחזרה לארץ, ובמשך שבוע התגייס להופיע בפני הלוחמים. "בלונדון, חלק מהצגות 'הכנר' ביוני וביולי 1967 הפכו לחגיגות ניצחון. בבתי היהודים 'ירושלים של זהב' התחרה ב'לו הייתי רוטשילד'"
 
"חדר ההלבשה שלי בתיאטרון 'הוד מלכותה' בלונדון היה תמיד מלא באורחים מן הארץ. באו חברים ומכרים, ומכרים של חברים. שמחתי לראות את כולם. התגעגעתי והמבקרים הביאו איתם חדשות מן הבית. היו חדשות טובות והיו לא כל כך משמחות.

באפריל ובמאי 1967 הגיעו חדשות מדאיגות. המתח לפני המלחמה הלך וגאה. בשעת ההצגה, בין הסצנות, הייתי רץ לחדר ההלבשה כדי להאזין לחדשות. כמה קינאתי באנגלים, שאוזניהם כרויות לשמוע על תוצאות משחקי הכדורגל או הקריקט.
 
"באותה תקופה הציע לי המפיק קרלו פונטי לשחק את סנשו פנשה לצדו של דני קיי ב'דון קישוט'. באחת מפגישותינו הבחין פונטי שאני שרוי במתח. 'מה העניין', הוא שאל, 'אתה מודאג בקשר להתפתחויות בישראל? גם אני! אבל תסביר לי: מדוע אתם מתעקשים לחיות דווקא במזרח התיכון? שלושה מיליון יהודים - איזה סיכוי יש לכם, מול מאה מיליון ערבים? הם ישחטו את כולכם.

"מדוע לא תלכו לאמריקה? שם ממילא חיים שלושים מיליון יהודים' (אין גוי שמאמין שבסך הכול היו אז 14 מיליון יהודים בעולם. גם יהודים רבים מטילים ספק במספר הזה. דובלה גוטסמן אומר שלפי הסטטיסטיקה חיים באנגליה 45 אלף יהודים, שכמליון מהם גרים בלונדון).
 
"'אתם אוהבים שמש, חופים, תפוזים?', המשיך פונטי, 'אז מה רע בקליפורניה? פעם בשנה או בשנתיים סעו לבקר כתיירים בירושלים. תחגגו, תבכו, תתפללו ותחזרו לקליפורניה – לציוויליזציה. אבל לחיות שם? לשם מה? ממילא לא יתנו לכם, ישחטו אתכם'. אחרי המלחמה הוא שלח אליי מברק: 'בראוו! סליחה, טעיתי. ברכותיי, קרלו'".

"בבוקר חמישה ביוני, כשנודע לי על פרוץ הקרבות, טלפנתי למפיק ההצגה ריצ'רד פילבראו והודעתי לו שעליי לטוס לארץ. הודעתי זאת גם לסוכני, ריצ'רד איסטהם. השניים קיבלו זאת בהבנה ואף ליוו אותי לנמל התעופה.

"לא הייתי הישראלי היחיד שניסה לטוס ארצה. ישראלים מכל קצווי עולם נדחקו בנמלי התעופה כדי לחזור. איזו מדינה משוגעת, חשבו שני האנגלים שליוו אותי: יש מלחמה בארץ שלהם, והאנשים האלה נאבקים על מקום ישיבה במטוס שטס אליה. במקומות אחרים אנשים עושים הכול כדי לצאת ולהסתלק ממוקדי הסכנה.

"לפי חוזה העבודה היו לי ימי חופשה מהצגות בראש השנה וביום הכיפורים, אך לא היה כל סעיף בדבר מלחמה בארץ. אילו הייתה המלחמה נמשכת יותר משישה ימים, היו מוצאים לי בוודאי מחליף. אבל אחרי שבוע אחד כבר הייתי בחזרה על בימת 'הוד מלכותה', במגפיים, קסקט וציציות מתנפנפות.
  
"כשהגעתי לארץ, כבר בנמל התעופה הופניתי ליחידה שלי. נדדתי מיחידה ליחידה עם המלחין והמוזיקאי רפי בן-משה, שליווה אותי עם האקורדיון. מלבד הבידור מצאתי את עצמי משיב לשאלות החיילים על הנעשה והנשמע בחזיתות האחרות, ובעיקר על מה שחושבים עלינו בחו"ל ומה התגובות שם.

"ביום הרביעי למלחמה הייתי בירושלים. הקרבות בעיר עדיין לא הסתיימו אבל הכותל כבר היה בידינו. הלכתי לשם עם רפי בן-משה ושאול ביבר, והנאספים בירכו 'שהחיינו'. תערובת של עמך וחיילים, של שמחה וחרדת קודש. אנשים דיברו בלחש ולאט, ודמעות ניגרו מעיניהם של גברים קשוחים. לחיצות ידיים עצורות ומלאות משמעות.

"לתוך כל אלה הגיחה קבוצת חיילים מחיל התותחנים או אולי מחיל הנדסה. אחד מהם זיהה אותי והצביע עליי, ואת אוויר הקדושה קרעה לפתע שירה עליזה של החיילים: 'טוב למשיח טוב, הווו... אללה יביא לו מזל טוב...'.

"בשבת, לאחר שהופעתי כבר בכמה יחידות ובבתי חולים במרכז הארץ, נשלחתי לגולן. הקרבות הסתיימו. בדרך חזרה דרומה נכנסתי לקיבוץ גדות. הייתה שם שמחה אמיתית. האנשים והילדים יצאו מהמקלטים שבהם בילו את השבוע האחרון, והתכנסו בחדר האוכל.

"לקיבוץ גדות, שסבל קשות מידי הסורים, הייתה סיבה מצוינת לחגוג: הגבול המאיים הורחק ממנו. בית המכס - המפלצת שרבצה מעל גשר בנות יעקב ואיימה על היישוב - הוכרע.

"כאמור, מיד לאחר תום הקרבות חזרתי ללונדון. משם היה בלתי אפשרי להבחין בשינויים שחלו בארץ, רק הדים של התהליך הגיעו אליי. לפני מלחמת ששת הימים נטו בני גילי לחשוב על עצמם כישראלים יותר מאשר כיהודים.
 

"משפט אייכמן ב-1960 הציג את שואת יהודי אירופה על כל זוועותיה בפני הישראלים, אך הייתה לכך גם השפעה שלילית: ישראלים רבים, במודע או שלא במודע, ניסו לא לקשור את עצמם עם מי שהובלו כצאן לטבח. אחרי מלחמת ששת הימים נשמעו לפתע קולות שונים, וישראלים רבים החלו לראות את עצמם גם כיהודים.

"אינני יודע להסביר מה גרם לכך, אך הניצחון עצמו הפך כל יהודי בעולם ליהודי גאה. יהדות העולם התייצבה חד-משמעית מאחורי העם בישראל, ולא רק בכסף. מתנדבים רבים באו לארץ והיו מוכנים לסכן את חייהם למען המדינה היהודית.

"איחוד ירושלים ושחרור הכותל המערבי הביאו להתעוררות דתית. חיילים ואזרחים שמעולם לא פתחו סידור או מחזור החלו לפתע להתפלל. שירים חסידיים מסורתיים וחדשים עלו על השפתיים ועל גלי הרדיו, וכמעט כל זמר או זמרת בארץ שכיבדו את עצמם עלו על העגלה החסידית. החלה אפילו תחייה של שפת היידיש, שלפני כן רבים לעגו לה, ראו בה את סמל הגלותיות והספידוה בטרם עת.

"משהו מכל זה הדהד גם בלונדון. יהודים שראו את 'הכנר' פעם באו לראותו פעם ופעמיים נוספות. חלק מההצגות ביוני וביולי 1967 הפכו לחגיגות ניצחון. בבתי היהודים רק 'ירושלים של זהב' של נעמי שמר התחרה ב'לו הייתי רוטשילד'".

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg