מני יעיש רוצה להיות הטרנטינו היהודי
סרטו הראשון הופק בתקציב דל והגיע לפסטיבל קאן. כעת, מני יעיש מציב רף חדש לאקשן ישראלי עם "אבינו". בראיון הוא מספר על המאבקים בין הדת לאלימות, בין הכיפה לקסקט, בין היוצרים לשרת התרבות, וגם על החלום הבא: לעשות את "מת לחיות" הישראלי
כשכותבים את המילה "אבינו" בגוגל עולות התוצאות הצפויות - אברהם, יצחק ויעקב. אבל בשבוע השלישי להקרנתו של הסרט הנושא את השם הזה, הוא כבר מצליח להתברג במקום מכובד למעלה. למעלה מ־65 אלף ישראלים צפו בו, הביקורות משבחות, וההצלחה מפתיעה אפילו את היוצר שלו, מני יעיש, שגם כתב וביים ואפילו מופיע בו לשניות אחדות.
זהו סרטו השני של יעיש, שהתפרסם לפני כארבע שנים עם "המשגיחים", סרט שעסק בשלושה ברסלבים מתחזקים בבת־ים, ששומרים על "ניקיון השכונה", גם באלימות כשצריך. הסרט עקב אחרי הקונפליקט של אחד מהם עם הדת, כשהוא מתאהב בבחורה צעירה שעוברת לגור בסמוך, והשלושה מגיעים להזהיר אותה שלא תסתובב בשכונה בלבוש חושפני מדי. הסרט ההוא של יעיש, עם תקציב התחלתי זעום של כחצי מיליון שקל, זכה לביקורות מהללות, לתשע מועמדויות בפרסי אופיר ולזכייה בשניים מהם: פרס השחקן הראשי ושחקן המשנה הטובים ביותר. זה לא עצר כאן - הסרט גרף גם את פרס "איגוד הבמאים והתסריטאים" של פסטיבל קאן.
הפעם בחר יעיש להגשים חלום ישן - סרט אקשן של ממש, עם סצנות אלימות של יריות ומכות שלא חוסכות פרטים מהצופה.
זה נראה כאילו בסרטים שלך יש שני מוטיבים מרכזיים שחוזרים - דת ואלימות. יש כאן סמליות, או יחסי כוחות בין השניים?
"הייתי מגדיר את זה יהדות ואקשן. האמת שהתחלתי לגלות שזה מוטיב שיוצא ממני. אני לא יכול בלי זה. לא יכול בלי האקשן ולא יכול בלי הדת, שאני מאוד קשור אליה. בשבילי הקולנוע זה דת באיזשהו מובן. הקולנוע לוקח אותי למקומות רוחניים מאוד, והדת גם. אז אני משלב. הז'אנר שאני הכי מחובר אליו הוא אקשן. גם בתנ"ך יש המון אקשן וסצנות שיכולות למלא בקלות סרטים עתירי תקציב. מצד שני, הגיבור אצלי תמיד יהיה איש דתי, מסורתי, מאמין. ושני המוטיבים האלה תמיד יבלטו אצלי בסרטים. אני מנסה להיות הטרנטינו היהודי".
יש אולי כאלה שיבקרו אותך על האלימות הקשה והגרפית.
"הטקס הכי 'אלים' ביהדות הוא ברית מילה, אבל הוא גם הכי קדוש. מבחן האמונה הכי גדול בתורה הוא עקדת יצחק - יש אלים יותר מאבא בדרך לעקוד את בנו? והנה זה שם. חוץ מזה שאם כבר עושים רגע אלים בקולנוע, אז לעשות אותו עד הסוף. יש במאי בשם פול ורהובן, הבמאי של רובוקופ, שנחשב אלים במיוחד. הוא אמר פעם - ואני מאוד הזדהיתי עם זה - אם תראה לי שוט של אקדח יורה, קאט, גופה על הרצפה, אני קם והולך, ביאסת אותי. אבל אם תראה את הגופה עפה באוויר והדם עף, חשפת אותי לקסם של הקולנוע, נתת לי לרגע להיות במקום שלעולם לא אהיה בו".
"אבינו" מגולל את סיפורם של ראש צוות אבטחה במועדון לילה, עובדיה רחמים, שאותו מגלם מוריס כהן, ושל אשתו - בסרט ובמציאות - רותם זיסמן־כהן, שמתקשים להביא ילד לעולם. עובדיה מסרב להצעת עבודה מפתה מאיש העולם התחתון שפוקד את המועדון דרך קבע, לשמש כגובה הכספים הראשי שלו בשוק האפור. אך כשהניסיונות להרות נכשלים, הוא מקבל את ההצעה כדי לממן לאשתו טיפולי פוריות במרפאה פרטית. משם העסק הולך ומסתבך.
"הרעיון לסרט התחיל מכל מיני כיוונים", מספר יעיש, "הכיוון הראשון היה לעשות משהו יותר גדול מהמשגיחים. הוכחתי את עצמי במובן מסוים, ורציתי לעשות משהו יותר גדול ודרמטי. וחשבתי על נושא. אני תמיד מתחיל מהנושא, והוא מה שמנחה אותי לכתוב. במשגיחים הנושא היה אמונה. גם אבינו מדבר על אמונה, אבל הנושא שממנו התחלתי הוא אבהות.
"הילד הראשון 'הפך' אותי - ברמה טובה כמובן, הילד השני עוד יותר. אבהות מלמדת אותך כל כך הרבה על החיים, עושה לך איזו השכמה. אני רוצה להיות אבא כבר מגיל 16. הבנתי שאבהות משנה אותך לטובה, אבל היא גם מחלישה אותך כי אתה הופך להיות גבר אחר, וחשבתי לקחת את זה לגבר שכל מה שהוא יודע זה כוח, ה־גבר, הכי מאצ'ו שיש, ולנסות להפוך אותו לאבא. הלב הטוב שלו רוצה להיות אבא כדי להשתחרר מהעולם הכוחני אבל גם מכניס אותו לתסבוכת בעייתית".
לכן גם הבחירה בשם של הסרט?
"'אבינו' זה גם הקב"ה. יום אחד חבר אמר לי דימוי יפה שריגש אותי ומחזיק אותי עד היום. אתה רוצה לדעת איך הקב"ה מסתכל עליך? תראה איך אתה מסתכל על הילדים שלך, איך שאתה איתם. אתה משוגע עליהם, אבל אתה תחנך אותם לאורך הדרך, תכעס עליהם ותלמד אותם מה מותר ומה אסור. זה משהו שחיזק אותי ונתן לי כוח לגבי מי שאני בתפיסה הדתית והקולנועית שלי, ואמרתי לעצמי שאם כבר מדברים על אבהות אז אין כמו אבינו שבשמיים. לכן השם ולכן המקום שבו הסרט מתרחש הוא סימבולי - מועדון 'שמיים', והשם של הגיבור הוא עובדיה רחמים - עובד ה'. מפה נקודת המוצא, מכאן התחלתי".
אחת הנקודות המרכזיות בסרט הוא טיפולי הפוריות. זה משהו שהכרת?
"האלמנט הזה בסיפור של הגיבור - ייסורי התופת בניסיון להביא ילדים - לא נוגע אליי, הבאנו שני ילדים לעולם בדרך הטבע, אבל חברים שלי וקרובי משפחה במעגל האישי הקרוב כן חוו את זה, ועברתי את זה איתם באיזשהו מובן. ואני יודע שזה קול חשוב לנושא שישראל מתעסקת בו, אם לא כל העולם, וגם ההבדלים בין הרפואה הציבורית והפרטית, והייסורים שאותם זוגות עוברים. אני כן מוצא את עצמי בסרט במובן הזה שהסרטים שלי מאוד אישיים. כך היה גם לגבי המשגיחים, שבו ביקרתי את עצמי על האמונה שלי, והפעם אני מבקר את עצמי אם אני אבא טוב או לא, מה המחיר של אבהות. כל השאלות שזה מעלה באיזשהו מובן. זה נתן לי הרבה נקודות לתסריט".
יעיש ורעייתו, הבמאית המוערכת קרן ידעיה, לא חוו כאמור קושי בהבאת ילדים לעולם, אבל זוג אחר המעורב בסרט דווקא כן: השחקנים הראשיים מוריס כהן ורעייתו רותם זיסמן־כהן, שגם שיחקו ב"המשגיחים". מתברר שלפעמים המציאות חזקה יותר מכל סרט.
"כשכתבתי את התסריט ראיתי לפניי את מוריס. מוריס ורותם זה עסקת חבילה, וזה הרגיש כל כך נכון. אני כבמאי מחפש אמינות, ויש יותר אמין מהאהבה שלהם על המסך ומחוצה לו? על הכימיה הזו לא צריך לעבוד והרבה פעמים נעזרתי בהם, אמרתי להם 'תנו לי קצת מכם'.
"הדבר הכי פסיכי שהיה, ואת זה לא ידעתי כשכתבתי את התסריט, שגיליתי פתאום במפגשים ובחזרות איתם שהם בסיטואציה דומה, שש שנים מנסים להיכנס להיריון ולא מצליחים, ודיברנו על כך הרבה בחזרות ובעשייה ובכתיבה וזה היה מטורף. ואז בסוף הצילומים רותם נכנסה להיריון ולאחרונה נולדה להם בת, הדסה. השבוע אני הולך לבריתה שלהם. אין יותר 'אבינו' מזה. איך סרט מגשים את החיים, או איך החיים מגשימים סרט. אני חושב שזה מטורף. והרצון שלהם כזוג על המסך שכל כך רוצה ילד, שהגיע ממקום אמיתי, שום שחקן לא יכול היה לעשות את זה. את התאווה הזו לילד ושהוא כל כך רוצה לרָצות אותה והיא אותו, וקשה להם, והיה להם קשה. במובן מסוים, הם נחשפו קצת מעבר למה שהם היו צריכים, ואני אסיר תודה להם, וזה נעשה בהמון כבוד. אנחנו מפיצים את הנס, ומספרים את זה בכל מקום".
ואיפה נכנסת האמונה בסרט?
"בסצנה שבה שניהם הולכים לקבל ברכה מרב מקובל, והניסיון הזה של האמונה במאתיים אחוז שזה יבוא - אם לא עכשיו עוד חמש, שש או עשר שנים, אבל בסוף זה יבוא. ומה קורה כשמחליטים פתאום גם לעֲרב רופאים וללכת נגד הטבע ולנסות לשחק קצת את אלוהים? פה פתאום מתעוררת האמונה. וזה רגע כזה ששווה לעשות עליו סרט. פה בעיניי גם מתחיל הסרט, כשעובדיה על הקצה. מהרגע שהגיבור נמצא מול צומת דרכים וכמה שאני כבמאי מצליח לגרום לך להזדהות איתו. והקטע המטורף הוא שמה שיפה בסרט - ואני שומע זאת לא מעט - שההזדהות עם הגיבור היא פנומנלית, אין אחד שלא מאוהב בעובדיה, אין אחד שלא חושש לגביו, ועובר את מה שהוא סובל, וברגעים מאוד קשים - קשה לאנשים, ומגיבים באמוציות מאוד גבוהות, מבכי ועד קיא, קשה להם עם המסע שהגיבור עובר. מתי בפעם האחרונה היה לך אכפת מברוס וויליס על המסך?".
מני יעיש רצה בכלל להיות שחקן סרטי אקשן ("חשבתי שזה הדבר המגניב, לכסח את הרעים, להציל את הבחורה"). בשכונת ילדותו בבת־ים הוא עבד בעבודות מזדמנות כדי לרכוש את מסרטת הווידאו הראשונה שלו, והתחיל יחד עם חבריו לצלם סרטי פעולה. כשבגר רצה להפוך את החלום למציאות וניסה להתקבל לבית הספר למשחק של ניסן נתיב. התשובה השלילית שקיבל משם ניווטה את הקריירה שלו לצד השני של המצלמה.
"ברגע שלא התקבלתי, ניפצו לי את החלום והתאכזבתי, ואז אמא שלי ראתה אותי מפורק בחדר ואמרה לי: 'מני, אתה מפספס כי אתה מתעסק בבימוי. אתה מצלם את החברים שלך בשכונה'. כשהיא אמרה את המילה הזו, פתאום הכול התברר לי, כי כל הזמן הייתי מצלם בשכונה את החברים ועורך בווידאו, חי ונושם קולנוע, ואז זה הבהיר לי הכול. אני כל כך שמח שלא התקבלתי להיות שחקן".
יחד עם זאת, את ה"נקמה" הקטנה שלו הוא עושה בהופעות אורח לרגע בסרטים שלו. ב"המשגיחים" כאחד המתפללים בבית הכנסת בשכונה, וב"אבינו" כצעיר שהמאבטחים מונעים ממנו להיכנס למועדון כשעליו צרור מפתחות, וכשהוא מתקומם, חוטף מכות מעובדיה: "הרגע הזה הוא 'היצ'קוק הקטן' שלי", הוא צוחק כשהוא רומז על מנהג "הופעת הקמע" של במאי האימה הנודע.
"אני אוהב את זה, אני חושב על הסרט הבא - איזו גיחה אני אביא וזה אלמנט שיופיע גם שם. אני נהנה לשחק עם השחקנים שלי".
עולם הפשע שמופיע בסרט זה משהו שהכרת או עשית עליו תחקיר?
"בתור אחד שגדל בבת־ים ראיתי דבר או שניים בחיים, הקודים מאוד ברורים, ואתה רואה אותם ומכיר את זה, אין אחד שלא מכיר את זה. זו לא המצאה שלי. וגם באיזשהו מובן ראיתי שהמאפיה הישראלית שלנו היא לא חיקוי מסרט אמריקני, היא שלנו, מייד אין יזראל. המאפיה שלנו היא על כפכפים וטרנינג, לא בחליפות. הם כן מסתובבים עם המותגים והשופוני, אבל קולנוע זה בפרטים הקטנים. זה הכי מובן מאליו להלביש מישהו בחליפה ולעשות ממנו הבוס הגדול, אבל זה נכון לארצות־הברית. המאפיונרים שלנו שומעים עומר אדם ויושבים בארומה, לא במסעדה איטלקית".
וחוויית אווירת המועדונים?
"בכל המועדונים שאתה יוצא לבלות, אתה רואה את פינת ה־VIP והחבר'ה האלה יושבים שם. הלכתי, ראיתי ואפילו ישבתי איתם כמה פעמים במקרה. בצעירותי גם יצאתי למועדונים וראיתי קצת, והיה לי חבר מאבטח שהכניס אותי מאחורי הקלעים. על פניו הייתי יכול להראות לקהל הישראלי, לעולם, מועדון תל־אביבי רגיל עם ריהאנה וביונסה דופק בראש, וכאילו היית בתחושה של חו"ל. וזה לא עניין אותי. המועדון המזרחי יותר מעניין כי זה הכי ישראלי".
מצד שני יטענו שאתה אולי מנציח סטריאוטיפים.
"זה נמצא בכל מועדון. בכל מועדון יש בשירותים חגיגות, ואחר כך על הרחבה זה מאוד מסוכן, זה מתחיל מ'שפכת לי את הכוס' או 'מה אתה מסתכל על החברה שלי', ומגיע לאלף כתבות על דקירות במועדונים, רובן לא במועדון מזרחי אגב. מועדון זה אזור מסוכן. ובטח כשאתה מערבב אלכוהול, סמים וחבר'ה צעירים. הייתי בהרבה הקרנות ואני מסתכל על הקהל מבחוץ, אני בא לראות, והם רוקדים בכיסאות, וזה כיף ואז הם נדרכים. זה סגנון הפתיחות שלי בקולנוע, גם המשגיחים נפתח בחגיגה. באתם, שילמתם - בואו נחגוג, בואו נרקוד, בוא נלך מכות, בוא נעוף. שיר הפתיחה למשל של אבינו, 'יאללה חגיגה' נכתב במיוחד לסרט עם הכותבים של אייל גולן, שאמרתי להם מה אני רוצה שיהיה בו, ושר אותו יגאל גינת, חבר שגדלתי איתו, ששר בחתונות ובר מצוות, והמון זמן מנסה לפרוץ ואמרתי - אם יש הזדמנות לתת לו במה, אני אתן לו בסרט שלי".
עד כמה מה שמוצג בסרט קרוב למציאות?
"אני רוצה שזה יהיה קרוב כמה שיותר למציאות הישראלית, זה אולי אחד הטיפים הכי חשובים לבמאים שם בחוץ או לעצמי. אם אתה הולך לעשות סרט ז'אנר - אימה, מתח, מדע בדיוני, ככל שתהיה יותר ישראלי, ככה זה יהיה יותר קרוב אלינו. נאהב את זה יותר ונתחבר לזה".
"אבינו" מושקע מאוד מבחינת אפקטים. יש מי שטוען שמדובר בסרט שהרים את הרף, סרט פשע ישראלי ראשון אמין ובאיכות גבוהה. זה משהו שכיוונת אליו?
"זה מה שרציתי, זה החלום, אם הלכתי ללמוד קולנוע זה בשביל ליצור את הרגעים האלה, עם זה התעסקתי מגיל 15. התענגתי למשל על הסצנה של הירי, ערכתי אותה במשך חודשים ארוכים, כל הסרט נערך במשך תשעה חודשים. כמעט כמו לידה. ובאופן מפתיע וטוב, יצא שהסגנון הפסיכי הזה מתיישב גם על דרמה רצינית, לא סתם פיצוצים ומכות בלי שום קשר לעלילה. פתאום פה זה מתיישב עם העלילה, זה משהו שאני מאוד שמח עליו, ואולי זה ייתן לנו את הכיוון לדבר הבא".
נדמה שמשהו טוב עובר בשנה האחרונה על הקולנוע הישראלי. שוברי קופות כמו "לעבור את הקיר" ו"ישמח חתני" ממלאים אולמות, ולטרנד הזה מצטרף גם "אבינו".
"נפלתי על שנה מבורכת של קולנוע", אומר יעיש, "מדברים על כך שהולכים לחצות את רף מיליון הכרטיסים שנמכרו לסרטים ישראליים ואנחנו עוד לפני סוף השנה - ואני כל כך מודה לקב"ה על כך. ראיתי את 'ישמח חתני' ואתה מסיים את הסרט עם כזה חיוך על הפרצוף. יש רצון לפנק את הקהל הישראלי, כי הוא משלם ורוצה ליהנות, אז מזיעים בשבילו יותר. עכשיו כולם חזק בקומדיות, כי לרוב זה להיט מובטח, אבל יש היום קולנוענים צעירים, ואני חושב שעוד חמש או שש שנים יהיו יותר ויותר סרטי ז'אנר. אולי אני החלוץ שיפתח את התיאבון".
יש מי שמזכיר אותך בנשימה אחת עם רמה בורשטין כדור החדש של היוצרים.
"אני מת על הקולנוע שלה. זה מצחיק אותי שמזכירים אותנו יחד ואני שמח על זה, כי אני חושב שהיא עושה שליחות באמת גבוהה. קראתי עליה שהיא אומרת שדרך הסרטים שלה היא רוצה לתת כוח, ואני חושב שאני קצת שואב כוח, סוחט את הקהל שלי. אחרי שיצאתי מהסרט שלה הבנתי מה המשגיחים עשה לאחרים. זה מדהים איזה כוח יש לכלי הזה".
חשבת שזה מה ש"המשגיחים" יעשה?
"כל הסרט ההוא נעשה גרילה־סטייל, במימון נמוך. כשיצאנו לדרך היה לנו אולי חצי מיליון שקל, הוא צולם במהלך 15 יום, בבת־ים - בבית של סבתא שלי, בחנות של השכן, והמשפחה והחברים שלי עזרו לי לעשות אותו. ואז פתאום קרה סיפור סינדרלה, שעם הסרט הקטן הזה מצאנו את עצמנו בפסטיבל קאן, וקהל, וביקורות טובות, והיה מדהים. זה היה כזה מטאור, לא חשבתי שזה יגיע לשם. הרצון שלי היה פשוט לעשות סרט. החלום הכי גדול שלי היה להגיע עם הסרט לסינמה סיטי ומצאתי את עצמי רחוק יותר מזה. החלום השני היה לעשות סרט אקשן גדול. והגשמתי את שניהם ועכשיו אני לקראת הגשמת החלום השלישי".
מה הוא הולך להיות?
"במשגיחים היה קצת אקשן, פה היה יותר, ובסרט הבא עוד יותר. אני רוצה לעשות את ה'מת לחיות' הישראלי, סרט האקשן הכי אולטימטיבי שיש, לתקוע גיבור בלוקיישן אחד עם חמישים טרוריסטים. זה מעניין. לשם אני מכוון. רוצה לאתגר את עצמי ולעשות משהו מאוד מפוצץ".
אתה מרגיש אאוטסיידר בתעשיית הקולנוע הישראלית?
"אני מרגיש אאוטסיידר, לא יודע אם זה בגללם או בגללי, באותה מידה אפשר לשאול את רמה. ובטח מאשימים אותה במיסיונריות, אז אותי מאשימים באלימות־יתר או המזרחי החדש שבועט באשכנזים, אבל אין לי שום הצהרות. אני לא בא עם אג'נדה. מצד שני האקדמיה לא מפספסת אותי ומפרגנת. אין להם ספק שאני משהו חדש בנוף הישראלי, אבל אני לא עסוק כל כך בהם. יש אנשים בתעשייה שחשוב לי מה הם אומרים, אבל אני עושה בשביל עצמי ובשביל הקהל".
מה דעתך על תעשיית הקולנוע והתרבות בכלל?
"היא מתפתחת יפה אבל צריך יותר. בשבוע שעבר נחתּי בארץ אחרי ביקור ראשון בארצות־הברית, בפסטיבל הסרטים הישראלי בלוס־אנג'לס, והגעתי לאולפני יוניברסל. אתה קולט איזה תעשייה גאונית יש שם, וזה מרשים והייתי רוצה להיות ככה אבל בחיים לא נהיה. התקציב כאן הוא בדיחה. בוא נקווה ששרת תרבות כזו או אחרת תצליח להביא לנו יותר".
אגב שרת תרבות, האם מירי רגב פועלת נכון? האם מאבק השחקנים הוא מאבק צודק?
"מירי, אי אפשר שלא לאהוב אותה. אני מת על המהפכה הזו שהיא עושה, ואני חושב שזה דבר חשוב. אבל אני חושב שהדרך שלה בעייתית, כי היא דורסנית ובריונית, וזה לא נכון. בטח שלא לתרבות. זה צריך להתנהל בצורה אחרת. להאשים אותה או למחוק אותה כליל זה טיפשי, היא מורכבת ומעניינת ויש מקום לשיפור. בוא נראה אם היא יכולה להביא יותר ממה שהיא אומרת, היא מכוונת גבוה ועושה שינויים שאני מברך עליהם. אבל בין היתר, היא גם דורכת על הרבה יבלות".
היא מדברת על חלוקה מחדש של תקציבי התרבות - כולל למשל לפריפריה.
"חלוקה מחדש זה משהו שצריך להיעשות. אבל היא האשימה אותנו שאנחנו מועדון סגור, ואני לא חושב שזה היה נכון. לא היה לה קייס כי הלוואי שכל שנה תהיה ככה בקולנוע הישראלי, עם קשת כזו רחבה של אשכנזים, דתיים, מזרחים, ערבים. יש הכול, וכל אחד יותר טוב ומיוחד מהשני, וככה צריך. רגב באה עם סיסמאות, ומה שמעצבן הוא שכל אירוע שהיא מגיעה אליו נהפך לאירוע בחירות. תחשוב שאתה מזמין אותה כאורחת כבוד והיא גורמת למכות. היא מתסיסה את הקהל בין אם היא צודקת או לא. גם את הדברים שיש להגיד יש את הזמן והמקום המתאימים לומר. וזה לא היה הזמן. וכשההורים שלי יושבים שם בקהל זה היה מבאס. אתה משקיע חמש שנים מהחיים שלך בסרט, והערב הכי חגיגי שלך נהרס בגלל פוליטיקה מיותרת. אבל אין ספק שהיא מגניבה".
כאמור, יעיש גדל בבת־ים למשפחה טורקית אסלית ("אני אפילו מדבר קצת טורקית, מאוהב בתרבות ובמוזיקה הזו") ומתגורר בה עם היום עם קרן ידעיה, שאותה הכיר כשלימדה אותו קולנוע בבית הספר "מנשר לאמנות" שהקימו הוריה.
"זו אהבה מהסרטים. היא הייתה המורה שלי והייתי התלמיד הכי טוב שלה, ומצאנו את עצמנו כל הזמן - לרגע אתאר את זה כסצנה מסרט - כאילו רק אני והיא יושבים בכיתה. אמנם זה קרה לקראת סוף הלימודים, כשהיא הגיעה כבמאית לעזור לנו עם סרטי סוף שנה. לאחר שסיימתי את הלימודים, מצאנו את עצמנו נסחפים לתוך הדבר הזה ונתנו לזה להשתולל, זה היה חזק ועוצמתי אז, ונשאר ככה עד היום".
הוא לא מגדיר את עצמו חוזר בתשובה אבל מנהל עם הדת קשר צמוד ואוהב: "יש לי אהבה לדת. גדלתי בבית מסורתי לייט, קידוש, חגים תפילין וזה, אבל גם עם הקלות על הדרך. בית מזרחי טיפוסי, וזה גורם לך לגדול בצורה שמחבקת את הדת. לאט־לאט גיליתי עוד ועוד רגעים ביהדות, התחלתי ללכת לשיעורי תורה, הייתי באומן פעמיים, בכלל הזרם הברסלבי מדבר אצלי מאוד חזק, ופתח לי המון ערוצים בראש. כשעשיתי את המשגיחים זה היה השיא של החזרה בתשובה שלי, לא יודע אם זה חזרה בתשובה כי תמיד הייתי באור, אבל הוא רק הלך והתגבר עם הזמן. גם אל המילה מתחזק אני לא מתחבר".
איך קרן מקבלת את זה?
"קרן היא צאצאית של הבעל שם טוב, רוחנית מאוד, סבא שלה היה הרב הראשי של יפו, הרב מנחם גוטמן. היא חיבקה את הדת שהבאתי הביתה, זה לא יצר קונפליקט כי היא מאוד מכבדת, ויש המון כבוד הדדי בבית והרבה אהבה. היא נותנת לי יד חופשית בכול וזה מרגש אותי. אני מביא את זה לא בכפייה ולא בבת אחת, וכשאנחנו נתקלים בטלוויזיה ורואים דברים אנטי דתיים, אתה רואה איך שמשנינו יוצא כעס.
"יש לנו למשל שבת מיוחדת. מצד אחד יש מיחם ופלטה וקידוש, אבל הילדים יראו אולי סרט בשבת בצהריים, ויכולים פה ושם להדליק אור, אבל משתדלים לא לנסוע, לא להדליק אש, אין טלפונים, יש הרגשה של שבת בבית. זה יום אחר. יש לנו שני ילדים בני שבע וארבע, ובקרוב אתחיל לקחת אותם לבית כנסת. לאחרונה לימדנו אותם ליטול ידיים. אין לך מושג מה קרה לי ולקרן כשראינו את שני הקטנים האלה נוטלים ידיים, הגדול עוזר לקטן, שמברך 'על שטיפת ידיים', וכשראינו את התמימות הזו, מפלים ירדו לנו מהעיניים. ואתה מבין את התכלית שלנו כבני אדם, למה אנחנו פה, ובגלל זה אולי האבהות וההורות הם משמעות החיים. וזה אולי מסביר את ה'אבינו' שלי".
הקסקט זה חלק מזה?
"הקסקט זה הכיפה שלי בתל־אביב. בבת־ים אני מסתובב עם כיפה. פעם קראתי ריאיון עם יוסף סידר שאמר שלפעמים הכיפה מכבידה עליו, היא עול מאוד כבד, והזדהיתי איתו. כיפה זה סממן חיצוני, ברגע שאתה שם כיפה על הראש אתה מצהיר ומייצג ועושה. יש רגעים שאני מפספס ברכה ואני אומר 'איך אתה שם כיפה על הראש, אם אתה עושה טעויות?' אז אני קצת קשה עם עצמי לפעמים. ובגלל זה בבת־ים זה בסדר להסתובב עם כיפה, כי גם אם שכחת להניח תפילין, יש תחושה של 'הכול בסדר, אחי'. בתל־אביב זה יותר קשה כי ישר מתייגים אותך ומסתכלים עליך בזכוכית מגדלת, 'הדתי פה'. לא בא לי, מרגיזה אותי העין שלהם, התל־אביבית המתנשאת קצת. אז אולי זה שוב רק אני והקונפליקטים שלי".
ואתה יודע כבר מי אתה?
"אני בשאלות, כל הזמן. העניין הוא שקולנוען לא יכול לספק תשובות, אלא רק שאלות. מי שיספק לך תשובות ייפול, זה לא המקום שלנו. יש משהו בקולנוע שמעורר את הדיון מחדש - מי אנחנו, מה אנחנו, אם זו הדרך, אם זו לא הדרך. בהרבה דברים. הדת היא מקום שאמור לעשות רק טוב. דרכיה דרכי נעם וכל נתיבותיה שלום, ויש בה כל כך הרבה אלימות ורוע וגזענות וחוסר סבלנות וזה משגע אותי. בגלל זה אני מתבאס על הימין ואני מתבאס על השמאל, אין לי אחיזה באף צד. היחיד שאני נאחז בו זה למעלה, אבא, אני מפנה אליו את המבט ושואל: ככה? זה המצב? אני בטוח שהוא לא מבסוט מזה. אולי זה מי שאני. אין בי צד אחד. יש לי כמה. חוץ ממנו למעלה, שהוא לגמרי אחד".
אקו"ם