ראשי » תרבות » מוזיקה

אנא עארף: ההרכב הישראלי שמרים בעולם הערבי

עם אג'נדה של פתיחות לתרבויות אחרות וסגנון המשלב רגאיי, מוזיקה אלקטרונית ומוזיקת עולם, ההרכב הישראלי 'אנא עארף' זוכה להצלחה רבה - דווקא במדינות עוינות. "אם מישהו אוהב את המוסיקה שלנו, לא אכפת לו אם אנחנו ישראלים. זה לא משחק תפקיד"

"אני חושב שאחת הסיבות לכך שיש קהילה גדולה של אוהבי המוזיקה שלנו בעולם היא בהקשר של המצב הפוליטי הגלובלי ולא רק המצב בישראל - באירופה יש פחד מהעולם הערבי ומהמזרח התיכון, שמקושרים בעיניהם עם טרור. פתאום, כשהם נחשפים למוזיקה שמשלבת מודרניות ואוריינטליות, עם סגנון כייפי ועם הומור, העולם הזה כבר לא נראה כל כך מפחיד. יש סקרנות לגבי זה, יש רצון לחיבור", אומר אור רווה, אחת משלוש הצלעות בהרכב המוזיקלי יוצא הדופן 'Anna RF'.

עוד כותרות ב-nrg:
• אחרי בר ודור: מוכנים לאון רפאלי?
• נפל בצוק איתן, וכעת עולמו הפנימי נחשף
• משחק הכס: הרגע שחיכינו לו 5 עונות הגיע
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

ההרכב, שאת שמו יש להגות 'אנא עארף', משלב מוזיקת עולם, רגאיי ומוזיקה אלקטרונית, ונולד לפני כשלוש שנים וחצי ביישוב הקהילתי שחרות שבדרום הארץ. אופיר ג' רוק הגיע לערבה, פגש שם את רועי סמילא, תושב המקום, ויחד החליטו להקים הרכב שישלב בין כמה סגנונות מוזיקליים וייצור סגנון חדש, מורכב, מעניין ומפתיע. חצי שנה מאוחר יותר, הצטרף רווה להרכב והביא איתו את הפן האלקטרוני. מאז, הספיקו השלושה להוציא תחת ידיהם שלושה אלבומים – והרביעי בדרך.
"אופיר, הסולן, כותב השירים והגיטריסט, הוא המוחצן, זה שמאוד בעניין של יצירת קשר עם הקהל, שכל הזמן מנסה להגיע ולהתחבר אליו, אם זה בהופעות עצמן ואם זה דרך דף הפייסבוק שלנו", מתאר אור את חבריו להרכב. "רועי, שמנגן על כלים עתיקים, הוא ההיפך הגמור – הוא מופנם יחסית, שקט יותר, והיה שנים ארוכות לבד במדבר, בבדידות כמעט מוחלטת. אנחנו אמנם שלושה שותפים בהרכב, אבל יש נגנים נוספים שמופיעים איתנו".מאחורי שם ההרכב עומדת אידיאולוגיה שלמה – הביטוי הערבי הכה שגור בעברית מגלם בתוכו דבר והיפוכו – בו בזמן, פירושו הוא גם 'אני יודע' וגם 'אני לא יודע', כך נוהגים חברי ההרכב להסביר. כך האדם, ביחס לתרבויות ולאנשים – הוא מכיר היבטים מסוימים שלהם, בשעה שהיבטים אחרים עדיין אינם מוכרים לו, והמפגש עם מוזיקה המשלבת בין תרבויות שונות מקרב אותו ומעניק לו הזדמנות לדעת ולגלות.
 

עם אג'נדה של שילוב תרבויות ועם מוזיקה מעניינת ושונה – גם בנוף המדברי של שחרות וגם בעולם, זכה ההרכב בקהל אוהב ומחבק, המשתרע מישראל ועד להודו, כשבדרך כמה וכמה ממדינות אירופה, ובסיס המעריצים הגדול, האדוק והנלהב ביותר שלו ממוקם, למרבה ההפתעה, דווקא בטורקיה. בכמה מקרים, התרחשו בטורקיה פיגועים בשעה שחברי הלהקה שהו בה, זמן קצר לפני שהיה עליהם להופיע. על אף החשש והלבטים, אף אחת מן ההופעות לא בוטלה, ושלושת החברים עלו לבמה כמתוכנן וביצעו את שיריהם בערבית, טורקית ואנגלית.

במציאות שבה תרבות בכלל ומוזיקה בפרט נושאות עמן הקשר פוליטי, כיצד קרה שלהקה ישראלית זוכה להצלחה אדירה במדינה עוינת לישראל?

"אנשים נחשפים למוזיקה שלנו דרך האינטרנט, ושם, לפחות ברמת הרושם הראשוני, אנשים לא כל כך מתייחסים למדינה שממנה אנחנו מגיעים", משיב רווה. "אין שם ממש עניין של מדינה ושל גבולות, ואם מישהו אוהב את המוסיקה שלנו, אז לא אכפת לו אם אנחנו ישראלים –זו הגדרה שלא באמת משנה לו. יש אחוז מסוים של אנשים שיעשו לנו 'דיסלייק' מפני שאנחנו מישראל, אבל הוא נמוך. יש לזה ביטוי גם במציאות, מחוץ לפייסבוק – גם כשאנחנו נוסעים להופיע בטורקיה, יהיה את הבן אדם שיתבאס על זה שאנחנו מישראל, אבל יחסית למספר האנשים שאנחנו פוגשים שם והם מפרגנים ומפגינים אהבה כלפינו, האחוז שמייחס חשיבות לכך שאנחנו ישראלים ומעניק לזה משמעות שלילית הוא מזערי".

עצם היותכם ישראלים משחק תפקיד כאשר אתם מתנהלים מול גורמים בחו"ל, כמו מארגני פסטיבלים?

"לא, אני לא מרגיש ככה, זה לא אישיו, לא לכאן ולא לשם. בשלוש ומשהו שנים, רק פעם אחת קרה לנו שמישהו אמר לנו משהו בסגנון: 'אתם מישראל, הקהל כאן ערבי, אני לא יודע לגבי זה, זה לא נראה לי". בגדול, זה ממש לא משהו שקורה, וחוץ מהמקרה הזה, לא הרגשתי שזה שיחק תפקיד".

כאשר אתם מופיעים בחו"ל, ובעיקר במדינות כמו טורקיה, ששוררת מתיחות עזה בינה ובין ישראל, אתם מרגישים שאתם מייצגים את המדינה ממנה אתם באים, או שזו מוזיקה נטו?

"זה מורכב. מאוד", פותח רווה ואומר. לאחר הפוגה קלה, הוא ממשיך: "כן ולא. מצד אחד, מלבד מקרה בודד שבו נשלחנו באופן רשמי להופיע בהודו על ידי גוף ישראלי, אנחנו באים למקומות שבהם אנחנו מופיעים מטעם עצמנו, לא נשלחים מטעם גורם כזה או אחר במדינה ולא מייצגים אותה באופן רשמי. מצד שני, חשוב לי לומר שיש משהו מאוד נחמד ומשמח לפגוש אנשים מרחבי העולם, ובין היתר ממדינות ערב, ולהציג בפניהם היבט אחר של המדינה, שהוא לא פוליטי, אלא גלובלי – מוזיקה והאהבה למוזיקה. למדינה יש בעולם קונוטציה שלילית, ונעים לנו להראות את הצד האחר והחיובי".

לעיתים אתם פוגשים אנשים ששואלים אתכם שאלות פוליטיות הנוגעות לישראל? מצפים מכם לספק מידע או לנקוט עמדה בסוגיות כאלה ואחרות?

"מעט. לכל אחד מאיתנו יש את הדעות הפוליטיות שלו, ואם אנחנו נשאלים בנושאים פוליטיים שקשורים לישראל, אנחנו בדרך כלל עונים שאנחנו לא מתעסקים בפוליטיקה, ושכהרכב, אין לנו מענה אחיד בנושאים מן הסוג הזה".

לאורך שיחתנו, רווה מתגלה כאיש שיחה נעים ונינוח, שכל אזכור של קהל המעריצים משרבב נימת התרגשות לדבריו. ניכר שהחיבור בין ההרכב לקהל הוא חזק, חם ואוהב.

"אנחנו מקבלים המון פידבק מהקהל – אנשים שולחים לנו, למשל, לוגואים של ההרכב שהם עיצבו בעצמם, ומלא קאברים לשירים שלנו, וזה ממש כיף ומאוד מרגש. אנחנו מפרסמים את מה ששולחים לנו ומשתפים את הקהל בדברים האלה", מספר רווה בקול נלהב. "אנחנו עונים בעצמנו על כל מייל שאנחנו מקבלים, על כל תגובה בפייסבוק ועל כל הודעה, וחשוב לנו מאוד לשמור על קשר עם האנשים. בהתחלה, לעיתים קרובות היינו מפרסמים מודעה בפייסבוק לפני שהיינו יוצאים לסיבוב הופעות: 'מישהו יכול להלין אותנו?', והיינו פוגשים אנשים וישנים אצלם. זה היה קורה הרבה.

"יש גם מפגשים מאוד מיוחדים ומפתיעים עם הקהל שלנו", הוא מוסיף. "באחת ההופעות שלנו בשחרות, עלינו להופיע, וזיהינו דמות מוכרת בקהל – דמות בולטת, של אדם מאוד גבוה, עם שיער ארוך. באמצע השיר, אופיר עצר, הצביע לכיוונו ואמר באנגלית: 'אני מכיר אותך מפייסבוק!'. זה היה אחד מזוג מעריצים רוסי, היפי, ממש בסטייל של שנות השישים – סגנון חיים שבברית המועצות באותה תקופה לא היה לגיטימי ולא התקבל בעין יפה. הזוג המקסים הזה מגיע כמעט לכל מדינה שאנחנו מופיעים בה – גם לישראל, והם מתעדים ומצלמים כל הופעה והופעה. נהיינו חברים שלהם, ולפעמים, אם אין להם מקום לישון אחרי הופעה, אנחנו מזמינים אותם לישון איתנו".

אני מניחה שהאווירה בהופעות שונה ממקום למקום, בעיקר כאשר אתם מופיעים במקום שהתרבות בו אחרת, אולי פחות פתוחה למוזיקה כזו.

"הייתה הופעה בטורקיה, שהתקיימה בעיר בעלת אופי דתי - יש את האזורים החילוניים של טורקיה, ויש את האזורים הדתיים. כשהגענו, קלטנו את האווירה במקום, ראינו שיש איסור לשתות אלכוהול, שלנשים יש כיסוי ראש - וייב שהוא אחר. היינו טיפה בלחץ", מודה רווה, "ובהתחלה חשבנו לעשות גרסה אקוסטית של השירים, אבל בסוף, ההופעה זרמה ודווקא הייתה ממש באווירה של חפלת בר-מצווה", הוא מציין בחיוך. "אופיר מצא את עצמו שם מורם על הכתפיים, היו כפיים, חיבוקים וצחוקים - משהו שונה לגמרי ממה שציפינו, זה היה מפתיע ממש. אחת החוויות המרגשות והבלתי צפויות שהיו לנו".

היכולת הזו שיש למוזיקה, להניח בצד פערים אידיאולוגיים ולאפשר לאנשים להתחבר אליה מהמקום האישי והרגשי – האם היא נשארת, לדעתכם, גם אחרי הופעה וממשיכה ללוות את הקהל, או שהיא רגעית, מתפוגגת לאחר שחוויית ההאזנה או ההופעה תמה?

"אני בטוח שזה נשאר, מפני שאנחנו מקבלים המון תגובות למוזיקה ולהופעות שלנו, בכל דרך אפשרית, מאנשים שמספרים לנו שהיא שינתה להם משהו בתפיסה, שהילדים שלהם הכירו להם את ההרכב ועכשיו כל המשפחה מאזינה לו וזה עושה להם משהו ברמה של צורת המחשבה". 
 

בימים אלה שוקדים חברי ההרכב על הפקת סרט דוקומנטרי שילווה את צאתו של אלבומם הבא. הסרט, כאלבום, עוסק בשיתופי פעולה מוזיקליים, בעיקר עם יוצרים מן המזרח התיכון.

"אנחנו יוצרים שירים יחד עם אנשים שחלקם לא יכולים להגיע לישראל ולחלקם אנחנו לא יכולים להגיע, מצלמים לשירים קליפים ומתעדים את תהליך היצירה. על הדרך, אנחנו גם מספרים את הסיפור של ההרכב, שיש בו הרבה נדודים, ואת הסיפור האישי של כל אחד מאיתנו – לרועי, למשל, יש חברה טורקיה. עד עכשיו צילמנו בערך שליש מהסרט, ובקרוב נצא לקמפיין גיוס כספים. זה פרויקט שמאוד מלהיב אותנו", מוסיף רווה בחיוך, והנימה הנרגשת שוב מתגנבת אל קולו.

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg