ראשי » תרבות » טלוויזיה

מפתיעה: סוזי "סופרייז" חוזרת למסך הקטן

40 שנה אחרי הופעתה הראשונה, גורו האנגלית סוזי מילר עדיין משתוקקת ללמד את ילדי ישראל. בריאיון ייחודי היא מספרת על המבטא שנשאר, מברכת על הצ'אנס שקיבלה מאדיר מילר, ומסבירה למה היא שונאת שיורדים על מזרחית

כשסוזי מילר פגשה את אדיר מילר על סט האודישנים לסדרה החדשה שלו, שם המשפחה הזהה לא העניק לה שום יתרון או פרוטקציה. "את יודעת איך זה שחקנים", היא נזכרת, "אנחנו הולכים לכל כך הרבה אודישנים ונכשלים. קראו לי להיבחן לתפקיד הדודה האמריקאית של אדיר, שבמקרה גם לה קוראים סוזי מילר. אנחנו אותו אדם כמעט. זה מדהים.

עוד כותרות ב-nrg:
- גפני: אפרק את החברה להשבת נכסי נספי השואה
- המועצה לשלום הילד למען הקטין שהורחק מיצהר
- כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

 

אמרתי לעצמי, נו, ממילא לא אקבל את התפקיד, אז לפחות ניהנה ונשתגע. לקחתי את אחד הכובעים שפעם הייתי הולכת איתם לבית הכנסת, כובע מצחיק בטירוף, למדתי טוב את התסריט והם נשפכו מצחוק על הרצפה. אדיר הסתכל עליי ואמר: 'זאת הדודה, אני לא מאמין!'. כשהתקשרו לבשר לי שקיבלתי את התפקיד נתתי צרחה בבית".

היו לה סיבות טובות לשמוח, בכל זאת לא בכל יום מקבלים תפקיד אורח על אחד הסטים הנחשבים ביותר בתעשייה הישראלית. "אני מופיעה באחד הפרקים, להערכתי לקראת סוף הסדרה", מספרת מילר, "ושם אני משחקת את הדודה הכאילו-עשירה שהצליחה באמריקה והמשפחה של אדיר נואשת להדהים ולהרשים אותה בכל הזדמנות על מנת לזכות בהערכתה. על הדרך קורים איתה כל מיני דברים משוגעים, שכרגע אסור לי לחשוף אותם".
 
אז לפחות תיתני משפט מחץ.
"אדיר!" היא קוראת באנגלית אמריקאית לעוסה, "מה שלומך חמוד? קניתי לך מכנסי ג'ינס שאין להשיג בישראל. אתה לא מאמין, ליוויס!".

זה מתייחס לתקופה של האייטיז, כשהדודות מאמריקה היו מגיעות לארץ עם שקי בגדים ובטוחות שהן מביאות את בשורת המערב ללבנט?
"משהו כזה. ולמרות שאני בכלל מקליפורניה במקור, ולא ניו-יורקית כמו הדודה, כנראה שבתת-מודע הכרתי והבנתי את הדמות".

איך הייתה העבודה עם אדיר על הסט?
"זה כבוד גדול להופיע עם אדיר. הוא נבחר לקומיקאי הכי מצחיק בארץ ואני חושבת שבצדק. אדיר הוא גאון. נקודה. הוא גם כתב את התסריט וגם עשה את הבימוי. ממש אמן אמיתי. במשך כל החזרות הרגשתי כאילו אני בארוחה הכי טעימה של החיים שלי. אפילו במוזיקה, בקצב של הטקסטים, יכולת להרגיש איך הראש שלו עובד.

הוא ממש נכנס איתנו לתוך האינטונציות. הסביר לנו באיזו מילה להאריך ובאיזה טון לומר כל משפט, הכול מתוקתק אצלו, ממה שהשחקנים לובשים ועד המנגינה של המילים. עד הפרט האחרון".
 

למרות שמילר (63), נמצאת כבר שנים ארוכות בארץ, המבטא האמריקאי הכבד עדיין מסגיר את מוצאה. היא נולדה בשנת 53' בפרבר ההוליוודי סנטה מוניקה למשפחה יהודית שורשית. אביה היה איש נדל"ן ואמה מנהלת חשבונות. "גדלתי בבית מאוד מסורתי", היא מספרת, "אנחנו שלושה דורות בקליפורניה. בית הכנסת היה מרכז החיים שלנו והיינו מאוד ציונים. אבא שלי קרא את 'אקסודוס' ונהג לצטט ממנו בהתלהבות. אמא שלי הייתה מנשות הדסה".

כבר מילדות ספגה את אווירת המוזיקה והמשחק. סבתה ניגנה פסנתר בסרטים אילמים, היא עצמה למדה פיתוח קול במשך שש שנים וכמובן התנסתה גם בנגינה. המסלול האמריקאי המבטיח קיבל שינוי בתחילת שנות השבעים, כאשר אחד מאחיה עלה ארצה להתנדב בקיבוץ מעיין-צבי, ובגיל 15, במהלך ביקור שערכה שם, נקשרה נפשה בקיבוץ והיא החליטה לעשות עלייה. "אמרתי להוריי 'אני נשארת פה'", היא נזכרת, "סיימתי את התיכון לפני הזמן וישר עברתי לשם". מהקיבוץ המשיכה ללימודי ספרות אנגלית ותיאטרון באוניברסיטת תל-אביב.

באחת מהופעותיה הספונטניות בפני קהל הסטודנטים הבחין בה גידי קורן - אז סטודנט לרפואה ומוזיקאי, וצירף אותה כצלע הנשית ללהקת "האחים והאחיות", לצד מוני ארנון, נעמי רותם ושבי קציר. הלהקה ביצעה שירי ילדים ושירי משוררים שזכו להצלחה גדולה. חלקם זכו למעמד של נכס צאן ברזל דוגמת "זר קוצים כואב" (כמו בלדה) "עיר שלום", "שני אלונים" ו"שובי דובי".
 

יום אחד, בדרך מקרה, קיבלה הצעה מעניינת: "מישהו הגיע לקמפוס ואמר שמחפשים אנשים לעבוד בטלוויזיה החינוכית, שהייתה כמובן בתחילת דרכה. הם חיפשו שחקנית שיודעת לשיר, לכתוב ולנגן בגיטרה ויש לה מבטא אמריקאי כבד. אמרתי לעצמי 'זאת אני'. ניגשתי לאודישנים והתקבלתי". מילר הצטרפה למשדרים ללימוד השפה האנגלית בטלוויזיה הלימודית. המבוגרים מבין הקוראים עוד יזכרו את הלהיט "מיוזיקל המבורגר" ששר ד"ר הלפבייקד המיתולוגי והמופרע, שבו כיכבה לראשונה.

אבל ההופעה שללא ספק תיזכר בדפי ההיסטוריה של הטלוויזיה נטולת הגוונים, היא זו שביצעה ב"סינג א סונג" לצד ג'רי היימן. בערוץ הישראלי היחיד של אותם ימים זכתה סדרת הקיץ להערצה של ממש בקרב התלמידים החופשים. שירים אהובים כמו "Neighbours" ו-"Here We Are" זכו לשידורים בלופ עד שנות השמונים, אך במיוחד זכורה מילר כמי שגילמה את הבובה "סוזי סורפרייז" המדקלמת את הפעולות שהיא מבצעת, והשם הזה דבק בה עד היום.
 
אלא שלאחרונה יש מי שמנסה לכרסם במיתוס של מילר, ולטעון שהיא לא יותר מחיקוי של דמות אחרת. לפני מספר שבועות פנתה שלי מולטיז בת ה-16 לצינור לילה וטענה כי למרות שמילר התקבעה בזיכרון הקולקטיבי כסוזי סורפרייז, מי שגילמה אותה לראשונה היא דווקא סבתה, השחקנית שרה אמן. בשיחה שתועדה על ידי מערכת "הצינור" צלצלה מולטיז למילר ועימתה אותה עם הטענות.

מילר, שהופתעה מהשיחה הבלתי צפויה, הסבירה לנכדה כי סוזי גולמה פעמיים. פעם אחת בתוכנית החורף, שבה הופיעה סבתה, ופעם שנייה בתוכנית הקיץ שבה הופיעה מילר. "הם טעו לגמרי", היא מגיבה היום על הפרשייה, ומוציאה מתוך המחסן שקית ובה תמונות ישנות שאגרה מאותה תקופה. באחת החוברות הישנות מתועדים שיריה של סוזי ולצדם מופיעות תמונות אנימציה בדמותה. 

מה בעצם רצתה הנכדה?
"אני מניחה שהיא רצתה לקבל הכרה לסבתא שלה. ובכיף, בשמחה. הסבתא עשתה את זה בשנת הלימודים ואחר כך באה התוכנית שלי בקיץ. לא הכרתי אותה מעולם. רק ידעתי שנבחרתי על ידי הטלוויזיה לשיר ולשחק את סוזי סורפרייז בתוכנית של הקיץ, והתוכנית הזו שודרה בלופים אינסופיים".

אז למה היא טוענת שאת חיקוי של הדמות?
"אני לא יודעת. אני רק יודעת שנבחרתי על ידי החינוכית לשדר את זה, ועובדה שיש תיעוד ותמונות, ושנים ילדים קיבלו את זה לבתי הספר. אם זה היה לפני או אחרי, מה זה משנה? זאת אומרת, הם רצו להציג את זה כאילו לא הייתי שם בכלל, אבל כן הייתי. עובדה".

זה הביך אותך?
"זה לא הביך אותי, רק רציתי שיהיו יותר אמינים".

כן ראשונה או לא, אין ספק שקורותיה של מילר כרוכות באלו של הדמות הטלוויזיונית בקשר בל יינתק.
 

אילו זיכרונות יש לך מהצילומים?
"זו הייתה הפקה יפהפייה ומאוד מושקעת לימים ההם. התלהבו ממנה מאוד. בכלל, ההפקות היו אז מאוד שונות. אני זוכרת שצילמנו הרבה טייקים על כל סצנה, והייתה גם איזו מין פשטות. היום לכל אחד יש אמרגן והוא סוג של סלב ודורשים המון כסף. אני למשל לא זוכרת שקיבלתי תגמולים על השידורים. הייתה התלהבות של לעשות משהו כיפי לילדים וזה מה שהיה חשוב לנו.

"אני זוכרת שחיפשנו עוזר לג'רי ומישהו הציע את הבן של השגריר הקנדי. הגיע בחורצ'יק בלונדיני עם עיניים כחולות, חוצניק כזה. אמרנו לעצמנו שהוא בטח קתולי או פרוטסטנטי. ג'רי ניסה לשאול אותו בצחוק מה ההפטרה של הבר-מצווה שלו, פתאום הילד מסתכל עליו ומתחיל לדקלם 'אנוכי השם אלוהיך' ואנחנו נקרעים מצחוק. כשקמה להקת 'האחים והאחיות' עודד תאומי הנחה תוכנית בשם 'הספינה המזמרת' והופענו אצלו פעמיים בשבוע בערוץ הראשון. כך שכולם הכירו אותנו וזיהו אותנו ברחוב".
 
כשחושבים על זה, מדובר בסופו של דבר בתוכנית לימודית. מה סוד ההצלחה שלה?
"נראה לי שפשוט הבאנו משהו אחר, יותר קליל. לפני כן שידרו את 'לוק אנד ליסן' שהיה טיפה כבד, ואז הגיע אירב קפלן, אבא של ירמי קפלן, שהיה במאי בברודווי והחליט לשנות את הקונספט. הגענו לשם קאסט שלם של עולים חדשים נלהבים ממדינות שונות בעולם ולכולם מטרה אחת: לעשות משהו נחמד, מבדר, וגם ללמד אנגלית, אבל דרך הדרמה והמשחק.

"בארצות-הברית של אותה תקופה הייתה פריחה של קומיקאים. התוכנית של אד סאליבן הייתה נערצת וכולם חלמו להופיע אצלו, ואנחנו צפינו בתוכניות האלה בדבקות. כל מי שבא לטלוויזיה החינוכית הושפע מהאווירה הזאת ורצה להביא את ההומור הזה לילדים הישראלים".

בשנות התשעים הקומדי סטור אפילו עשו עליכם פארודיה, אהבת אותה?
"ממש אהבתי. העיקר לצחוק. בחיי, יש פה כל כך הרבה בכי, צריך לדעת גם קצת לצחוק". 

את מילר של היום ניתן להגדיר כאישה רבת פעלים. חוץ מלהיות סוזי סורפרייז היא ממשיכה להופיע יחד עם להקת "האחים והאחיות", שעברה גלגולים שונים, ובתחילת שנות האלפיים חוברה לה יחדיו עם מוני ארנון. מאז הם ממשיכים להסתובב ולהופיע עם שירי קאנטרי ושירים אהובים מהרפרטואר בפני קהל נאמן.

במקביל היא מבליחה מעת לעת בפרסומות ובסרטים, אך מודה שהתחום הזה הוא מאתגר עבורה. "בגלל המבטא שלי אני לא תמיד מצליחה לקבל תפקידים. פעם עשיתי את צ'כוב והייתי צריכה להגיד 'המרכבה הגיעה' ונשמעתי כמו איזו נערת קאנטרי מתלהבת. ניסיתי נואשות לעבוד על זה, אפילו לקחתי את המורה להיגוי מפסוקו של יום, אבל גם הוא לא הצליח. יום אחד הוא אמר לי עזבי, זה אבוד".
 

כיום היא משקיעה לא מעט מזמנה ומרצה להמשך יצירת תוכניות ללימוד השפה האנגלית. היא תרגמה לאנגלית חלק גדול מאוסף הקלטות של דודו פישר, ולאחרונה אף השיקה אפליקציה מיוחדת לטלוויזיה החינוכית ללימודי אנגלית לגיל הרך. בכל מה שנוגע לשיטת לימודי השפה הנכונה, מילר אוחזת בתפיסת עולם ייחודית, וגם בלא מעט ביקורת כלפי המערכת.

בנט מאוד דוחף את תוכנית לימודי המתמטיקה. את חושבת שצריך לעשות את זה גם עם לימודי האנגלית?
"אני מאמינה שאם רוצים לקדם את לימודי המתמטיקה זה צריך להתחיל מהגן, וצריכה להיות תוכנית כתובה. לא פייר להגיד לילד בגיל 14 או 15 לעשות עכשיו חמש יחידות לימוד. אם הוא לא מושקע מהגן אין בזה היגיון, כי הוא לא עשה דרך.

"אותו דבר בלימודי האנגלית. כל המחשבה שצריך להתחיל שפה שנייה רק אחרי שהילד לומד לקרוא ולכתוב היא מוטעית בעיניי. ראיתי במו עיניי ילדים ישראלים שהסבתא דיברה איתם עברית מעורבבת בעיראקית והנכד עובר משפה לשפה בקלות. כלומר כשיש את זה בסביבה, משהו נקלט.
 
"לדעתי צריך להתחיל ללמוד אנגלית כבר מהגן, לא בכתיבה אבל בשמיעה, על ידי חשיפה. בגיל שהמוח עוד פתוח ומסוגל לקלוט דברים, וזה נגיש במיוחד שם, משום שיש את כל המטפחות והאביזרים וקל להטמיע את השפה באופן טבעי. ניסיתי לדבר על זה עם מנהלים, אבל הם לא הקשיבו לי".

בשלב הזה היא פותחת את אחת מחוברות הלימוד שכתבה ומראה לי שירים מזרחיים שתרגמה לאנגלית. משעשע לשמוע אותה מזמזמת במבטא אמריקאי כבד "יאללה יאללה גו הום מוטי ת'נקס אנד גודביי".

"אני כל הזמן מחפשת איך לחבב את השפה האנגלית על ילדי ישראל. יום אחד העברתי הרצאה בנתיבות ובהפסקה השמיעו שיר של אייל גולן וראיתי את הילדים רוקדים בטירוף. אמרתי למורים סביבי 'זה השיר שאיתו צריך ללמד אותם'. וככה זה התחיל. לפני 15 שנה ד"ר ג'ניס סילברמן-רביבו ערכה קונגרס לילדים לומדי אנגלית.

"אחד הפרויקטים היה לקחת זמר ים תיכוני ולספר את סיפור העלייה שלו, ובסוף הפרויקט תרגמתי את השירים שלו והם שרו אותם. הרעיון היה לקדם את האנגלית בצורה מקורית, לבוא מהמקום הקרוב והמוכר לילדים ולעשות את זה חווייתי. הבעיה היא שלא כל מורה היא שחקנית וזמרת ויש לה גיטרה. לא כל אחת נולדה עם זה. לפעמים אני חושבת שהם צריכים לעבור קורס עם צביקה הדר. למה? כי כל הצעירים ששומעים אותו בטלוויזיה מסוגלים פתאום להקשיב שעתיים". 

 
בימים של מלחמת תרבות בין השירה האשכנזית הישנה לבין פריחת הזמר הים תיכוני החדש, איפה את ממוקמת בין השניים?
"תראי, יש פה יש מורות שעדיין מלמדות את 'האו מני רודס' של בוב דילן או שירים של הביטלס, זה נחמד, אבל זה לא השורשים של הילדים פה בארץ. בעלי תמיד אמר לי 'צריך לגשת לילדים מהמקום שקרוב ללבם', ומבחינתי המוזיקה הים תיכונית זה שירים לאומיים. אין דבר שיותר מכעיס אותי מאשר אנשים שאומרים על השירים האלה שהם זבל.

"זה גורם לי להתפוצץ מזעם. מה זה זבל? ומוזיקת קאנטרי אמריקאית, עם מילים פשוטות כמו 'יו אר מאי סאנשיין' זה גם זבל? אלו מילים בסיסיות על אהבה בינו לבינה. אז הם עושים משהו דומה וקוראים לזה זבל? בעיניי זאת גזענות".

ואם בשורשים עסקינן, אין ספק שמדובר בעניין מהותי אצל מילר. למרות שגדלה בבית מסורתי והכירה את החגים ואת המסורת, היא מעולם לא שמרה שבת. ובכל זאת, כאשר הגיעה לארץ והשתקעה ברמת-גן היא בחרה לשלוח את כל ילדיה לחינוך הממלכתי-דתי. ארבעת ילדיה הם בוגרי בית הספר מורשת משה, ומאוחר יותר למדו בישיבת כפר הרא"ה ואמי"ת בר-אילן, והבנות סיימו לימודים בתיכון הרא"ה.

"הייתה תקופה קצרה שהבת שלי למדה בבית ספר חילוני וראיתי שלא דיברו איתם על החגים, אפילו לא על יום כיפור. זה הפריע לי", היא נזכרת, "יום אחד הודעתי לבעלי, שבא ממשפחה דתית וחזר בשאלה, שאני רוצה לשלוח את הילדים לחינוך דתי. הוא אמר לי 'השתגעת?', כי אנחנו לא היינו דתיים.

"הייתי קונסרבטיבית אבל לא שמרתי שבת. לא ידעתי בכלל מה זה אורתודוקסי כי לא היו אנשים כאלה בקליפורניה של שנות השישים. אבל היינו ציונים ברמות והחיים סבבו סביב בית הכנסת. יהודים חיפשו יהודים והכרנו את הזהות שלנו. היה לי חשוב שגם הילדים שלי יכירו את הזהות שלהם.

"הלכתי להיפגש עם המנהלת של בית הספר הדתי והיא הייתה על הכיפאק. לא הייתה כפייה דתית, מעולם לא אמרו לי 'תעשי כך וכך'. אבל אנחנו רצינו. ובאמת, בתקופת גידול הילדים הפסקנו לנסוע בשבת. שניים מילדיי נשארו דתיים והשניים האחרים מכבדים את המסורת. אני מאושרת ששלחתי אותם לחינוך הממלכתי-דתי. לא היה חשוב לי שיישארו דתיים כמו שרציתי שיהיה להם יידישקייט ושיהיו קרובים לעולם היהודי. אדם צריך לדעת מאיפה הוא בא".
 

באת לכאן מאמריקה, נטשת חיים שקטים בסך הכול. קשה לך לפעמים עם המנטליות הישראלית?
"עצוב לי שאנשים כל כך ממורמרים. רואים את זה בכבישים, לאנשים אין את השמחה. גדלתי בחופי קליפורניה והייתה לי ילדות קסומה, משפחה גדולה, אוטופיה; השואה לא הייתה חלק מההוויה שלנו. ופתאום אני באה לישראל ושומעת סיפורים איומים וקשה לראות איך כולם באו מתופת. קודם השואה ואחר כך המלחמות פה בארץ.

"ראיתי משפחות קטנות עם שולחן חג קטן וכאב לי שהעם היהודי היה צריך לעבור את הדברים האלה. ואז את מסתכלת על ילדים בני 18 שזרקו אותם בבינת ג'בייל, אז שזה לא ישפיע על האופי? יש עצבות, ויש גם שמחה. אני מרגישה שרוצים כאן לשמוח בכוח. כל שירי השמחה האלה, אנחנו צריכים אותם. אולי בגלל זה אני מתחברת למוזיקה הזאת. כי גם במוזיקת הקאנטרי אין כמעט מינור. הכול מז'ורי ושמח".

אם היית יכולה, מה היית מתקנת כאן?
"יש מצב נתון. אין לנו שכנים הכי נחמדים בעולם. צריך צבא, צריך חיילים, צריך להגן על עצמנו. ואני רואה שבתוך כל הדבר הזה העם רוצה לצחוק, אז אני משתדלת להעניק לו את זה". 

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg