ראשי » תרבות » מוזיקה

פעם '3' בוטן: גדי אלטמן מחזיר את הרוק לעברית

השפעות הלהקה לקוחות משנות התשעים, הלהיט הגדול שלה חרך את המצעדים בתחילת שנות האלפיים. כעת, גדי אלטמן ולהקת 'בוטן מתוק בקרקס' חותרים לחזור למרכז הבמה, מאמינים שעדיין יש קהל שוחר רוק בישראל, אבל גם מתאימים את עצמם לרוח התקופה עם פרויקט מימון המונים לאלבום החדש. סיפור של רוקנרול, בעברית

"אני מרגיש שהמוזיקה הזו היא סוג של תרפיה. בגלל שהיא כל כך אגרסיבית ועוצמתית, זה מוציא הרבה תסכול ורעלים מהגוף. יש הרבה תחושות קשות שאין לנו דרך לבטא אותן ביומיום, ואני מצליח, דרך המוזיקה הזו, לשחרר מהגוף את כל האנרגיה השלילית והתסכול שקיימת בו", מספר גדי אלטמן, סולן להקת 'בוטן מתוק בקרקס' ובוגר התכנית "דה וייס".

עוד כותרות ב-nrg:
• משחקי הכס: נפרדים עם מיטב הממים
• מרגש: 11 ישראלים משחזרים תמונות עבר
• זועמת: טל גלבוע נגד אדריאנו מהמירוץ למיליון
• "כפוית טובה": לטהוניה אסור להביע דעה בישראל?
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

בשיחה עמו, אלטמן מתאר את 'בוטן מתוק בקרקס', בה חברים גם אביב בונן (תופים), מאור שטרית (בס), אלון מוטקין (קלידים) ויוחאי פורטל (גיטרה), כלהקה ששואבת את השפעותיה עמוק מתוך הניינטיז. תקופת תור הזהב של הרונקנרול הרועש והבועט, זה ששם במרכז את הגיטרה, הבס והתופים, אי אז לפני שהסמפלרים דחקו אותם הצידה.

"מחזיר ציוד", מתוך האלבום '3' של בוטן מתוק בקרקס:
 
"ללהקה הזאת יש עניין עם מוזיקה כבדה ואנחנו רק הולכים ומעלים את ההילוך. אנחנו כל הזמן מחפשים איך זה יהיה יותר בועט, יותר לפרצוף ויחד עם זאת יותר נקי וחף משטויות. אנחנו עושים מוזיקה שדומה למוזיקה שאנחנו אוהבים לשמוע", מספר אלטמן. "זה מעין מיקס של כל הלהקות שגדלנו עליהן - Faith No More, Muse, Guns & Roses, Pantera. הכל מתערבב ביחד".

אתה אומר "כבדה" אבל אתם דווקא ידועים בתור להקה עם מוזיקה דווקא די מלודית ואפילו קליטה.

"נכון, 'בוטן' מאז ומעולם הייתה להקה מלודית, זה לא מטאל. הרעיון הוא לשלב בין דיסטורשנים כבדים ונגינה אנרגטית, לבין מלודיה ופזמון קליט. כך נוצר משהו שהוא לא רק הר של רעש.

"אנחנו גם נורא 'סאקרס' ונורא רומנטיקנים. יש לנו את הבלדות הגדולות והמפוצצות. מי שגדל בנייטינז ושמע את גאנז ומטליקה בזמן אמת - השמלציות של Don't you cry, ו-November rain , או Nothing else matters - אלו הדברים שגדלנו עליהם, שאנחנו אוהבים ומנסים ליצור בעצמנו.

"באופן כללי, הסיפור של הלהקה זה סיפור של רוקנרול, גיטרות ודיסטורשנים. אנחנו ילידי 77-78 וכולנו חווינו את הנעורים בשנות ה-90. היינו חלק מסצנת הגראנג' והיו לנו להקות נוער במרתפים. המוזיקה הזו ליוותה את רוב החיים הבוגרים שלנו.

"אחרי הצבא הקמתי את בוטן מתוך רצון להביא גראנג' ישראלי. לא ראיתי שום-דבר שנשמע כמו Pearl Jem או Alice in Chains בארץ. אף פעם לא רציתי לשיר באנגלית. הרצון שלי תמיד היה להביא את הגראנג' לשפה העברית".

אתה לא חושש מהעובדה שהרוקנרול הזה נתפס כיום כמוזיקה מעט 'מיושנת'?

"כשאני חושב על רוק, אני רואה אותו הרבה יותר אחורה - פינק פלויד והנדריקס, אז אני לא מרגיש שאני צריך להתקדם. אני חושב שזו אמנות מהממת, ומגיע לה את הביטוי. זה מצחיק שפעם זה היה הדבר הכי פופולארי, והיום מי שיבוא להופעה זה כאילו שהוא בא למוזיאון.

"כשאנחנו התחלנו, רוקנרול היה עדיין במרכז. בהמשך הדרך הרוק נדחק הצידה והסצנה האלקטרונית נכנסה. הסצנה למעשה החליפה את עורה. אבל יחד עם זאת, הארץ מלאה בחבר'ה צעירים שמנגנים רוק. רוקנרול לא מת בשבילי, וגם לא בשבילם."שלא תביני לא נכון, אני מאוד אוהב לשמוע דברים אחרים וחדשים, אני אוהב סינגר-סונגרייטרים ומוזיקה אלקטרונית. ובכל זאת, כשנכנסו לאולפן להקליט חבר אמר לי שהיום אי אפשר להסתפק בבס, תופים ושתי גיטרות, ושאני חייב להכניס סימפולים. אמרתי לו -  וואלה, לא. אני עושה רוקנרול".

מאז הסינגל המצליח מאוד "כל מה שנשאר", 'בוטן מתוק בקרקס' קצת נעלמה מהנוף. 13 שנה מאז הסינגל שכבש את המצעדים ו-11 שנה מאז יצא האלבום השני של הלהקה, 'בוטן' חוזרת עם אלבום חדש, חמושה בגיטריסט חדש ובכוחות מחודשים, עם הלב אי שם בשנות התשעים ועם המבט היישר לפנים. האלבום כבר כמעט מוכן, ולאחרונה פתחה הלהקה דף מימון המונים כדי לתת פוש אחרון לאלבום מהאולפן - לחנויות ולבתים.

איך קרה שהחלטתם להוציא אלבום חדש דווקא עכשיו?

"הלהקה אף פעם לא דעכה. אחת לכמה חודשים היינו נפגשים לנגן, מופיעים פה ושם – אבל לא הצלחנו ממש לחזור לעבודה רציפה. עד שיום אחד נתקלתי במחשב ביתי ישן, שכבר לא עבד, וביקשתי מאיש מחשבים שישחזר לי את כל קבצי האודיו וה-mp3. בלי להתכוון, מצאתי מלא חומרים שבכלל לא זכרתי שהם קיימים. ופתאום, הכל קרה כל כך מהר... בין לילה היו לנו 12 שירים חדשים. משם הדרך לאולפן הייתה קצרה. לפני כמעט שנה נכנסנו לאולפן ביפו והקלטנו את האלבום החדש שנקרא '3', ואת תהליך יצירת האלבום תיעדנו בסרט, בבימויו של מאיר דקל".

על מה הסרט?

"הוא מתרכז בסיפור של הלהקה. ל'בוטן' סיפור חיים ארוך ומגוון עם הרבה אנשים שעברו בין השורות שלנו. וגם אנחנו עברנו שינוי גדול בשנים האחרונות. כולנו היום במקום אחר מאשר זה שהתחלנו בו... כולנו הורים לילדים, ויש הבדל בין גיל עשרים לארבעים".

במה זה בא לידי ביטוי?

"היום אנחנו יכולים להתמקד בלב העניין - שזו המוזיקה וזה הביחד שלנו. היום אנחנו יודעים להשתמש בכוח שלנו כקבוצה. סיגלנו לעצמנו עם השנים סאונד משלנו וסגנון משלנו, וזו הנאה צרופה. אתמול יצאתי מחזרה של 'בוטן' ואמרתי – 'אני מרגיש שסוף סוף אני בלהקה שתמיד חלמתי עליה'. לקח כל כך הרבה שנים להגיע לזה. וזה בדיוק מה שרציתי, לא בערך".

איזה תהליך אתה עברת בשנים האלו?

"כל הזמן הייתי כותב, אבל לא ממש ראיתי בזה את העתיד שלי. ואז התחלתי לנסות לגעת במיינסטרים ולהפוך את המקצוע לפרנסה".

אני מניחה שההתמודדות ב'דה וייס' קשורה לזה גם.

"'דה וייס' היה פשוט כיף גדול. באתי לזה טיפה מנומס מדי במחשבה לאחור, וטיפה ילד טוב מדי. בגלל שאני עשיתי כל החיים אינדי, רציתי להראות לכל המדינה שאני נגיש ולא מסוכן. הלכתי לשם בעיקר כדי שידעו שאני יודע לשיר טוב ושיכירו את הפרצוף ואת השם שלי, וזה עזר מאוד.

"החוויה עצמה הייתה היסטרית, זה משהו עוצמתי שקשה להסביר - לא יודע איך לתאר לך מה קורה שפתאום ביום אחד כל המדינה מכירה אותך. הכוח של הפריים-טיים הוא אדיר. בשבילי זה עשה רק טוב. אני והמקצוע שלי מחוברים - אני לא קם בבוקר והולך לעסק שלי וכשאני חוזר הביתה זה נגמר, אני תמיד מוכר את מה שיש לי לתת. אני תמיד אשמח לבוא לשיר לכל מי שירצה ובכל מקום. אז החשיפה הזו רק עזרה לי. גם המסגרת והתחרות עזרו לי והכניסו אותי לפוקוס.

"אבל אני חושב שבסך הכל זה משחק שמתאים יותר לחברה הצעירים. אני כבר טיפה מבוגר מדי בשביל הדברים האלו. השוק היום שייך לצעירים ואין לי שום בעיה עם זה. אני עושה את הדברים שלי, ואני מאוד אוהב לעשות אותם".

היית פעיל ואתה עדיין פעיל בהרבה הרכבים. מה שונה מבחינתך ב'בוטן' בעצם?

"הופעתי עם ה'פלייניג בייבי', בדרך גם התאהבתי ברגאיי והקמתי את 'כוח ראסטה', אבל 'בוטן' זה הבייבי שלי. זו אהבת הנעורים שלי. זה הבוטן הקטן והמתוק שלי. אני גם מרגיש שאני חייב את זה לאנשים שאוהבים רוק בארץ. לחלוטין. חייב חייב חייב. ואני הכי אשמח להיות הרוק סטאר שלהם".

מה הציפיות שלך לקראת יציאת האלבום השלישי?

"יש לי רצון עז לגעת באנשים ולהזיז משהו. בתור מאזין אדוק למוזיקה, אני כל החיים קיבלתי כל כך הרבה מסרים וזה חשוב לי לעשות את זה גם. לא בקטע של מטיף, אלא שחשוב לי להביא לידי ביטוי את הדברים שמפריעים לי בחברה הזאת.

"זה מטריף אותי למשל שאנחנו מתגאים בכך שאנחנו אומת סטרט-אפ, אבל אין לנו שום קשר עם החברה הערבית. אני מאוד רוצה לראות את החברה הישראלית והערבית מתערבבות יותר. שנהיה פתוחים יותר, שנפעל לקראת שינוי. וחשוב לי להעביר את המסר הזה.

"אבל האלבום גם מתעסק בכל מיני תהליכים אישיים שלי. לכולנו יש איזשהו חור שחור בפנים שלא נותן לנו מנוחה. אני בשנים האחרונות מנסה לקרוא עליו תיגר ולשאול - איך עושים שיהיה פה שלם ונעים ושאני אהיה מרוצה, ואגיד תודה על מה שיש לי. ולא אחפש רק את מה שחסר לי".

איך למשל?

"למשל זה שאני צמחוני - ובדרך להיות טבעוני. ואני עוד בא ממשפחה ארגנטינאית...

"אני מעז לנסות דברים חדשים. אמרתי שאני מוכן לקחת על עצמי את הניסיון הזה. אני מנסה לא להיות מונע מהדחף, זה משהו שמאוד הציק לי. ואני במעין תהליך".
ולאן אתה רוצה שהתהליך הזה יוביל? איפה נגיד אתה רואה את עצמך בעוד חמש שנים?

"הייתי רוצה ש'בוטן' ו'כוח ראסטה' יצליחו. הייתי רוצה שזה יהיה העיסוק העיקרי שלי. אני עושה אירועים, חתונות, עובד עם נוער, ומאוד אוהב את זה, אבל הייתי רוצה לראות את היומן החודשי שלי מלא בהופעות ובשאר הזמן להיות עם הילדים על ההר ועל הנחל.

"בספטמבר המשפחה שלי עברה לגור בצפון הארץ. המעבר פינה לי הרבה זמן בראש. במשך הרבה שנים חייתי בקיבוץ בעמק חפר, אז המרחבים והשקט והבדידות סידרו לי את הראש היצירתי, הצלחתי קצת יותר לבטא את עצמי ולהבין מה אני רוצה לעשות. עכשיו אני פשוט רוצה לעשות את זה".

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg