ראשי » תרבות » טלוויזיה

הסמויה: מאיה שניטמן מגשימה חלומות של גברים

"לגברים בצוות שלי קשה לקבל מרות מאישה, כי הם מוּנעים מאגו ומשרירים מנופחים", אומרת השוטרת שמככבת ב"כחולים". כעת היא משחזרת את ימיה כסוכנת סמויה ומודה: "הקרבתי המון מהנפש שלי"

לפני חמישה חודשים, מאיה שניטמן הגשימה את חלום חייה: ללכוד מחבל.

"הבאנו מחבל! במקרה. אלוהים אהב אותי. מחבל עם סכין נפל לי לידיים! שנים שאני חולמת על זה", היא תופסת לי את הרגל. "נשבעת לך. כל יום הייתי מתפללת בעבודה: הלוואי שאגיע למצב הזה, שאצליח להביא את המנוול.
"באחד הימים קיבלנו מידע על שני מחבלים שהגיעו עם סכינים לתפילה במסגד ביפו, והם מתכננים פיגוע בשוק הפשפשים. הייתי צוות מעצר, עם עוד שותף במעגל האחרון, מקללת את החיים שלי על זה שאני מאחור. השתגעתי. הייתי אש. ואז המחבלים יצאו מהמסגד והחליטו ללכת דווקא לכיוון הנגדי. ואיך שהם מסיימים את העלייה ביפו, אני והשותף שלי נוחתים עליהם (דופקת על השולחן בהתלהבות).

עוד כותרות:
• פינק פלויד מתאחדת למען עזה
• אנשי השנה: גל גדות ישראלית בהוליווד
• "היה סחר בילדים": מבצע חשיפת ילדי תימן
• סטטיק ובן-אל תבורי יבחרו נציג לאירוויזיון?

"מרוב אדרנלין אפילו לא שלפתי את הנשק. אמרתי, אני מפרקת אותו בידיים. מחבל עם סכין ביד ועוד אחת בתוך המכנס. שנינו מורידים אותם על הרצפה, וככה אנחנו נאבקים בהם, עד שמגיעים כוחות נוספים שעוזרים לנו לנטרל אותם. אגב, קיבלנו על זה תעודות הערכה ממפקד המחוז.

"בתחקור הראשוני הם הודו שבאו לבצע פיגוע ולהיות שאהידים. שמע, זאת הרגשה מעולם אחר, כל מה שעשיתי במשך כל חיי לא משתווה לרגע הזה. כל הגוף שלי רעד. מבחינתי עשיתי את שלי במשטרה. הצלתי חיים.

"וזה בדיוק העניין. פתאום בחורה מגשימה את החלומות שגברים חולמים, פתאום בחורה מבצעת מעצרים בקו האש. אני בחורה יחידה בצוות של גברים, ויש לי יכולות וכוחות ומוטיבציה להתקדם בדיוק כמוהם, ואפילו יותר. וזה פוגע להם באגו. הם אומרים לי את זה בפנים: את מהווה כלפינו איום, קשה לנו לקבל בחורה לוחמת.

"לאנשים בצוות שלי, כאלה שאני ותיקה עליהם, קשה מאוד לשמוע אותי נותנת להם הוראות. ואני עושה את זה בדרך הכי קלילה, בלי התנשאות. אבל הם, קשה להם לקבל מרות מאישה, כי הם מוּנעים מאגו ומשרירים מנופחים.

"אז הם שמים לי רגליים וסכינים. טורקים לי דלתות. אני חייבת להגיד את זה, זה לא סוד. טרקו לי דלתות, כי זאת מערכת שמאוד קשה לה להעצים נשים. אם עכשיו יבוא גבר ויתמודד איתי על אותה משבצת, 90 אחוז מהשוטרים יאמינו בו ולא בי. ולא משנה כמה אני תורמת וכמה נתתי למשטרה.

"אני רק רוצה להיות שווה בין שווים, אבל בשביל להגיע למצב הזה אני צריכה להקריב מעצמי הרבה יותר כדי להשתוות מכל הבחינות. אם כולם באים בשמונה בבוקר, אני לא יכולה להרשות לעצמי לבוא בשמונה. תמיד באתי רבע שעה לפני, והלכתי אחרי כולם, כי אני יודעת שאני צריכה לתת מעצמי יותר.

"ואז, בסופו של יום, אחרי כל כך הרבה שנים, כשאני יודעת שזאת הקריירה שלי ואני חושבת איך לשלב אותה עם משפחה, אני מקבלת עוד ברקס. כי במערכת הזאת קשה לשלב. למה, אם אני רוצה להיכנס להריון, זה אמור לפגוע לי בקריירה? למה זה צריך להשפיע אחד על השני?".

קל מאוד להדליק את שניטמן, אבל ממש לא כדאי. האמת, גם מלחיץ. הכוכבת של "כחולים", סידרת הדוקו החדשה של קשת על שוטרים, יושבת מולי בבית קפה תל־אביבי, בינינו מפריד רק שולחן קטן ומתנדנד, ועליו כוס קפה שמיהרתי לשפוך כבר בדקות הראשונות של החקירה. זאת אומרת, השיחה.

• "כחולים": השוטרים בפייסבוק פחות נחמדים

את הכריזמה שלה קשה לפספס ממרחקים. היא יושבת קרוב לקיר, לובשת חולצה שחורה, שמדגישה את שרירי הידיים. שרשרת סביב צווארה, ושיערה  הקצר אסוף כלפי למעלה. תנועות הגוף שלה מהירות וחדות, בין המשפטים היא מציתה סיגריות, ושומרת קרוב אליה את קסדת האופנוע שחונה בכניסה.

"אני בת 33, רווקה, אבל שלא תוציא עלי כותרות עכשיו, סבבה? אני לא בזוגיות עכשיו. סגרתי את כל אתרי ההיכרויות שהיו לי בטלפון מהרגע שעלה הפרומו הראשון. זהו, אין לי יותר לייקים בטינדר. אין שום צורך להיכנס למיניות שלי, כי אני לא אוהבת שמגדירים בני אדם".

לדברים האלה היא מוסיפה מבט כל כך חודר, שגורם לי לזוז עם הכיסא כמה סנטימטרים אחורה. זה לא חומק מעיניה, כמובן. "מה, באת להתקפל פה? זה רק מבט. תכף אני אגע לך בכמה נקודות של המרגרינה, ותבין שזה רק מבט. תדליק את הסיגריה, תוריד את הפאניקה, שתה את הקפה".

• נטרול וטיהור: המילים של שנת תשע"ו
• ישתדרג שמו לעד: המשפטים של תשע"ו

הורדתי קצת את הפאניקה (היא עוד תחזור מדי פעם), ושניטמן התחילה לדבר. לא הפסיקה, יהיה נכון יותר לומר. הבחורה חדורת רוח קרב, מוטיבציה, עקשנות, תחושת שליחות, מלחמה על צדקת דרכה - תגדירו את זה איך שאתם רוצים, כל התשובות נכונות.

היא בת לאבא ארגנטינאי, שמפעיל בית קפה בקיבוץ, ולאמא ממוצא עיראקי, שעובדת בהוסטל לשיקום נפגעי נפש. בגיל 3 עברה לקיבוץ גליל ים שליד הרצליה, שם גדלה עם שלושה אחים ואחיות. שם היא מתגוררת גם היום.

"בילדותי חייתי בבועה, בתוך איזושהי אידיאולוגיה של ערכים קיבוציים. הייתי מאלה שהולכים יחפים, פִּיס, אביב גפן, פִּיס ענק. לא הכרתי משהו אחר. פעם ראשונה שנסעתי באוטובוס היתה בגיל 18, כשהתגייסתי לצבא.

"כנערה הייתי פרא אדם. עמדתי על שלי, הייתי מאוד דעתנית, ידעתי בדיוק מה אני רוצה. לא היו לי גבולות בשום מסגרת שהייתי. תמיד רציתי שהכל ייעשה על פי איך שאני מכתיבה. כל הילדות ליווה אותי המשפט 'יש לה פוטנציאל לא ממומש'. ידעו לומר לי את זה כהגדרה, אבל אף אחד לא ידע איך לדחוף אותי למימוש.

"אז ניסיתי למתוח גבולות, לפעמים יותר מדי. הגעתי למצבים שהעיפו אותי מבית הספר. הייתי מתנגחת במורים, מתנגחת בשיעורים, לא הלכתי לפי הכללים ולא לפי הזרם. שילמתי על זה מחיר. היום אני לא ממליצה על זה".

ב־2001 התגייסה למשמר הגבול. "בצבא החליטו שאין לי את הנתונים המתאימים למג"ב, אבל נלחמתי בכל כוחי. הייתי מוכנה ללכת לכלא, כי מג"ב היה החיל היחיד שנתן לבחורות הזדמנות להיות בקו האש.

"רק אחרי שלא הסכמתי להתפנות מהבקו"ם במשך כמה ימים, וסחפתי אחריי עוד אנשים, הסכימו לגייס אותי. זה היה בימים של שיא האינתיפאדה בירושלים, פיגועים".

אחרי השירות טסה לספרד לשנה כדי למכור צעצועים בקניונים ("פתחו לי שם את הארנקים, העליתי את רף המכירות שחבל לך על הזמן"). עם שובה ארצה, נכנסה לבורסה ליהלומים.

"הייתי בלדרית יהלומים, כל היום טיסות לחו"ל, על קו ת"א־אנטוורפן ות"א־ז'נבה. עבודה הכי קלאסית ובורגנית שיכולה להיות. שוב, הייתי הבחורה היחידה בצוות של גברים. לא חושבת שיש עוד אחת כמוני בארץ. הייתי מעבירה על הגוף שלי יהלומים בארץ ובחו"ל, בלי שום אבטחה. זה נתן לי הרבה סיפוק ומצב כלכלי מצוין.

"נשמע וואו לבחורה בת 23, נכון? לא כל כך. כי הייתי טסה שלוש פעמים בשבוע, בלי חופשות, ולא הצלחתי לפתח זוגיות או חיים חברתיים. אחרי ארבע שנים אינטנסיביות רציתי לטוס לחודש לתאילנד. לא הסכימו. אין בעיה, אז אני לא רוצה להמשיך לעבוד פה. לי יש שרירים יותר גדולים".

"התחלתי לעבוד כברמנית בבית קפה בהרצליה. הבעלים, שהיה שוטר לשעבר עם עבר בעולם הסוכנים, ראה איך אני מדברת עם לקוחות ושאל אותי למה אני לא מתגייסת למשטרה. משם זה התגלגל לאיתור שלי ביחידת הסוכנים.

"תבין, המון שנים ניסיתי להתגייס, הייתי מוכנה לעשות הכל בכל תפקיד, אבל משטרת ישראל לא רצתה אותי. אמרו שאין לי מספיק נתונים. לא רצו להתעסק עם פרא אדם כמוני. ואז, בגיל 27, המשטרה פתאום היתה הגורם הראשון שעמד מולי ואמר: 'חמודה, אנחנו יודעים איך תממשי את הפוטנציאל שלך'.

"אז מבחינתי, המשטרה הצילה לי את החיים, ולכן אני אתן את החיים שלי למשטרה, עד המוות. ועם האמונה הזאת אני הולכת לישון וקמה בבוקר".

"כחולים", שעלתה בשבוע שעבר בערוץ 2 (ימי רביעי ב־21:00, ומהשבוע הבא גם במוצ"ש), מתעדת את עבודת המשטרה מאחורי הקלעים ועוקבת אחר חייהם האישיים והמקצועיים של שוטרים בתפקידי בילוש, זיהוי פלילי, סיור, חוקרי נוער, יס"מ ועוד. שניטמן, היום בלשית במרחב יפתח ביפו, פעלה לפני שש שנים כסוכנת סמויה בדרום תל אביב והפילה 36 סוחרי סמים.

"חשוב לי להגיד שזה לא ריאליטי, ומה שאתה רואה שם לא מבוים", היא אומרת. "כי כשהבמאית נכנסת איתנו לפשיטה על מעבדת סמים, היא לא יכולה לנתב את זה איך שהיא רוצה. אין לה שליטה. אין מצב שהיא יכולה להגיד לי, למשל, מה להגיד לעבריין".

מה עבר לך בראש כשהסכמת להיות סוכנת סמויה?

"לא באמת ידעתי למה לצפות. גם לא נתנו לי יותר מדי פרטים. עברו לי בראש כל הדברים הכי נוראיים שיש, אבל האמנתי במערכת. כסוכן אתה אמנם לבד מול העבריין, ולבד בעסקאות הסמים, אבל בעצם יש משטרה שלמה שעומדת מאחוריך. קלטתי שזאת שליחות גדולה - אני בן אדם אחד, שיכול לבדו להכניס אנשים לכלא ולנקות את הרחובות".

אז איך בחורה צעירה מצליחה לבדה להכניס 36 עבריינים לכלא?

"בוא אני אסביר לך. גרתי בפלורנטין, הכרתי עבריינים, התגלגלתי והתנהלתי איתם. הייתי מסתובבת ברחוב, מסתכלת, בוחנת. כשראיתי, למשל, קיוסק עם פרצופים מאוד כבדים וחשודים, הייתי נכנסת ובודקת מה קורה. הייתי מתחברת לעבריינים בלי לדעת מי עומד מולי, ומבינה לבד כמה השפעה יש להם".

מה היה סיפור הכיסוי שלך?

"היה לי את הסיפור שלי, אבל בבסיס הוא לא היה שונה מהאמת. קראו לי מאיה שניטמן, הפייסבוק שלי היה בדיוק אותו הפייסבוק כמו היום. עבריינים ידעו בדיוק מה קורה לי בחיים, מי זאת אמא שלי, מי זה אבא שלי, מי האחים והאחיינים שלי. לא יכולתי לזייף את המציאות, כי הייתי די מוכרת במסיבות בתל אביב.

"זאת היתה בחירה שלי לשמור על הזהות שלי, כי עם שם אחר, מספיק שהייתי עוברת ברחוב עם עבריין, ומישהו היה אומר לי 'היי מאיה' - וההפעלה שלי היתה נגמרת. אז הייתי בדיוק מי שאני.

"הייתי צריכה לקנות את האמון שלהם בצורה די ערמומית ומניפולטיבית. ממש להיות שחקנית (מציתה עוד סיגריה). ההתחלה כמובן היתה הכי קשה. עד שאין לך אמון מהרחוב, אי אפשר לעשות כלום, כי עבריינים מקבלים חוות דעת מהסביבה. בתי עסק, למשל, מאוד משפיעים על הדמות שלך בעולם הפשע - הם אלה שיכולים לתת חתימה טובה או חתימה רעה על השם שלך.

"לכן הייתי חייבת להישאר בַּדמות כל הזמן. להיות עבריינית מהבוקר ועד הלילה. לדבר בטלפון בתור עבריינית ולהתנהל כמו עבריינית גם מול ההורים שלי".

ואיך הם הגיבו לזה?

"נכנסו לסרטים קשים. תחשוב, חייתי כל החיים בקיבוץ, מגיל 17 יש לי מפתח לדירה בקיבוץ. בית משלי. אין לי שום סיבה לקום ולעזוב. ופתאום, יום אחד, אני עוזבת את הקיבוץ, מחליפה פלאפון, ולא נותנת הסברים.

"אנשים סיפרו למשפחה שלי: ראיתי את מאיה מסתובבת בתל אביב עם אנשים ופחדנו לגשת להגיד שלום. באמת פחדו. אז ההורים שלי הגיעו למסקנה שנפלתי לעולם הפשע, ושאני עובדת בחיסולים. הייתי חוזרת עם כיסים מנופחים בכסף, היה לי אופנוע של מחסלים והתנהגות של עבריין. לא כמו שאני מדברת איתך היום, אלא ממש של מישהו שלא היית רוצה להיתקל בו ברחוב, לא באור יום ובטח שלא בחושך.

"אפילו השעתיים שהייתי קופצת להורים שלי כדי להגיד שלום תמיד היו בסטרס ובלחץ. כסוכנת, החיכוכים בין שני העולמות הם רגישים, לכן ניסיתי כמה שיותר להדוף את החיים שהיו לי לפני כן, כדי שלא ישפיעו לי על החיים בהפעלה. אין מה לעשות, צריך ללכת עד הסוף עם התפקיד שאתה משחק. להתחבר לזה בצורה הכי טבעית שיש. לא לשים לעצמך כל מיני מחסומים, כי בסופו של דבר, המחסומים מתפרשים כחולשה וכמשהו שלא מתחבר בדמות".

זה לא קל להיות אישה בעולם הפשע.

"לא קל? בשביל עבריין, לחתום על אישה זה לשבור קירות של בטון. זה כמעט לא קורה. אישה בעולם הפשע היא אחת שלא עומדת בלחצים, לא עומדת בחדרי חקירות, אחת בלי ביצים, שבשנייה שתיתקל במשטרה תפתח את הפה שלה.

"כדי שיחתמו עלי עברתי מדורי גיהינום. העבירו אותי מבחנים יומיומיים, שגבר לא היה עובר - ועדות חקירה, כל מיני משימות שבהן הייתי צריכה להוכיח את עצמי. קיבלתי את זה, כי אני כבר מכירה את המלחמות האלו מהעבר שלי, בכל מקום אני צריכה להוכיח את עצמי".

חודשיים כסמויה הספיקו לה כדי לתפור את עסקת הסמים הראשונה. "מעולם עד אז לא ראיתי פלטות של חשיש. כל הגוף שלי רועד (מדגישה את המילה) מאדרנלין מטורף, מזיע. הצלחתי להביא עבריין, שהוא לא עבריין צעצוע, למכור לי פלטה. אחי, אתה יודע מה זה פלטה? לא אצבע, לא בוּף. פלטה! (מכה באגרוף על השולחן). בלי למצמץ, הוא לוחץ לי את היד - תביאי את הכסף, קחי ת'פלטה!

"ככה התגלגלתי אל שועלי קרבות מאוד מנוסים בעולם הפשע. לקח לי המון זמן לקנות את האמון שלהם. קניתי אותו במניפולציות. הנה סיפור: יום אחד אני יושבת עם עבריינים שאומרים לי: 'תקשיבי, מחר הולכים לכתובת מסוימת, יש שם בן אדם זקן. בשעות האלו והאלו אין איתו אף אחד בבית, ויש לו שם כספת עם המון כסף'.

"שיתפתי איתם פעולה. 'אני איתכם, איפה אתם רוצים אותי? תצפיתנית? לא לרמה שלי. אני רוצה להיות בפנים, לקחת את הכסף'. ואז הם סיפרו לי את התוכנית, איך הם הולכים לקשור איש מבוגר, והלב שלי נקרע. בא לי לירות בהם אחד אחד, אבל אמרתי: 'אני איתכם, הכל בסדר'.

"מובן לך שהפעילות לא יצאה לפועל, והזקן ניצל. בתחבולה, בדקה ה־90, מישהו הוציא אותו מהבית יחד עם הכסף".

היית צריכה לעשות איתם סמים כדי להתקרב אליהם?

"הצלחתי לרקום עסקאות עם עבריינים שהם ליגה מעל, וראיתי שהם בעצמם לא נוגעים בזה. אז התנהלתי בדיוק כמוהם. לא עניין אותי להתחיל מהאצבעות והקְסֶסָה, רציתי את האנשים שמשפיעים על הרחוב. גם בעולם הפשע יש סולם דרגות, ולכן חברתי לאנשים שהיו ברף גבוה.

"אחד העבריינים שהתחברתי אליהם אמר לי: יש סוד שהכי יקר ללב שלי, ארבע שנים לא שיתפתי אותו עם אף אחד, ויש בינינו קשר כל כך מיוחד, שאני בוחר לספר אותו לך. הוא לקח אותי לתחנת דלק ושיחזר לי שוד שעשה שם.

"בדקות הראשונות הייתי בהלם. עומד לידי עבריין במעמד חזק ובכיר, ומשחזר לי שוד מאל"ף עד ת"ו, מראה לי צעד צעד איפה הוא עמד ואיפה השותף שלו עמד, ומה בדיוק קרה. מתברר שזה היה תיק שוד שלא פוצח במשך ארבע שנים במחוז תל אביב, לא היתה שום ראיה ולא היה שום חשוד, עד שהעדות שלו הפלילה אותו".

לפחות לא היית צריכה לסחוב איתך את החרדה התמידית של עבריין שהמשטרה בעקבותיו.

"אתה טועה. נפלו עלי בלשים והגיעו אלי לחיפושים בבית, שברו לי את הבית ועשו לי בדיקות, כאילו הייתי עבריינית לכל דבר. הם לא ידעו שאני סמויה. אין דבר כזה שיידעו. היתה חוליה מאוד מצומצמת של ארבעה אנשים שידעו עלי, וזהו. הם לא יכלו לשמור עלי בזמן העבודה - זה אני לבד ברחוב. להיות סוכן זה באמת הדבר הכי סודי במשטרה.

"פעם שוטרים ביצעו אחריי מרדף ישר אחרי עסקה בפלורנטין. אני ועוד עבריין דוהרים על אופנוע כבד, ואני לא יכולה לאכזב אותו. היו עלי שתי פלטות ועליו שקית מפוצצת בקוקאין. כמות מאוד נכבדת. לא ראיתי בעיניים. נסעתי כמו עבריין, דפקתי את כל רחוב סלמה ברמזורים אדומים והצלחתי להתחמק.  

"אם תעצור אותי משטרה, אז אני עוברת בדיוק את אותו ההליך כמו העבריין. נכון שבסופו לא אכנס לכלא, אבל פה תיגמר ההפעלה שלי. נגמר המשחק".

ומה קורה כשאתם מסתכלים אחורה ומבינים שזהו, ברחתם מהמשטרה?

"אחחח.. איזה רגע (מחייכת חיוך רחב, זוקפת חזה ונשענת לאחור). עוצרים בצד, יורדים מהאופנוע, מדליקים סיגריה ומורידים את הפאניקה. תקשיב, זאת הרגשה עילאית.

"ובגלל זה, היום בתור שוטרת אין אחד שאני אתן לו לברוח ממני ולהרגיש את ההרגשה הזאת (מזעיפה מבט ודופקת על השולחן). כי אני יודעת איך זה מרגיש - כאילו דפקתי את כל המשטרה. אין מצב, אין מצב. אני אתאבד עליו, כל האמצעים כשרים מבחינתי. עבריין לא יברח ממני".

קרה לך שהיית עם עבריינים ונתקלת באנשים שמכירים אותך?

"המון. פעם עמדתי עם עבריין בדוכן בשוק הכרמל, מסרתי לו את הכסף, חיכיתי לקבל את הפלטת חשיש שלי, ופתאום אח שלי מגיע בחליפה לבסטה ליד וקולט אותי בסיטואציה שאי אפשר להתבלבל בה".

איך יוצאים מזה?

"צריך להיות מאוד מתוחכם ולא לאבד עשתונות, להבין את הסיטואציה שניות לפני שהיא קורה. אני בחרתי להגיד לעבריין 'יש פה משטרה, בוא נברח מפה'. בום, להוריד את כולם, משטרה, לקפל את כל העניין ולהעביר את העסקה לכמה רחובות ליד".

דיברתם על זה אחר כך?

"לא דיברנו על זה מעולם, למרות שאני יודעת שהוא סיפר לאחים שלי".

במהלך השנה הזאת שהיית סוכנת סמויה יצא לך לדבר עם המשפחה על השינוי שעברת?

"לא. הם פחדו מאוד לגשת אלי, הייתי מאוד תוקפנית בגלל המחסומים שיצרתי. גם לא היו לי תשובות. הרי כמה אתה יכול לשקר להורים שלך? כמה? בחגים לא הייתי איתם. את יום כיפור לא עשיתי בקיבוץ. כל הזמן הייתי עם העבריינים.

"הקטע ששבר את ההורים שלי היה כשאושפזתי בבית חולים אחרי תאונה קשה עם האופנוע, ואת המיטה שלי הקיפו עבריינים שבאו לבקר אותי. אמא שלי צילצלה אלי ואמרה לי שהיא באה לבית החולים להביא לי אוכל. לא יכולתי לתת לה לעלות אלי, כי היא לא יכולה להיחשף לעבריינים, וגם כי זה נָגד את סיפור הכיסוי שלי.

"באותו רגע לא יכולתי להמציא שקר, אז יזמתי איזה ריב, כדי שהיא לא תעלה לחדר שלי. לא שזה עזר. היא התיישבה בלובי של בית החולים עם הסלים של האוכל וחיכתה במשך שעות, עד שכולם הלכו ואיפשרתי לה להיכנס. זה שבר אותי.

"הייתי מאושפזת כמעט חודשיים. עברתי בין בתי חולים בגלל כל מיני סיבות, עד שבסוף שמו אותי במוסד מנותק, כי הייתי חייבת את המשפחה שלי לצידי. לא יכולתי יותר. כמה אפשר להיות עם עבריינים סביבך?".

רק כמה שעות לפני "עסקת הפיצוח" חשפה שניטמן בפני משפחתה את סודה הגדול. "אמרתי להורים שלי שמגיעים חברים מהעבודה, והם נלחצו. הם אשכנזים למות, מפחדים מזבוב על הקיר. פתאום אני נכנסת אליהם הביתה עם מלא קציני משטרה בכירים, והם מגוללים בפניהם את כל הסיפור. היה שקט בחדר, ומייד אחריו פרץ עצום של דמעות. בום, כל השנה הזאת מתפוצצת להם בפנים".

משם נסעה מאיה עם הוריה לטקס, שבו גילו לשוטרים שהיא היתה סוכנת סמויה, חשפו את הראיות שאספה ואת זהות החשודים שהפלילה. בסיומו הם ייצאו לעסקה האחרונה, "עסקת הפיצוח", שבה יבוצעו המעצרים.

"זה היה טקס מאוד מרגש. עומדים קצינים, מספרים מה עשיתי ומשבחים אותי. אבא שלי בכה מגאווה. כי עד אז באמת איכזבתי את ההורים שלי כל חיי. הייתי המאכזבת הראשית של המשפחה, ופתאום הבאתי להם רוח שקט.  

"אמא שלי היתה בהלם מוחלט. בקושי הצליחה להוציא מילים. עד היום היא בהלם, שולחת לי פתאום הודעות לא קשורות בווטסאפ כמו 'איך עשית את זה? מאיפה היה לך האומץ לחיות איתם בלי פחד?'.

"ההורים שלי מאוד מתרגשים משידור הסדרה. אתה לא מבין (תופסת לי את היד). סוף סוף הבת שלהם מביאה גאווה".

בעסקת הפיצוח רכשה מאיה אלפיים כדורי אקסטזי מעבריין, שהפך באותה תקופה גם לחבר הכי קרוב שלה.

"אף פעם לא היה לי חבר כזה. אנחנו בערך באותו גיל, והיה לנו קשר מאוד חזק. זה היה חיבור אמיתי, אני לא יכולה לשקר.

"אחרי שהוא מכר לי את הסמים, השוטרים פרצו לחדר וביצעו עלי ועליו את המעצר. כשראיתי אותו פתאום באזיקים, והבנתי שזה בגללי - נשברתי ופרצתי בבכי.

"בחקירה הראשונה שלו הכניסו אותי לחדר כדי להתעמת איתו על סעיפי האישום, ואז למעשה הוא הבין לראשונה שאני סוכנת סמויה. הוא קם ולחץ לי את היד, ולי לא נשאר אוויר בריאות. הוא אמר: 'במשך 12 שנה כל משטרת ישראל ניסתה להכניס אותי לכלא. ואת, לבד, בלי אזיקים ובלי תעודת שוטר בכיס, עשית את זה'".

הוא אמור להשתחרר בקרוב. את לא מפחדת?

"אני מחכה למפגש הזה. זה בטח יהיה ברחוב, כי ברור לי שהוא ימשיך בעולם הפשע - זה מה שהוא יודע וזה מה שהוא מכיר. עכשיו אני שוטרת, והעולמות שלנו ייפגשו.

"אני רואה איך העבריינים שהפלתי ושכבר השתחררו לוחצים לי ידיים ברחובות ומדברים איתי שוטף. הם מבינים שיש פה משחק: אני בחרתי להיות שוטרת, הם בחרו להיות עבריינים. כל אחד בחר את הצד שלו, והם יודעים את זה יותר טוב ממני. מי שיהיה בעולם הפשע, נביא אותו בתחבולות ונשים עליו אזיקים".

בין העבריינים הרבים שפגשה היו כאלה שהיא רחשה להם כבוד, והיו כאלה שלא. "עברתי עם האנשים האלה שמחות, עצב, בכיתי איתם בהלוויות וחגגתי איתם בחתונות. אני יודעת את כל הסודות הכי כמוסים שלהם. אבל תמיד זכרתי שהם רעים, והם צריכים להיות מאחורי סורג ובריח.

"חייתי בעולם של סמים, עולם מטורף. אבל הכי כאב לי לפגוש את הסוחר שמפיץ אקסטות מקולקלות. הוא רוקם ויוצר אותן במעבדות בישראל, ובמוּדעות הוא אומר: זאת אקסטה מקולקלת, קחי אותה בשלוש שקל. והיא נראית בדיוק כמו אקסטה רגילה, אי אפשר לזהות.

"מוכרים כדור בשלוש שקל יד ראשונה, ואז מפיצים ב־120-100 שקל במסיבות, בידיעה שזאת אקסטה מקולקלת, שברגע שבן אדם מכניס אותה לראש, אי אפשר לדעת מה יקרה לו. אתה מבין איזה נבלות? אם כבר אתה מוכר, לפחות תמכור חומר טוב".

השנה הזאת כסוכנת השפיעה על חיי החברה שלך?

"עד היום זה משפיע. יצרתי מגננות, יצרתי מחסומים. ניתקתי המון קשרים. עד היום יש חברים מהעבר שלי שלא מדברים איתי, כי לא יכלו לספוג את השפה העבריינית שנכנסה בי, את דרך החיים הזאת.

"היה לי מאוד קשה לסמוך על אנשים כי התרגלתי לחיות לבד, בלי שותפים לסוד הגדול שהייתי צריכה להתהלך איתו יום־יום. סוכן צריך להיות זאב בודד, וזה יצר אצלי את ההבנה שאם התמודדתי עם כל זה לבד, אוכל מעכשיו להתמודד עם כל דבר לבד.

"אבל אני לא רואה בזה משהו חיובי. כי הקרבתי המון מהנפש שלי, ורק היום אני מבינה מה היו ההשלכות על האישיות שלי ומנסה לתקן את הנזקים שגרמתי לעצמי. מבחינת השליחות והטוב שעשיתי הייתי מוכנה לחזור על הכל, אבל מבחינה אישית, אני ממש לא בטוחה".

את רוצה זוגיות? משפחה?

"אני מאוד רוצה זוגיות ורוצה ילדים ולהקים משפחה, אבל יש לי את הלבטים והשיקולים שלי. העבודה משפיעה על היכולת שלי לתת מעצמי, כי כרגע אני נותנת מאה אחוז לעבודה. לדעתי אפשר לשלב עבודה עם זוגיות וילדים, אבל לי עדיין אין את הכלים לעשות את זה. אני רגילה להיות לבד, למרות שזה לא נוח".

היית ממליצה לנשים להתגייס למשטרה?

"להיות אישה במשטרה זאת לא בעיה. להיות אישה בבילוש זה כבר משהו אחר, כי זה נתפס כתפקיד גברי. בנות לא מצליחות לשרוד בבילוש יותר משנה־שנתיים, אין בלשיות שנמצאות בתפקיד שמונה שנים. וחבל, זה חסר. צריך את הכוח הזה.

"אני חושבת שכל אחת יכולה להיות בלשית, וזה לא משנה אם היא גברית או נשית, עם שרירים או לא. לפעמים הנשיוֹת בבילוש יכולות לתרום פי אלף יותר ממה שאני תורמת".

העבודה במשטרה שינתה את ההסתכלות שלה על העולם. "היום אני רואה את תל אביב בעיניים של שוטר. למשל, אני לא יכולה לטייל סתם ככה בשוק הפשפשים, כי אני מבחינה מייד בכייס שבעוד שנייה הולך לדפוק למישהי את התיק, ואני רואה את הפורץ לרכבים, שמחפש את האוטו שנשאר עם חלון פתוח. אני לא יכולה כבר להסתובב ברחובות בצורה שגרתית, כמו בן אדם נורמטיבי.

"כשאני הולכת עם חברות שלי בקניון, הן רוצות לפוצץ אותי. אי אפשר להסתובב איתי רגיל, כי העיניים שלי עפות לכל הכיוונים ואני רואה מהלכים של אנשים רגע לפני.

"למשל, כשאני הולכת בשבת לים אני קולטת מחוץ לחניה תצפיתן יושב ועוקב איפה כל אחד מחביא את התיק שלו במכונית. אתה חושב שאף אחד לא רואה כשאתה עושה את זה, אבל יש בן אדם שקולט אותך ומסמן את הרכב שלך, ואז, אחרי עשרים דקות, הוא יפרוץ לך את הרכב. אני רואה הכל".

אחרי הסדרה כל העבריינים כבר יזהו אותך.

"אם הפרסום שלי יגרום לאנשים לשנות את דעתם על המשטרה, אז אני מוכנה להקריב את זה. כבר עכשיו עבריינים עושים איתי סלפי. אנשים שולחים לי בפייסבוק שאלות על המשטרה, ואני עונה. כל שוטר הוא שליח של הארגון.

"אני זכיתי לתת מעצמי מעבר, להיות דמות קצת מוכרת, ולאפשר לאנשים להיחשף למשהו שהם לא הכירו. אני לא מחפשת להיות כוכבת טלוויזיה ולא מחפשת קמפיינים. אני שוטרת שקיבלה הזדמנות להביא את השינוי, ואין לי בעיה להתמודד עם מה שנלווה לזה".

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg